חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מלחמת לבנון הראשונה, מי זוכר ?!

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 13.06.10 6:03

פעמיים בשנה, ביום הזיכרון, וביום כיבוש בחמדון, נזכר ניסים לוי בחלל האלמוני שלו ממלחמת לבנון הראשונה

החלל האלמוני שלי

ב 11 ביוני 1982 נכסנו ללבנון.

חמישה ימים ישבנו על עכוזנו חסרי מעש. כוססים ציפורניים, כובשים פנים מבוישות בקרקע. למזלנו עדיין לא המציאו את הסלולארי ומבזקי הראיונות בטלוויזיה והמשפחות חשבו שגם אנחנו נלחמים כך שלבושה היה ריטינג נמוך והיא הייתה נחלתנו בלבד.

מישהו אמר ש"אנחנו כמו אשכים, משתתפים אבל לא נכנסים".  בערב נכנס המג"ד. אנחת רווחה פרצה מגרוננו "גם אנחנו נילחם, גם לנו תהיה המלחמה הפרטית שלנו" אחר כך עלינו על הנגמשי"ם והתחלנו לנוע.

עדיין לא ידעתי שאחר-כך כבר דבר לא יהיה דומה למה שהיה לפני כן.

פתאום היה שקט. לילה, רק רעש המנועים מזמזם מחוץ לקסדה.  נעים קדימה. אנחנו בראש הכוח. אני מביט מסביב.  מי מחברי לא ישרוד את הלילה? אולי אני?  אולי הם שואלים אותם שאלות?

אור ראשון של בוקר חדש מפתיע אותנו.

אני מביט אחורה, טור ארוך של רכבים מתפתל על צלע ההר כמו החבל של עמי ותמי ביער ליד הבית של המכשפה, עולים לכיוון אוכף נעלם- מעבר הכרחי בשפה הצבאית- שמאחוריו השתרעה העיר בחמדון.

אני זוכר שהשמש עמדה מלכתחילה באמצע השמים, כאילו זרחה ישר לשם, ללא משחק מקדים. פשוט צצה לה מכה בנו ללא רחם, לא זזה מעלה אחת. היה מוזר, תחילת יוני וכבר חם, חם מאוד.

מסביב ההרים היו ירוקים, תהומות פורחים נפתחו למולנו, ומים זורמים. בלי צל, בלי משב רוח רענן.

ושקט על פני תהום, רק טור ארוך של רק"מ צבאי שרעש מנועיו שחצבו וחפרו את דרכם קדימה, נבלע לתוכו.

הגענו לפתחו של האוכף. מימין מורד ובקעה פתוחה, משמאל התנשא הר ענק מסתיר מאחוריו עתיד בלתי נודע.  קצת לפנים, מרחק מטרים בודדים נפער פתח ענק בתוך ההר דרכו החל לגלוש הכוח.

המעבר הכרחי.

והשמש עמדה מעל והכתה בנו ללא רחם. עומדת ומביטה, לא זזה ממקומה.

הפקודה שנשמעה ברשת הקשר הייתה ברורה: לעצור במקום, לחדול תנועה, להמתין.

עצרנו ודוממנו מנועים.

קולות עמומים של ירי ופיצוצים פרצו מבעד למעבר ההכרחי שלפנינו, חלפו מעל ראשינו ונעלמו לתוך העמק.

קרב קשה התנהל מעבר למסך ההר. אחד הגדודים של חטיבת הנח"ל שהוביל את הכוח האוגדתי, ניתקל בכוחות אויב ונילחם בהם בחירוף נפש, אך בשל תנאי השטח הצרים לא יכולנו לסייע לו, היה חשש שנתחיל לירות אחד על השני.

השמש במרום לא זזה, המתינה יחד איתנו. שולחת קרניה הלוהטות ישר לתוך עיננו בוחנת, בודקת קודחת במוחנו. מי הקורבן שיעלה על המזבח? לראות, להיות בטוחה שאכן יגיע.

והוא הגיע.

בתחילה היו אלה שני הליקופטרים ענקיים, בתי חולים מוטסים, כשהם מגיעים זה סימן שכבר יש…!

האדמה רעדה. אבק עלה והעלים אותנו מכל עין, חדר לכל נקבובית בגופנו. רעש המנועים קרע את אוזנינו ואחר כך נדם לאיטו. שוב שקט על פני תהום, שמש עומדת דום ומביטה.

בטן המסוק נפתחה וכאילו לפי הזמנה, מין העבר השני, פרצו מתוך המעבר ההכרחי, שני נגמשי"ם עמוסי אלונקות, מנפצים את הדממה הפסטורלית שחזרה לרגע קצר עם כיבוי מנועי המסוקים. השניים חלפו על פנינו, תורמים חלקם במכסת האבק, ועצרו בחריקת בלמים אל מול ידיהם המושטות של הרופאים והחובשים, פורקים את מטענם היקר ושוב שועטים לכיוון קולות הקרב.

אחרי כן, השקט פרש את כנפיו על העמק, והשמש ניצבה איתן במרום. האם חייכה? או שמה הזילה דמעה?

אני נשבע שלא זזה ממקומה.

"מישהו שיבוא לעזור כאן" נשמעה צעקה מכיוון ההליקופטר. "ידיים, אני זקוק לעוד ידיים" המילים התפזרו לכל עבר, חלפו מעל ראשינו ונבלעו בצלעו החשוף של ההר.

ההמתנה בחוסר מעש התישה את נפשנו, אולי אפילו נעלבנו מעט. הכיצד זה צעירים מאיתנו נלחמים ואנחנו המילואימניקים יושבים, בטלנים. החלטתי שזהו, אני חייב לעשות מעשה.

קמתי ורצתי בעקבות הקריאה. נתקלתי בעיניו של הרופא הגדודי שרכן מעל חייל. הוא סימן לי בעיניו על אלונקה והורה לי להעלותה על המסוק.

הבטתי סביב מחפש זוג ידיים נוסף לעזרה כשעיני נתקלה  בקצין צעיר בדרגת סג"מ ששכב על אלונקה פניו לשמיים ידיו שלוות על חזהו, וכולו שלווה ורוגע.

חמתי בערה.

'אני כאן מבקש עזרה , חסרות לנו אלונקות, וזה הצעיר תופס תנומה' חשבתי לעצמי. שלחתי את רגלי בעדינות ודחפתי אותו תוך כדי קריאה: "היי צעיר שים יד במקום לישון"

שתי ידיו נפלו לאדמה, ללא שליטה.

ראשו נשמט לצד חסר חיים.

כיפתו הסרוגה נפלה ואז נתגלה לי החור הקטן.

קפצתי אליו ממלמל מילות סליחה ומחילה: "אני מצטער, לא ידעתי…" מנסה תוך כדי דיבור, להחזיר את ידיו למקומם הקודם, לישר את ראשו להניח עליו את הכיפה בדיוק כפי שהייתה וממשיך: "…לא התכוונתי… לו רק ידעתי לא הייתי מפריע…" ליטפתי את ראשו מנסה לייצבו, וכל פעם שהנחתי את הידיים וישרתי את הראש הכל נשמט שוב.

יד רכה אחזה בכתפיי. הבטתי מעלי ופניו המחייכות בעצב של הרופא ניגלו לי מבעד למסכת האבק שעטפה אותן.

"עזוב ניסים זה בסדר…" הוא אמר ברכות.

"אבל אני נשבע לך שלא ידעתי. חשבתי…"

"זה בסדר…" הוא קטע אותי. "…גם לי זה קרה. גם אני חשבתי שהוא נח וגם אני הזזתי אותו…"

מאז, פעמיים בשנה חלל אלמוני שלי, כשהשמש עומדת באמצע השמיים, ביום הזיכרון, וביום כיבוש בחמדון, אני מפנה את ראשי למרום, ונזכר בך לרגע ארוך.

אני נזכר בפניך הצעירות, אך משום מה לא בצבע עינך או צורת שערותיך.

נזכר בכיפה הסרוגה אך לא בצבעה.

ומבקש סליחתך.

סליחה על שהפרעתי במנוחתך, שהטרדתי את שלוותך בדיוק ברגע שביקשת מרגוע מקרב קשה ממנו לא חזרת.

אינני יודע מה שמך, לא מכיר משפחתך, ואם יש לך צאצאים אם לאו, אך פניך חרוטים בזיכרוני והן שלוות ורגועות כמי שידע לאן הולך ומה המחיר שיכול לשלם.

זכרך שמור לעד בליבי חלל אלמוני שלי.

ניסים לוי

נערך על ידי גליה
תגיות: , , ,

2 תגובות

  1. כל המלחמות הן כאלה :

    "עדיין לא ידעתי שאחר-כך כבר דבר לא יהיה דומה למה שהיה לפני כן."

    כל המלחמות הן כאלה.

  2. אלי :

    לוחם גולני שהשתתף בקרב ככל הנראה מדובר במפקד הכח שלנו חיים דובקין ממושב תקומה ז"ל נפל בקרב בבחמדון מכדור של צלף סורי

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.