מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חיבור מרצ וחד"ש – חלום באספמיה
הירידה בכוחו של השמאל גורמת לרבים להטיף לאיחוד כוחות וריצה ברשימה משותפת, כולל חיבור בין מרצ הציונית וחד"ש הלא ציונית. מי שמציע זאת אינו מכיר את המצב האמיתי של חד"ש
מאת: דרור דביר
במאמר "אז למה לא מרצ בעצם?", קורא קורט טוכולסקי להקמת גוש שמאל חדש על בסיס איחוד כוחות בין מרצ וחד"ש. המחשבה שאיחוד בין מרצ וחד"ש אפשרי, מוכיחה חוסר הבנה בסיסי לגבי מהותה של חד"ש, המשותף לטוכולסקי ולחלק מהמגיבים. במאמר זה אנסה להעיר ולהאיר – לטובת הסומים משמאל – קווים לדמותה של מפלגה סכיזופרנית תחת כיבוש.
בחד"ש יש שני זרמים אידאולוגיים, שנקרא להם, לשם התיוג ובהתאם לקווי הפילוג של 1965, המחנה הקומוניסטי (מק"י) והמחנה הלאומני (רק"ח).
היסטוריה של פיצולים
מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) ייצגה את המחנה הסוציאליסטי-קומוניסטי המעוניין בשיתוף פעולה יהודי-ערבי. מק"י ההיסטורית נוסדה ב-1919, עם התפצלות מפלגת פועלים סוציאליסטית (מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית) מפועלי ציון. כאן המקום לתקן טעות היסטורית נפוצה – מק"י לא הוקמה כפק"פ (פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי), אלא שינתה את שמה לפק"פ ב-1921. המפלגה התקשתה לחדור לקהל הערבי, ורק בשנות השלושים החלו להצטרף אליה פעילים ערביים. אבל אז החלו חיכוכים על בסיס לאומני – החל מעמדתה של המפלגה כלפי המרד הערבי הגדול וכלה בהתנגדות לנאציזם. חיכוכים אלו הביאו ב-1943 לפיצול הראשון בפלגה – בפק"פ נשארו הקומוניסטים שהתנגדו ללאומנות הפלסטינית, בעוד אל הליגה לשחרור לאומי (عصبة التحرر الوطني في فلسطين) עברו הכוחות הלאומניים, תוך שיתוף פעולה עם ההומניסט הידוע אמין אל-חוסייני. מק"י של 1948 נוצרה מהאגף הסוציאליסטי-קומוניסטי של הפק"פ. היא לא היתה מפלגה אנטי-ציונית אלא מפלגה א-ציונית שהכירה בלאום היהודי: נציגיה ישבו באספת הנבחרים, ישבו במועצת העם וחתמו על מגילת העצמאות, וב-1950 חברי הכנסת של מק"י הצביעו כולם כאיש אחד בעד חוק השבות, החוק המגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה) התפצלה ממק"י ב-1965. הפיצול נעשה על רקע התגברות הלאומניות הערבית במפלגה ומחוצה לה, וקווי הפיצול של 1965 משקפים במדויק את קווי הפיצול של 1943, דהיינו על-בסיס לאומנות פלסטינית המכירה בלאום הפלסטיני בלבד, לעומת מפלגה סוציאליסטית-קומוניסטית המכירה בשני הלאומים. לפלג של רק"ח עברו הלאומנים הערביים וקומץ חברים יהודים אנטי-ציונים.
מק"י עצמה התפצלה שוב ב-1973. חבריה עברו למוקד (מוקד לשלום ולתמורה סוציאליסטית), לאק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית), לשס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי) ובסופו של דבר הצטרפו לחד"ש, החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון שהוקמה ב-1977 ע"י רק"ח. שרידיה האחרונים של מק"י חזרו לחד"ש לאחר התפרקות מוקד ב-1977, ואין לה המשכיות ממשית. המפלגה הקרויה כיום מק"י והמהווה אחד ממרכיביה של חד"ש היא רק"ח – שב-1989 שינתה את שמה למק"י. אמנם למק"י אין המשכיות ארגונית ישירה, אבל הקומוניסטים והסוציאליסטים פועלים במסגרת מק"י החד"שה. מק"י היא הכוח המאורגן החזק ביותר במסגרת חד"ש, ויש לה 25 מתוך 62 חברים במועצת חד"ש. אבל עם השנים שוב החלו לעלות לפני השטח הלחצים שהביאו לפיצולים הקודמים בקו התפר בין חד"ש לבין מק"י החד"שה.
הסכיזופרניה של חד"ש
לחד"ש כמפלגה יהודית-ערבית שני קהלי-יעד עיקריים – קהל המצביעים הסוציאליסטי עד קומוניסטי מקצה השמאלי של המפה הפוליטית, המחפשים אלטרנטיבה חברתית וכלכלית, והמצביעים הערביים המחפשים מפלגה ערבית, חילונית ולאומנית. הקומוניזם כמעט לא מדבר אל הציבור הערבי, וכוחה של מק"י בחד"ש אינו משקף את כוחה האלקטורלי בציבור הערבי. לעומת זאת, בקרב הציבור היהודי קיימת אהדה לאגף הכלכלי-חברתי שמק"י הנוכחית כביכול מייצגת. מצד שני, בציבור הערבי חד"ש נלחמת מול בל"ד, שמבחינה פוליטית היא כמעט שיקוף של ישראל ביתנו – מפלגה לאומנית וימנית מבחינה כלכלית. כדי לזכות בקולות הבוחרים הערבים מול בל"ד, חד"ש מציגה עמדות פלסטיניות לאומניות, ומצניעה במידת מה את הפנים הרכות שהיא מציגה בציבור היהודי.
חד"ש כוללת מספר גופים, וגם במק"י, כרק"ח ההיסטורית, ייצוגים לשני המחנות. לכן קשה להציג את העימות האידאולוגי כ"מק"י לעומת חד"ש" (אם כי זה נכון באופן חלקי מבחינה ארגונית). חד"ש כוללת את בנק"י ואת תראבוט-התחברות, הקרובים יותר אידאולוגית למחנה החברתי. על-אף חוסר הדיוק ההיסטורי, ניתן להקביל את שני המחנות למק"י לעומת רק"ח, על-בסיס העמדות ההיסטוריות שהביאו לפיצול בין מק"י ורק"ח בשנת 1965.
חד"ש, כמו הפק"פ ומק"י ההיסטרית, מנסה לתפוס את המקל משני קצותיו. את הדיכוטומיה הזאת ביטא איימן עודה, מזכיר חד"ש, בראיון שנתן ל-ynet בו הסביר את ה"אני מאמין" של מפלגתו: "המצב האידיאלי יהיה שנרוץ לכנסת בשתי רשימות – האחת פטריוטית-מתקדמת-חברתית, שבמרכזה חד"ש, והשנייה פטריוטית-שמרנית שבמרכזה התנועה האסלאמית. שתי הרשימות יהיו קשורות בהסכם עודפים, והחברה הערבית היא שתקבע איזו חברה אנו מבקשים – מתקדמת נאורה, או שמרנית." המציאות כמובן מסובכת יותר, והאיזון בין הכוחות הסוציאליסטיים והכוחות הלאומניים נשבר מספר פעמים בעשרים השנה האחרונות:
מק"י מאבדת כיוון
(1) לקראת הבחירות של 1996, מועצת חד"ש החליטה לרוץ יחד עם בל"ד. לא ברור כיצד הקומוניסטים של מק"י חשבו שהם מסוגלים לשבת בסיעה אחת עם ליברלים ערבים בורגניים של בל"ד. באופן טבעי האיחוד לא החזיק הרבה זמן, והרשימה המאוחדת התפרקה לרכיביה ב-1999, כאשר יו"ר חד"ש האשם מחאמיד הצטרף אל עזמי בשארה ועבר לבל"ד.
(2) תמר גוז'נסקי, חברת הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית של מק"י, היתה אחת מחברות הכנסת הפעילות ביותר מטעם חד"ש. ממקומה האופוזיציוני היא הצליחה לקדם רפורמות סוציאליסטיות שלא סביר שמפלגה ערבית ו"מוקצית מחמת מיאוס" תצליח אי-פעם לקדם. פעילותה הפרלמנטרית והאהדה הציבורית לה זכתה היו לצנינים בעיני מועצת חד"ש, ולקראת בחירות 2003 היא הודחה הלכה למעשה מהתמודדות, בטענה שיש צורך "לרענן את השורות". מעניין שדווקא במפלגה שחבריה שברו את שיאי הכהונה הרצופים בארץ – תופיק טובי כיהן ברצף ב-12 כנסות ו-45 שנה, מאיר וילנר כיהן ברצף ב-12 כנסות (ובמועצת העם) ו-41 שנה, תאופיק זיאד כיהן ב-6 כנסות ו-20 שנה, והיה ממשיך לכהן אילולא נהרג בתאונת דרכים – ועידת המפלגה עדכנה את התקנון כך שיאסור על כהונה ארוכה של נציגיו. באופן מוזר, חבר הכנסת היחיד עד כה עליו הוחל כלל זה היתה תמר גוז'נסקי… בנקודה זאת אסתכן בניחוש שהיו"ר הנוכחי, ח"כ מוחמד ברכה, ייעתר לבקשת חברי המועצה להמשיך לכהונה חמישית לקראת הבחירות הבאות.
(3) עוד ב-2002, במקומה של תמר גוז'נסקי, למקום השלישי המיועד לחבר-כנסת יהודי נבחר דב חנין. אבל לקראת הכנסת ה-16 מועצת חד"ש החליטה לרוץ ברשימה משותפת עם תע"ל, וחנין נדחק למקום הרביעי והלא-ריאלי. כך, ולראשונה בתולדותיה, הרשימה היהודית-ערבית יוצגה על-ידי חברי כנסת ערבים בלבד.
(4) בוועידה ה-25 של מק"י שנערכה ב-2007, הדיח מוחמד ברכה, מזכ"ל חד"ש ונציג המחנה הלאומני, את מזכ"ל מק"י עיסאם מח'ול, נציג המחנה הקומוניסטי. ההדחה ביטאה את המשבר האידאולוגי החריף שעוברת המפלגה ובאה שנה לאחר שמח'ול איבד את המקום השני ברשימת חד"ש לטובת חנא סוויד, שאינו חבר מק"י. כך כותב ניר נאדר [מראשי מפלגת דע"מ – ע"ש]: "הקרב בין שני המחנות במק"י, מבטא מאבק ממושך על דמותה, דרכה ואופיה של המפלגה. המחנה האחד, המובל על ידי תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול, המחנה הקומוניסטי-ישראלי המסורתי, מאמין שאפשר להיות פטריוט ישראלי, ובה בעת לדחות את האידאולוגיה הציונית. לתפיסתו של מחנה זה, הציונות היא שורש הרע, שיש לסלקו כדי שישראל תהפוך להיות מדינה ככל המדינות. המחנה האחר, מחנה ערבי לאומי, אותו מנהיג מחמד בראכה, רוצה להפוך את מק"י למפלגה לאומית פלסטינית."
עד-כה, בכל הקרבות האחרונים בין מחנה הקומוניסטי ומחנה הלאומני, ידו של האחרונה היתה על העליונה. ועדיין, שני המחנות חיים בדיסהרמוניה מופלאה בתוך חד"ש, כי לשניהם יש הרבה מה להפסיד מפירוק החבילה.
הדיסוננס הקוגניטיבי של חד"ש
רבים מקצוות השמאל בוחרים ברע במיעוטו או בהכחשת המציאות. במקרה של חד"ש, זה אפילו קל, כי חד"ש יצרה עבור בוחריה היהודיים תדמית פיקטיבית של מפלגה טרנדית ירוקה סובלנית וחברתית, תדמית כמעט הפוכה מהפנים שהיא מציגה לקהל הערבי. יונתן בן אפרת כתב יפה על הפנים הכפולות של חד"ש: "ב-Time out חד"ש מציגה עצמה כמפלגת שמאל רגישה. בעיתונות הערבית היא מפלגה לאומנית לוחמת. אלו שקוראים דה מרקר משוכנעים שדב חנין קרוב מאוד לשלי יחימוביץ'. אלו שקוראים את Aljabha בטוחים שהנהגת חד"ש תכף מצטרפת לכוחות ההתנגדות." להלן כמה דוגמאות לכך.
(1) עבור הקורא העברי, חד"ש תומכת ב"התנגדות עממית" של הפלסטינים, או לכל היותר ב"התנגדות לכיבוש", והמצביעים היהודיים לא בדיוק מבינים במה מדובר. במצע הערבי חד"ש משתמשת במילה הברורה "מוקאוומה", המתארת התנגדות פעילה כגון זאת של החמאס והחיזבאללה כנגד ישראל. אין מה לעשות, היום זה בון-טון בציבור הערבי להלל ולשבח את הנלחמים כנגד מדינת הציונים, ולמרות שחד"ש סולדת מההקצנה האיסלאמית, היא אינה מסוגלת לגנותו.
(2) חד"ש לא מקבלת את עיקרון שתי המדינות לשני עמים, מכיוון שהדבר כרוך בהכרה בלאום היהודי. אמנם, בעבר הרחוק מק"י תמכה בחוק השבות, אבל זה היה ב-1950. אמנם, זאת היתה סיסמת הבחירות של חד"ש ב-1981, אבל מאז הסיסמה קוצצה, וכיום חד"ש תומכת "בפתרון של שתי מדינות". לפני הבחירות גדי טאוב ביקש הבהרות מדוברות חד"ש, וקיבל את ההצהרה כי "חד"ש תומכת בזכותם של היהודים הישראלים להגדרה עצמית", אבל לא הכרה במדינת לאום יהודית. דו"ח מזכירות חד"ש מתייחס לעקרון אבל אינו מצהיר על תמיכתה של חד"ש בפתרון זה: "… ישנה תמיכה רחבה, בארץ ובעולם, בזכות הפתרון של שתי מדינות לשני עמים. חוגים רחבים ממרכז הקשת הפוליטית בישראל ואף מהאגף הימני שלה, הצהירו על הסכמתם למתווה של שתי מדינות. אנו מדגישים כי לא ניתן לחמוק מפתרון זה… יחד עם זאת, יש להבחין כי חוגי מרכז-ימין שונים התומכים בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", כמו למשל מפלגת קדימה, עושים זאת על מנת להבטיח את "אופייה היהודי של המדינה"."
(3) חד"ש נושאת בגאון את דגל זכויות הנשים, לא? נושא ייצוג הנשים בחד"ש הוא נקודה כאובה ביותר. אלפי מילים נשפכו על הצורך בייצוג הולם לנשים, אבל בפועל שום דבר לא נשתנה. כבר שנים שבחד"ש מדברים על שריון מקום ריאלי לנשים, ושריון איין. ייתכן שדווקא ההערה העמומה "ישנה קבוצה שטוענת שהנפת מעמד האישה והשיח בדבר זכויותיה מעיק את המאבק לסיום הכיבוש או האפליה" טומנת בחובה את הבעיה האמתית של חד"ש: השיח בדבר זכויות האישה לא קורץ לציבור הערבי ובטח שלא לציבור הערבי-מוסלמי המתייחס לנשים כאל רכושו של הבעל.
(4) לכאורה, חד"ש גם נושאת את דגל המאבק של הקהילה הגאה. יש בחד"ש אפילו פורום אדום-ורוד לזכויות הלהט"ב. אבל – מה לעשות – שיח בדבר זכויות הלהט"ב בקרב הקהילה הערבית נחשב לטאבו, והתייחסות אוהדת לקהילת הלהט"ב במצע הערבי עלול לגרום לפגיעה אלקטורלית. לכן אין הומואים ואין לסביות במצע הערבי של חד"ש, וכך גם כל התייחסות לזכויות הלהט"ב. מדהים שגם כתב ההאשמה שכתב ליאור קיי (מייסד הפורום האדום-ורוד) על ההתנהלות של חברי הכנסת הערביים של חד"ש בעקבות הרצח במועדון הנוער, לא גרם לשום שינוי.
מרצ וחד"ש, עולמות נפרדים
על אף העדר הסימפטיה שלי למרצ (מעולם לא הצבעתי עבורה), היא עדיין מפלגה ציונית ליברלית מתקדמת. קשה לומר דבר כזה על חד"ש. חד"ש היא מפלגה אנטי-ציונית ולאומנית. האגף של מק"י הוא אולי א-ציוני (כלומר לא פרו-ציוני ולא אנטי-ציוני) אבל האגף הלאומני חייב את בחירתו ללאומנות הפלסטינית השוררת הרחוב הערבי מאז שנות התשעים, ולכן חד"ש במתכונתה הנוכחית לעולם לא תוותר על הקו האנטי-ציוני המאפיין אותה, כי וויתור כזה עלול להעביר מנדטים לטובת בל"ד, שגם כך תוקפת אותה על היותה "מפלגה יהודית".
כל אלו המציעים חיבור בין מרצ וחד"ש, לשם הקמת "השמאל החד"ש", חוטאים לאמת. הם מדמים לעצמם שמק"י היא הגוף הדומיננטי בחד"ש, כי אלו הפנים שהם רואים בבועת מדינת תל-אביב. הם אינם מבינים או אינם רוצים להבין שמק"י היא מפלגה סוציאליסטית-קומוניסטית הנמצאת תחת כיבוש הלאומנות הפלסטינית, וכל עוד מצב זה יימשך, המחשבה על איחוד כוחות בין מרצ וחד"ש היא לכל הפחות בגדר חלומות באספמיה.
אבל כאמור, ההכרה במציאות מעולם לא היתה אחת מתכונות הייסוד של השמאל הרדיקלי בישראל. חלק ממצביעים היהודיים של חד"ש אף נהנים מעול הכיבוש של הלאומנות הפלסטינית… אך גם הם צריכים להבין שאיחוד כוחות בין מפלגה ציונית במהותה למפלגה שהיא אנטי-ציונית במהותה אינו אפשרי ללא ויתור של מרצ על היותה מפלגה ציונית, או ויתור של חד"ש על היותה אנטי-ציונית. במחשבה שנייה, אולי חלק מאלה הקוראים לאיחוד מבינים את המצב לאשורו, אבל מעוניינים שמרצ תהפוך למפלגה אנטי-ציונית…
דרור דביר הוא יזם היי-טק ואקטיביסט חברתי
תגיות: גדי-טאוב, גוש-השמאל, דב-חנין, דרור-דביר, חדש, להט"ב, מוחמד-ברכה, מקי, מרצ, ניר-נאדר, נשים, עסאם-מחול, רקח, תמר-גוזנסקי
קישור קבוע
36 תגובות
Email This Post
19 ביולי, 2010 בשעה 7:55
תודה על המאמר המרתק והמדויק מאד לצערי.
המאמר המשלים צריך להיות הנטיה הטרנדית להצביע בעד מה ומי שמתיימר להיות מה שהעיניים מראות שהוא פשוט לא.
19 ביולי, 2010 בשעה 8:17
מאמר מצוין
19 ביולי, 2010 בשעה 8:26
טוב. סבבה. בואו נמשיך לחיות במפלגות קטנות וחסרות תוחלת והשפעה. בואו נמשיך לריב ולהתפצל. הימין ישמח.
מה שהאיחוד הלאומי יכול לעשות, סיעה של 4 חברי כנסת משלוש מפלגות וקדימה או הליכוד יכולות להכיל מגוות דעות שההבדל ביניהן הוא שמים וארץ רק בגלל מכנים משותפים מאוד ספציפיים, השמאל שלנו ישאר מפוצל וחסר תוחלת. זה טוב שמישהו שמעולם לא הצביע מרצ ממשיך לתמוך בהישארותה על נתיב החיסול.
הקלישאה שחזרה אליה לא מוכיחה אותה על הלאומנות הערבית של חד"ש היא במקרה הטוב אינה מדויקת ולמיטב הכרתי מפעילי חד"ש הערבים שאני מכיר גם אינה נכונה. קשה במדינה שהולכת ונהית גזענית לקבל את רעיון שיתוף הפעולה היהודי ערבי א שופכים עליו בוץ.
לעניין הכרה במציאות. המציאות היא שהשמאל קטן,מפוצל ולא רלבנטי. שהחלומות באספמיה של כל גוף עם 5 חברים על האופן שבו הוא כובש את העולם בשם העובדים, הפועלים והמדוכאים הביא את השמאל לשיתוק. שחזיתות שמאל גישרו בעבר, מגשרות בהווה ויגשרו בעתיד על הבדלים יותר גדולים מאלו שיש היום בין מרצ וחדש. השמאל צריך להחליט מה הוא רוצה, להמשיך להיות זניח ולא רלבנטי או להתאחד ולהציב אלטרנטיבות. אני בוחר באפשרות השנייה.
19 ביולי, 2010 בשעה 8:50
שלום דני,
אני שמח שחזרת להגיב כאן.
לצערי גיליתי כי "הביקורת על הטרנדיות" משמשת יותר מדי פעמים להצדיק את הקיצוניות ההפוכה, שהיא להצביע בעקביות ובלי שום הטלת ספק. כלומר, הביקורת על העלים הנידפים בכל רוח קלה מגיעה מצד פרדות עקשניות, שגכ הן לא מעוניינות להסתכל למציאות בעיניים.
הביטוי "מה ומי שמתיימר להיות מה שהעיניים מראות שהוא פשוט לא" מתייחס למפלגת העבודה לא פחות מאשר לחד"ש (או הירוקה-מימד הטרנד שלא ממש היה טרנד), אם לא יותר.
עודד שחר אמר זאת בדיוק אצל קרן נויבך לפני כמה דקות.
יתרה מזאת,
כשעודד שחר ביקר את שרי העבודה המתיימרים להיות סוציאל-דמוקרטים בעודם שותפים במדיניות הפוכה, הוא החריג מן הביקורת את השר הרצוג.
אלא שגם פה בדיוק חל הביטוי "מי שמתיימר להיות מה שהעיניים מראות שהוא פשוט לא" – ראה פה:
http://www.blacklabor.org/?p=21020
19 ביולי, 2010 בשעה 9:01
מודל עיר לכולנו בתל אביב מוכיח בדיוק את ההיפך.
יש צורך לבנות מפלגת שמאל המאחדת ציבור ערבי גדול וציבור יהודי גדול.
רב המשותף מהמפלג.
19 ביולי, 2010 בשעה 9:10
הוא להתפקד בכמויות למק"י וכך לאלץ את חד"ש להיות באמת יהודית-ערבית
ניתוח כמותי מעניין של "אפקט דב חנין" על הבחירות הכלליות:
http://israelikemalist.wordpress.com/2009/02/16/dov-effect/
19 ביולי, 2010 בשעה 9:59
מי שמתייחס למרצ טועה כי מרצ חסרת משמעות.
מכיוון שברור שהעבודה לא תתאחד עם חדש אז הדיון עקר.
19 ביולי, 2010 בשעה 10:19
שהרי מדובר בדבר הכי לא יציב במפה הפוליטית בישראל.
ישנו דמיון רב בין ההצעה לחבר בין מרצ הפרגמטית יותר וחד"ש הרדיקלית יותר ובין החיבורים המקבילים בציונות הדתית בין פרגמטים לרדיקלים.
כך זה עבד בבחירות לכנסת ה-17:
– בחירות לכנסת ה-16 – למפדל 6 מנדטים ולאיחוד הלאומי 7 מנדטים. אך בהמשך חל פילוג במפדל בין פרגמטים (אורלב) לרדיקלים (איתם) ע"ר ההתנתקות.
– קצת לפני הבחירות – האיחוד הלאומי (כולל איתם) בסקרים 6-10, המפדל בסקרים – 3. לחץ עצום בציבור הדתי לאומי לריצה ברשימה אחת של כל הציבור הדתי.
– הרשימה המשותפת, הכוללת 4 מפלגות ימין שונות השיגה 9 מנדטים, הרבה פחות מהרשימה הפרגמטית והרשימה הרדיקלית שרצו בנפרד.
חלק מהימין הרדיקלי ברח עוד יותר ימינה לקליינר / מרזל, אבל סביר גם שהרבה ממצביעי המפד"ל המתונים בדעות המדיניות הצביעו לקדימה.
19 ביולי, 2010 בשעה 10:56
ל-8, בבחירות לכנסת ה-18 הימין שקיבל 9 מנדטים בבחירות לכנסת ה-17 ביחד רץ מפוצל וקיבל 7 מנדטים. לא סקרים ולא תהיות, ירידה בפיצול אחרי האיחוד.
מרצ ב-1992, קבלה 12 מנדטים, מרכיביה בחירות לפני כן 10.
לא חסרות דוגמאות, אבל לפעמים זה גם לא משנה, כל המפלגות הדתיות ביחד ב-1949 16 מנדטים. בנפרד ב-1951 גם 16 מנדטים.
איחוד ופיצול מייצגים הרבה דברים כאלו ואחרים אבל העיקר כאן הוא לא עוד מנדט פחות מנדט אלא היכולת להציג אלטרנטיבה. בזמן שגודל כן משחק תפקיד בשיקולי הבוחר צריך אלטרנטיבה רצינית לא רסיסי מפלגות.
אבל הדיון אכן אקר, מרצ לא מסוגלת להתאחד עם בוחריה לשעבר שלא לדבר על איחוד עם חד"ש וגם חד"ש לא מסוגלת לעשות פשרות לקראת מר"צ. אנחנו נשאר עם אותם רסיסים צודקים. להערכתי בבחירות הבאות מר"צ תקבל 5 מנדטים וגם חד"ש תקבל 5. זה ישמח את שתי המפלגות אבל יהיה חסר משמעות לחלוטין.
19 ביולי, 2010 בשעה 12:33
עפ"י התיאוריה המקובלת: השלם גדול מסכום חלקיו. על פי הניסיון בישראל, ** ברוב המקרים ** (אך לא כולם) השלם קטן מסכום חלקיו.
בבחירות לכנסת ה-17 היה איחוד בימין וירידה חדה במנדטים.
בבחירות לכנסת ה-18 היה פיצול בימין ובכל זאת ירידה (קטנה בהרבה) במנדטים.
הסבר סביר מאוד (שרלוונטי מאוד גם למרצ) הוא שהמתרחש במפלגות השוליים מושפע מאוד ממה שקורה במפלגות השלטון הסמוכות.
בבחירות לכנסת ה-17 הליכוד היה בהתרסקות אחרי הקמת קדימה והכעס על מדיניות ביבי כשר אוצר. אלו תנאים ששיחקו לטובת האיחוד הלאומי-מפדל. בבחירות לכנסת ה-18 הליכוד היה בתקופת שגשוג, אחרי אכזבת הימניים במצביעי קדימה/הגמלאים ומלחמת לבנון.
כאשר מנכים את המנדטים שהפסיד הימין הדתי לליכוד מאלה שהרוויח מהפיצול, יוצא שסה"כ היתה ירידה קלה.
19 ביולי, 2010 בשעה 12:53
מצטער שכתבתי אקר שהיא מידה במקום עקר. חברה השלם קטן, השלם גדול, האיחוד כזה האיחוד אחר, בינתיים אין שמאל ואין אלטרנטיבה ואין פעילות ואין מאבק שיכול להוביל לשלטון. הימין שמח, שלטון ההון אולץ, אתם מוזמנים להמשיך לחשב מנדטים יורדים ועולים עד מחר.
המצב הנתון הוא שמרצ גוססת ועוד מנדט לא ישנה הרבה, חד"ש ממודרת וגם לה עוד מנדט לא ישנה הרבה, העבודה לא מפלגת שמאל, הס"ד עסוקים בבניית מודלים תיאורטיים ומפוצלים בין כל כך הרבה גופים שקשה להאמין שיש בכל אחד מהם פעילים. כולם בוחשים בקלחות ומחפשים את האמת המושלמת, שיבושם להם.
בינתיים אין לנו מה להציע לקראת בחירות בעוד שנתיים. הערכה שלי 20 המנדטים שעוד מצביעים שמאל שמאל מרכז לא יפחתו והחלוקה הפנימית תהיה קצת אחרת, אבל מעבר לכך, שום שינוי.
19 ביולי, 2010 בשעה 13:30
חד"ש היא מפלגה חיובית ברחוב הערבי: היא תמיד תמכה באש"ף כנציג הפלסטנאי לשיחות השלום, ובניגוד לבל"ד ולרע"ם לא ניסתה אף פעם להביע דעות קיצוניות יותר. מבחינה כלכלית היא בשמאל.
חד"ש ומרצ לא מתחרות על אותו אלקטורט, ותוצאות הבחירות מראות שחד"ש זוכה לתמיכה במגזר הערבי ומר"צ במגזר היהודי בד"כ החילוני-הותיק ממעמד הבייניים.
הבעיה האקוטית היא המרחב שבין חד"ש לקדימה שיש בו בצורך במפלגה גדולה שתדחוף לסיום הכיבוש, ולכלכלה סוציאל-דמוקרטית.
דבר נוסף, הרחוב הערבי פחות שמרן היום, ועובדה שחנין זועבי מייצגת מפלגה ערבית. בסקרים האחרונים אף יש התחזקות לבל"ד, והיא כבר איננה נמצאת על סף אחוז החסימה.
19 ביולי, 2010 בשעה 14:36
מכל הניתוח ההיסטורי המלומד לא ברור מה הכותב מציע. לא מספיק לנפנף בכותרת "ציוני", צריך גם לכתוב איזה ציונות בדיוק אתה מציע. [בכלל: העניין "הציוני" תפס כיוונים לא נכונים ודורש דיון נפרד].
לעניין: ההגדרה של חד"ש כמפלגה לאומנית הוא מוטעה. זוהי מפלגה שיש בה תומכים של הלאומיות הפלסטינית, וזה לא צריך לאיים על היהודים.
איחוד בין מרץ לחד"ש דרוש כדי לאחד את השמאל, שהפיצול הנוכחי מזיק לו.
19 ביולי, 2010 בשעה 14:39
[…] המאמר התפרסם לראשונה באתר “עבודה שחורה”. […]
19 ביולי, 2010 בשעה 15:11
◀◀ "טוב. סבבה. בואו נמשיך לחיות במפלגות קטנות וחסרות תוחלת והשפעה. בואו נמשיך לריב ולהתפצל. הימין ישמח."
קורט, אני מסכים איתך שהשמאל בבעיה עמוקה (לדעתי מרצ היא יותר חלק מהבעיה מחלק מהפתרון), אבל מכאן להגיע למסקנה שכל פעולה תשפר את מצבו של השמאל הדרך ארוכה. מאוד. הנה הקבלה רפואית להצעתך: מ. היא חולה כרונית, ולכן חייבים לבצע ניתוח לובוטומיה, כי עדיף לתת לה טיפול רפואי כלשהו מאשר לא לתת לה טיפול כלל.
◀◀ "הקלישאה […] על הלאומנות הערבית של חד"ש היא במקרה הטוב אינה מדויקת ולמיטב הכרתי […] גם אינה נכונה."
אני מצטער לחזור ולומר, אבל זאת הכחשה של המציאות העגומה בחד"ש. חד"ש היא מפלגה אנטי-ציונית, ושום לולינות מילולית לא תשנה עובדה זאת. בפעם הבאה שאתה נפגש עם פעילי חד"ש ערבים שאתה מכיר, שאל אותם מה דעת המפלגה על מתן האפשרות לצעירים ערבים (המעוניינים בכך) לשרת בשירות אזרחי במסגרת הקהילה.
◀◀ "המודל של עיר לכולנו…"
עיר לכולנו זכתה להצלחה אלקטורלית בזכות הניתוק מחד"ש. באופן רשמי את חד"ש יצגה רשימת יאפא (רשימה משותפת של חד"ש ובל"ד). מזכ"ל חד"ש, איימן עודה, הוציא הבהרה ברוח זאת לקראת הבחירות המוניציפליות בתל-אביב-יפו: "רבים מאמצעי התקשורת בישו מחד"ש להבהיר את עמדתה בנושא הבחירות בת"א יפו. בעקבות פנייתם הדגיש מזכ"ל חד"ש, איימן עודה, שברצונו לשים קץ להתלהמות סביב הנושא, ואישר את העובדה שלחד"ש ישנה רשימה אחת ויחידה – רשימת יאפא הערבית-יהודית המשותפת". הסוף ידוע: עיר לכולנו זכתה בחמישה מנדטים (21,066 קולות – 15.17%), בעוד יאפא במנדט בודד (3,714 קולות – 2.67%).
19 ביולי, 2010 בשעה 15:22
"איחוד בין מרץ לחד"ש דרוש כדי לאחד את השמאל, שהפיצול הנוכחי מזיק לו."
תחשוב בבקשה על מצביע עבודה/מרצ בשנות ה-90 שברח ימינה, ותגיד לי בבקשה למה רשימה שנמצאת הרבה שמאלה מהעבודה ומרצ הופכת לאטרקציה שוברת שוויון. במלים אחרות למה שהם יצביעו לרשימה שבה מוחמד ברכה הוא מס' 1 או 2 ומובילה את ההפגנות נגד המלחמה המיותרת הבאה הופכת לפתע אטרקציה בשבילו.
א. משה, אשכנזי אמיד מגבעתיים, לא סובל חרדים ערבים מתנחלים ומשפחות מרובות ילדים בכלל. אוהב את הרפורמה במס של ביבי אבל לא את מצעו המדיני. הצביע לשינוי ואח"כ לקדימה.
ב. דינה, מורה בתיכון חילוני בראשון, היתה ב"נוער הנרות" בשנות ה-90, מאז אינתיפאדת אלאקצא לא מאמינה שהערבים הם פרטנר. מתגעגעת לאריק שרון והצביעה פעם קדימה ועכשיו ליכוד.
ג. יעקב, עלה מרוסיה, מאבטח בקניון, שירת במג"ב, שומר מצוות. שונא סוציאליסטים. הצביע פעם לברק והיום לליברמן.
ד. חנה, מסורתית, הבן שלה בגולני שומר על המדינה. הצביעה פעם לפרץ, אבל רוב הזמן לשס.
19 ביולי, 2010 בשעה 18:48
קשה לי להציג כלח פעם מחדש את טיעוני בעד איחוד השמאל. המלצתי כאן בעיקר על המודל הגרמני. אני לא חושב שצריך לשחק במגרש הקיים צריך לשנות את המגרש הקיים. אני לא חושב שצריך לפנות לקהלים מסורתיים של השמאל הציוני אלא לקהלים רחבים שמצביעים לימין או לא מצביעים ואפשר לדבר איתם על סוציאליזם.
אם הרוח שנושבת כאן הייתה נושבת בזמן צמיחת תנועת הפועלים לא הייתה תנועת פועלים. אני לא מבין את הפטליזם של הכותבים כנגד איחוד השמאל והצבת אלטרנטיבה, אתם מפחדים מעבודה קשה?
המצביעים שנטשו את השמאל או אלו שמעולם לא הצביעו לו שבויים בנרטיבים כוזבים ובתעמולה מבית היוצר של שלטון ההון. הגיע הזמן לשבור את הנרטיבים הגיע הזמן להציב אלטרנטיבה, להגיע למקומות האבודים ולגרום לאנשיםפ להתפכח.
אני לא רוצה מפלגת שמאל בורגנית שבעה ומלאה חמלה, אם זאת המטרה אז תצביעו בוז'י. הוא ליבראל רחום וחנון.
איחוד בין מרצ חדש ועוד גורמים במרחב לא נדרש בשביל מרצ או חדש אלא בשביל כל מי שזקוק למדינת רווחה וצמצום פערים במקום הרחבת פערים וניכור, לסובלנות והבנה במקום הסתה וגזענות, לאיגוד מקצועי חזק ודמוקרטיזציה של החברה והכלכלה במקום ניצול עובדים והסתה, לתקווה במקום לפחד.
קל זה לא יהיה אבל זה מה שאני מעדיף.
לדרור הערה ושאלה, ההערה, פעילי חדש הערבים תומכים ופעילים למען קהילת להט"ב, בהפגנות ובהסברה, ראיתי זאת במו עיני בירושלים, אל תספר לי שזה לא קיים.
השאלה, מה אתה מציע? מה לא יקרה או אסור שיקרה אנחנו כבר יודעים עכשיו מה האלטרנטיבה?
19 ביולי, 2010 בשעה 20:10
לא הבנתי כלום. אם חד"ש פונה למצביעים ימנים (ואולי גם מוסלמים), אז איך בכלל יש למה מנדטים. הרי בל"ד יותר ימנית ממנה והמפלגה האיסלמית יותר דתית (וימנית) ממנה. בכלל אם היא שואפת לפנות לקהל הערבי הימני (והשמרני) אז מדוע יש יהודי בתוכה. האם זה לא יבריח את המצביעים הימנים? מה ההיגיון בכך שהיא מתעקשת לשריין לדוב חנין מקום. הרי שיעור מצביעיה היהודים הוא זעיר ולא מביא לה אפילו מנדט אחד, לעומת זאת כמות המצביעים הערבים הימנים שיברחו ממנה בעקבות כך גדול בהרבה. ובכל זאת הפלא ופלא, אפילו שחד"ש ימנית פחות מבל" ושיש ח"כ יהודי בין נציגיה, היא גדולה מבל"ד, כאשר כמעט וכל מצביעיה באים מהמגזר הערבי.
19 ביולי, 2010 בשעה 20:59
◀◀ השאלה, מה אתה מציע?
לא תאהב את הפתרון שלי. אבל מכיוון ששאלת, אסביר בקצרה. לדעתי השמאל צריך להפסיק להסמיל, ולהתחיל להתמקד בתחום החברתי-כלכלי *על חשבון* התחום המדיני. אני לא רוצה לפתוח בוויכוח האם ניתן להפריד בין התחומים, אבל העובדה היא שיש אנשים שתומכים בעמדות כלכליות סוציאל-דמוקרטיות ולעולם לא יצביעו עוד לסמאל.
◀◀ "המודל הגרמני"
הלוואי והפוליטיקה הישראלית היתה מתמודדת על סרגל החברתי-כלכלי כמו בגרמניה. אבל גם בפוליטיקה הגרמנית יש מרווח פוליטי גדול בין מפלגת "הירוקים" (Die Grünen), הנחשבים למרכז או שמאל-מרכז, לבין "מפלגת השמאל" (Linkspartei), שהיא שמאל קיצוני והמקבילה של חד"ש בפוליטיקה הגרמנית. אם נקביל את ה-SPD לעבודה, את ה-CSU לקדימה ואת ה-CDU לליכוד, אין בפוליטיקה הגרמנית מקבילה אמיתית למרצ. אולי זאת אחת הסיבות שהשמאל שם מתקשה להביס את הימין.
◀◀ אם הרוח שנושבת כאן הייתה נושבת בזמן צמיחת תנועת הפועלים לא הייתה תנועת פועלים.
תנועת הפועלים היתה ריאלית – היא ידעה להפריד בין מה שניתן לעשות ומה שלא ניתן לעשות. היא ידעה להציע פתרונות ניתנים ליישום ולא הצהרות אמורפיות שאינן מתיישבות עם המציאות.
◀◀ ראיתי… פעילי חד"ש ערבים תומכים ופעילים למען קהילת להט"ב…
כשאראה את פעילי חד"ש צועדים במצעד הגאווה באום אל-פאחם, אשנה את דעתי. אבל הייחס של חד"ש לקהילת הלהט"ב אינו הגורם המפריד בין מרצ וחד"ש. המפריד הוא השאלה האם הגוף המאוחד, "השמאל החד"ש" שלך, מכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי? האם השמאל החד"ש יסכים לשיבת פליטי 48? האם השמאל החד"ש יקרא לשירות אזרחי לכל? האם השמאל החד"ש הוא פרו-ציוני, א-ציוני, או אנטי-ציוני? אילו אינן שאלות היפוטטית שניתן להתעלם מהן.
◀◀ אבי: לא הבנתי כלום.
כי אתה מבלבל בין שמאל-ימין חברתי/כלכלי ושמאל-ימין מדיני.
חד"ש פונה למצביעי שמאל חברתי/כלכלי, גם יהודים וגם ערבים. המצביעים היהודיים של חד"ש הם כמעט מנדט. את הלאומנות הערבית ניתן להקביל לימין מדיני, ומהבחינה הזאת חד"ש פחות ימנית מבל"ד. היא עדיין יותר לאומנית מכדי שאיחוד עם מפלגה ציונית יצא אל הפועל.
19 ביולי, 2010 בשעה 21:51
סיום הכיבוש ישפר את המצב החברתי, וגם יפסיק להשתמש בעניים ובמעמד הבנוני כבשר תותחים. סיום הכיבוש יאפשר מדינת רווחה, וינטרל את הסיבה שעניים מצביעים לימין. והסיבה הכי חשובה שמדינת רווחה לא יכולה להתבסס לאורך זמן על דיכוי וניצול של עם אחר.
19 ביולי, 2010 בשעה 22:23
לשחר: אמרתי שאני לא רוצה לפתוח בוויכוח האם ניתן להפריד בין התחום החברתי-כלכלי והתחום המדיני. אבל שני המנדטים שרן כהן הביא למרצ מהימין עם חוק הדיור הציבורי, ושהתאיידו להם בעזרתו האדיבה של יוסי (מי צריך דעת קהל) ביילין, מוכיחים שהבוחרים עושים את ההפרדה, בין אם לדעתך היא אפשרית ובין אם לאו.
בכל מקרה, אני לא מתכוון להמשיך בוויכוח זה. נשאלתי בקצרה ועניתי בקצרה. המאמר מדבר על הפתרון של טוכולסקי ועל העוורון, וזה נושא הדיון כאן.
19 ביולי, 2010 בשעה 22:41
תודה, מאמר מעניין ותגובות גם.
19 ביולי, 2010 בשעה 23:46
הלינקה בגרמניה נוצרה כחיבור בין מה שהיה שם חד"ש ומה שהיו שם עמיר פרץ ושלי יחימוביץ בדרך הצטרפו גם כמה ירוקים שלא הבינו איך המפלגה שלהם הפכה ממפלגת שמאל שבמשך שנים הייתה המרצ הגרמנית לאחת שאינה כזאת. נכון לעכשיו הם דווקא חוזרים לתפקי המסורתי של מרצ, מפלגת לווין של העבודה הגרמנית.
לצערי גם כששתראה פעילי חדש ערבים חד מיניים מתנשקים באום אל פאחם מול המסגד המרכזי יהיה לך מה לומר. זה די ברור כי ברגע שאמרתי שראיתי פעילי חדש צועדים העלתה את הרף.
אני מסכים לגבי הדגשת המסר החברתי אני לא חושב שצריך להפוך לחברתיים לאומיים בשביל זה. אפשר לצאת לקרב עם הנס החברתי בחזית ולהסביר לאוהדים החדשים שנרכוש למה זה לא עומד לבד. חוץ מזה יותר חברתי כלכלי יותר סוציאליסטי זה יותר שמאלה.
תנועת הפועלים התפצלה והייתה מלאה בריבים כמו היום, אבל הם היו הרבה והם ידעו לעבוד.
לצערי התשובה שלך היא עדיין לא תשובת תכלס, מי יהפוך לחברתי, מרצ לבדה כפי שהיא נסתה לעשות ב-2003 באמצעות הדגשת פועלה החברתי בתעמולת הבחירות והתרסקותה מול שינוי? מפלגת העבודה על הגנרלים ומשרתי ההון שבה? הירוקה מימד מתחת לאחוז החסימה? חד"ש שלא משנה כמה חברתיים יעבדו חברי הכנסת שלה תמיד תמותג בידי התקשורת כמפלגה לאומנית ערבית?
20 ביולי, 2010 בשעה 10:15
הדיון אינו על הפתרון שלי (http://haayal.co.il/story?id=1921&NewOnly=3) אלא על שלך (http://blacklabor.org/?p=20633). אתה מתעקש שלא להבין שבמציאות, ולא בתקשורת, חד"ש היא מפלגה לאומנית שרוב בוחריה אינם מתקדמים כמו הבוחרים שאתה מכיר מתל-אביב.
גם אם ראית פעילי חד"ש צועדים, זה לא אומר דבר על התנהלות המפלגה שמול עיניה הציבור הערבי המסורתי, המהווה 75% מבוחריה, ולא הפורום האדום-ורוד, המייצג פחות מאחוז מבוחריה. אני בטוח שאני יכול למצוא פעילי חד"ש התומכים בלב שלם בשירות אזרחי לכל, ועדיין חד"ש (בעקבות בל"ד) רואה בשירות אזרחי מזימה ציונית שמטרתה להקהות את הזהות הלאומית הפלסטינאית של הצעירים.
20 ביולי, 2010 בשעה 11:20
מאמר מצויין ומרתק.
בהחלט מאיר עיניים ומחדד נקודות רבות. תודה לכותב.
21 ביולי, 2010 בשעה 0:23
אני מסכים עם דרור שאיחוד בין מרצ לחד"ש הוא בלתי ישים, אבל לאור כל ההיפותזות האלקטורליות שעלו כאן, צריך להצביע על נקודה שלא הוזכרה כאן בכלל: חד"ש, ע"פ המאמר, פוזלת למצביעים הלאומ(נ)ים -הווה אומר רבה עם בל"ד על מנדט או שניים, אבל עיקר פוטנציאל האלקטורט הערבי נמצא בכלל במקומות אחרים לגמרי – בין הלא-מצביעים (כ-40% מבעלי זכות הבחירה במגזר הערבי) ובמפלגות הציוניות. מה הסיכוי שבחד"ש יגלו שהסיכוי שלהם למשוך קולות הוא דווקא בנטיה להטמעות בחברה הישראלית-יהודית ולא בהתבדלות?
27 ביולי, 2010 בשעה 11:51
אין ספק שחיבור בין חד"ש למרצ איננו רלבנטי.
ראשית, מרצ היא סוס מת. הרלבנטיות שלה כשמאל היא אפסית. מדובר במפלגה שהמנגנון שלה רקוב לגמרי. סיעתה בהסתדרות מתחרה בעיני בריאקציונריות. הח"כים שלה לא מצליחים לקדם כלום. בכלל לא ברור שהם מנסים.
לגבי חד"ש, אמנם המאמר רצוף בגוזמאות (שנשענות על ניתוחים פוליטיים של בכירי דע"ם?!) אך בהחלט יש מאבק פנימי בתוך חד"ש. אם היתה בשמאל הסוציאליסטי (ומכאן שאין מדובר במרצ) התארגנות רלבנטית יותר אולי היה ראוי להשקיע בה. מאחר ואין כזו חד"ש היא מרחב פעולה ראוי שכפי שנאמר כאן יש לחזק בו את הסיעה הסוציאליסטית הלא לאומנית.
מצד שני לאדם כמו דרור דביר שכנראה רואה בערבים ציבור פשיסטי ומאיים ודאי שאין מה לחפש בתוך שותפות ערבית-יהודית…
29 ביולי, 2010 בשעה 11:39
◀◀ אמנם המאמר רצוף בגוזמאות
אנא פרט הדגם והרחב. דע"מ מבקרים את חד"ש משמאל. אני מבקר את חד"ש מנקודת מבט אנטי-אנטי-ציונית. גדי טאוב מבקר את חד"ש מנקודת מבט של שמאל ציוני. ליאור קיי מבקר את חד"ש מנקודת מבט אנטי-הומופיבית. כולם פסולים לעדות?
◀◀ אך בהחלט יש מאבק פנימי בתוך חד"ש
ואתה לא רואה קווי דמיון בין המאבק הנוכחי לשני המאבקים הפנימיים הקודמים, שהגיעו לשיאם ב-1943 וב-1965? (והמאבקים הקטנים יותר – קפ"פ, קבוצת אמת, הקומוניסטים העבריים).
◀◀ מצד שני לאדם כמו דרור דביר שכנראה רואה בערבים ציבור פשיסטי ומאיים
כבר ירדת לאד-הומינם? אני לא רואה בערבים ציבור פשיסטי ומאיים כדבריך, אני מכיר בקיומן והתחזקותן של מגמות לאומניות בקרב הציבור הערבי. ולהבדיל מאנשי השמאל הרדיקלי, אני לא בוחר לעצום את עיניי, להתעלם מהמגמות הללו ולדמיין עולם אידיאלי ומקסים.
◀◀ ודאי שאין מה לחפש בתוך שותפות ערבית-יהודית…
אמנם במק"י וחד"ש ניסו להקים שותפות יהודית-ערבית, אבל, כפי שנסים קלדרון (גם פסול לעדות?) כתב, ללא הצלחה יתרה: "אזדרז ואומר שהשותפות הזאת היתה מאוד לא אידילית; וגם נגמרה רע".
29 ביולי, 2010 בשעה 13:49
גוזמאות?
הישענות על הביקורת של דעם היא קצת הזוייה. הפער שיש בין פניית חד"ש ליהודים וערבים לא קיים במפלגות אחרות? בד"כ מפלגה לא תפנה לשני המגזרים מלכתחילה. ואם תפנה לערבים בד"כ הפערים יהיו גדולים בהרבה. נטישת הציבור הערבי המתון את העבודה וקדימה (ומרצ כמובן) ופנייתם לתנועה האיסלאמית מדגימה עד כמה הפער הזה דרמטי. ההבטחות לא קוימו. אולי יוצאת הדופן היחידה בעניין זה היא דעם על 2,645 בוחריה.
אמנם ישנו פער ועל כן ישנה חשיבות לפעילות בתוך המפלגה. בשונה מדבריך (לחד"ש… קהל המצביעים הסוציאליסטי עד קומוניסטי … והמצביעים הערביים) אני דווקא חושב שישנם ערבים סוציאליסטים הרושם שלי הוא שבאחוזים יש הרבה יותר מאשר בציבור היהודי.
29 ביולי, 2010 בשעה 22:55
מדוע שייכותו של ניר נאדר לדע"ם פוסלת אותו מלבקר את חד"ש? דע"ם היא המפלגה הקרובה ביותר מבחינה אידיאולוגית למק"י, והסיבה שהם לא חלק ממק"י (על כל 2,645 מצביעיהם) היא הנטיות הלאומניות של חד"ש. אני מבקר את חד"ש מרחוק. הם מבקרים את חד"ש מקרוב. לדעתי הביקורת שלהם יותר לגיטימית מהביקורת שלי.
לא אמרתי שאין ערבים סוציאליסטים, אלא שבין מצביעי חד"ש הערביים, יותר מצביעים מעדיפים את חד"ש הלאומנית מחד"ש הסוציאליסטית-קומוניסטית, ובין מצביעי חד"ש היהודיים ההיפך. לכן אני עומד מאחורי האמירה שכוחה של מק"י בחד"ש אינו משקף את כוחה של מק"י בקרב מצביעי חד"ש.
30 ביולי, 2010 בשעה 1:33
טוב לדעת שיש "פער" בין פניית חד"ש לציבור היהודי והערבי.
אני מבין שזה נורמלי ותקין, לשיטתך, שמפלגה מדברת בכפל לשון כדי ללכוד מצביעים רבים ככל האפשר (ולא שמצליחים בזה יותר מדי בציבור היהודי – ראשי הרשימה הנוכחית יותר קרובים אידאולוגית לבשארה מאשר ללנין ואפילו אידיוטים שימושיים מבינים את זה).
יש לי ד"א הצעת ייעול: לגייס לחד"ש פשיסט פופולרי ממחנה הימין, לתת לו את המקום השלישי ברשימה, ולתת לפשיסט לפנות לציבור הימין שבוודאי מכיל מאגר קולות גדול הרבה יותר ממה שחד"ש אי פעם תגיע אליו במצבה הנוכחי. מי צריך איחוד עם מרצ ?
30 ביולי, 2010 בשעה 4:00
רני- אני לא חושב שזה נורמלי ותקין. אני חושב שזה מעוות ומאד בעייתי. חד"ש היא מפלגה עם הרבה מאד בעיות. תוסיף גם את זה שאין ייצוג נשי וגם את המגמות הלאומיות.
ובכל זאת אינני מכיר מפלגה אחרת שמקדמת אג'נדה סוציאל-דמוקרטית.
מאד הייתי שמח אם חד"ש ומרצ היו מתאחדות. כרגע אני לא חושב שזה יקרה וכנראה שבשל תהליכי הריקבון של מרצ תומכיה ימשיכו לעבור לחד"ש. מה שייצור אפקט דומה.
אגב, ההצעה שלך לגבי מפלגה נאציונאל סוציאליסטית יכולה לעבוד לדעתי. תחשוב על שמאל כלכלי שנלחם בבוסים, באשכנזים ובערבים. נראה לי שזה יתפוס.
31 ביולי, 2010 בשעה 23:51
http://www.youtube.com/watch?v=mShDEJDSBX0
הנאום של אמגד שיבטה מזכ"ל בנק"י ביום הגאווה, לכל מי שחושב שהערבים בחד"ש לא יכולים לדבר על הומוסקסואליות.
1 באוגוסט, 2010 בשעה 16:27
בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) הם תנועת הנוער של מק"י, ולכן קרובים יותר לאגף הקומוניסטי של חד"ש ולא לאגף הלאומני של חד"ש.
1 באוגוסט, 2010 בשעה 17:58
בנ"קי אכן קשורים למק"י יותר מאשר לחד"ש. אך אים ספק שבנק"י, ואמג'ד שביטה קשורים מאד לחברי מק"י הערבים. מאחר והטענה היתה שישנה הימנעות להביע תמיכה בלהט"בים בגלל השמרנות הערבית יש לכך חשיבות גדולה.
22 באוגוסט, 2010 בשעה 15:14
ניתוח מאוד לא מדוייק.
חבל לקרוא.