מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרשת השבוע – כִּי-תָבוֹא
הנרטיב ההיסטורי של עם ישראל נקבע בפרשת "כִּי-תָבוֹא", ואף הועתק ממנה ושולב בהגדה של פסח. המודל האקטיבי של א-להים מוצב ישירות מול המודל האקטיבי של מצרים וזאת כדי לסמן את הדרך לגאולה, מול אזהרה מפני הדרך לחורבן
מאת: א.בן אבי
הנרטיב ההיסטורי של עם ישראל נקבע בפרשת "כִּי-תָבוֹא", ואף הועתק ממנה ושולב בהגדה של פסח: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם… וַיְבִאֵנוּ..וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת… (דברים כו ה-ט). כך בפסקה אחת נקבע מי הם הגורמים והמאורעות המעצבים בחיינו כעם: התפקיד האקטיבי והעליון שמור לא-להים, המקשיב והגואל; מולו עם ישראל בתפקיד הפסיבי, אשר מהתהוותו רק זכה לשבט מצד המצרים או לחסד מא-להים, ולמעשה פעולתנו היחידה הייתה צעקה. בכוונה הועלמה מהסיפור דמותו של משה (שאינו נזכר בהגדה אפילו פעם אחת); חכמינו חששו מהיסחפות הרסנית למשיחיות, וכדי להימנע מהפניית תשומת-הלב או מהאלהה של אדם, הדגישו את תפקידו האקטיבי הבלעדי של א-להים: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח אני הוא ולא אחר".
דווקא על רקע היעדרו של משה והפסיביות של עם ישראל, בולטת הבחירה כן לציין את התפקיד האקטיבי השני בסיפור – תפקידם של המצרים, "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". הביטוי "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים" הוא חריג: לא נאמר "וירעו לנו המצרים", במובן של "עשו לנו רע", אלא "וירעו אותנו", משמע "עשו אותנו לרעים". על כך כתב הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין, לימים "בר-אילן", על שמו האוניברסיטה) "אלא הפירוש וירעו אותנו המצרים, עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו… מה שלא עלה על דעת ישראל" (העמק דבר, דברים כ"ו ו). שלושה לקחים ניתן ללמוד מכך. ראשית, על הקשר שבין דמוניזציה לפחד, ועל הסכנה שבהם: מלכתחילה לא הייתה למצרים סיבה לחשוש מהישראלים, ולישראלים לא הייתה כל כוונה רעה. אולם המצרים, מסיבות שאינן מפורטות כי אינן רלוונטיות, העלילו עלינו, הוציאו דיבתנו והשמיצו את כולנו; עד ששכנעו את עצמם בתעמולת השטנה שלהם, והחלו מפחדים מהמפלצת שהם עצמם יצרו. זהו מנגנון הפוך למקובל – לא רק הפחד יצר דמוניזציה, אלא הדמוניזציה יצרה את הפחד. עצם הגדרת הישראלים כרעים, כאחרים, מכל סיבה שהיא – היא שהובילה לפחד מפניהם; הפחד והדמוניזציה מזינים זה את זה במעגל מסוכן.
שנית, אפשר ללמוד מכך שדמוניזציה והפחדה לעולם אינם סוף הסיפור, אלא תמיד רק ההתחלה. המצרים החלו ב"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ", אבל מיד אח"כ עברו ל"וַיְעַנּוּנוּ" – כי כזהו מעגל השנאה. חברה המסמנת אויב מדרבנת את עצמה לפגוע בו, בין אם במירור חייו או אף בעינויים. ושלישית, סוף הסיפור מעיד שהקורבן המשמעותי ביותר של הדמוניזציה אינו האויב המסומן, אלא דווקא החברה המסמנת – שהרי עם ישראל בסוף יצא ממצרים (ואפילו שם, "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ ", שמות א יב), בעוד "מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם", "לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד" (שמות יד ל, כח). זוהי אזהרה חמורה לעתיד, אזהרה החשובה אף יותר מכל פועלו של משה, או כל מעשי בני-ישראל: אזהרה לכולנו להימנע מדמוניזציה, ולהימנע מהפללת אחרים בהגדרות אלו ואחרות, שסופן להמיט אסון דווקא עלינו. המודל האקטיבי של א-להים מוצב ישירות מול המודל האקטיבי של מצרים – כדי לסמן את הדרך לגאולה, מול אזהרה מפני הדרך לחורבן.
—
מודל חלופי, לשחרור מהגדרות, מופיע בפרשה הקודמת, "כִּי-תֵצֵא". כידוע מצוות "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר" (דברים י יט) היא המצווה החוזרת במספר הפעמים הרב ביותר בתורה (36) בוריאציות שונות, אך תמיד באותה הנמקה: "כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט, למשל; וגם "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" שמות כב כ, ועוד 34 פעמים). אבל דווקא בפרשה זו, הנימוק משתנה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה." (דברים כד יז-יח). למעשה הפרשה מרכזת מספר רב של מצוות דאגה לגר (למשל "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" דברים כד כ-כא), וטבעי היה לחזור על הנימוק "כי גרים הייתם"; אף-על-פי-כן היא נמנעת מכך, ומנמקת דווקא "וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד כב). יש בכך שבירה של ההגדרה, והשתחררות מהכבילה של הגדרה ספציפית; יש כאן התעלות לערך מוסרי נעלה יותר: אנו לא מחוייבים לדאוג לגר כי היינו גרים, כשם שאיננו מחוייבים לדאוג ליתומים ולאלמנות כי היינו יתומים או אלמנות (רובנו, אני מקווה, לא). הדאגה לחלשים, באשר הם, היא המחוייבות המוסרית; ואין כאן סתם מידה-כנגד-מידה או התקטננות של הגדרות. בחירת המילים היא משמעותית, ויש כאן אמירה מפורשת – שלקחי העבר במצרים אסור שישמשו עבורנו רק פרוטוקול מצומצם של קריטריונים, אלא הרבה יותר מכך – מקור מוסרי רחב של השראה.
—
לכולנו יצא להיתקע לויכוחים על הגדרות. האחרון שלי היה על ילדי הפועלים הזרים, כאשר ציטטתי כמובן את מצוות אהבת הגר, "כי גרים הייתם", ובתגובה זכיתי להסבר מפורט מדוע "הם בכלל לא נחשבים גרים", כלומר למה הם לא עונים על ההגדרה הפוזיטיבית המחייבת אותנו לנהוג בהם בכבוד ובאהבה. לפני-כן תקפוני רבים ושונים על השימוש הנרחב שלי בביטוי "גזענות" לגינוי תופעות מגוונות של שנאה קבוצתית, בטענות הגדרתיות מהסוג "זה לא גזענות, חרדים/הומואים/שמאלנים/מזרחים הם לא גזע". זכורים לי אפילו דיונים עצובים מימי ההתנתקות, כשהסיסמא "לא למלחמת אחים" נענתה בפלפול "הם לא אחים שלי". באף אחד מהמקרים האלו אין זה משנה איזו הגדרה נכונה. כמובן שאני עומד מאחורי ההגדרות שלי; אבל היחס המוסרי הראוי לילדי הזרים הוא יותר מסתם שאלה בדבר מעמדם ההלכתי או החוקתי; כשם שכל תופעה של דמוניזציה של קבוצות אחרים היא פסולה מוסרית ומחליאה אנושית גם אם אין לה עדיין שם והגדרה ספציפיים; כשם שעלינו לדאוג לשלומו של כל אדם ולשלום החברה גם אם טרם הבנו בדיוק כמה יש לנו במשותף.
—
הרצף של שלוש הפרשות האחרונות, "שֹׁפְטִים" , "כִּי-תֵצֵא", "כִּי-תָבוֹא", מציג בדיוק את הגישות השונות להגדרות ולהצמדות אליהן. הדיון לגבי תפקידם של השופטים מתמצה בהנחיה "לֹא תָסוּר…יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז יא). כאחראים על החוק, ברור שעבור השופטים רק החוק והגדרותיו המפורטות צריכים להיות אמת-המידה. אבל כפי ששתי הפרשות האחרות מדגישות, חברה לא יכולה להסתפק בהגדרות משפטיות או לקיים מוסר רק בבית המשפט. החוק תמיד חסר, ותמיד ינצלו את הגדרותיו לרעה. עלינו כאזרחים מוטל להשלים את החסר החוקי באמצעות מוסר; עלינו לדרוש ולהציג השראה ערכית לחברה שלנו. לא-בכדי מגילת העצמאות אימצה מהתנ"ך השראה ולא הגדרות ("תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל") – בהגדרות-שווא טמונה סכנת החורבן-העצמי, אך עם ישראל נגאל בהשראה.
תגיות: א. בן-אבי, גירוש ילדי הזרים, דמוניזציה, מדיניות-חוץ, מדיניות-רווחה, פרשת-השבוע
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
27 באוגוסט, 2010 בשעה 9:20
כרגיל, ×ª×¢× ×•×’ לקרו×
אתה מייצג מיעוט במדינה שראוי לו שיתבטא ויישמע יותר – ואז אולי תהיה לנו תקוה…
שבת שלום