מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חברת מוטורולה ובני הערובה מערד
חברת מוטורולה רוצה לסגור את מפעלה בערד ולהעביר את הייצור למזרח, אבל פונה לממשלה להעניק לה פטור ממס של 800 מליון ש"ח שימנע הפיטורים. במקום להיכנע לסחטנות עדיף להעביר המפעל לבעלות בשיתוף העובדים
מאת: ק. טוכולסקי
שימו לב כיצד מייצרים ספין להשגת פטור ממס: ראשית מודיע מפעל ותיק ומצליח, שבקופתו שוכבים כאבן שאין לה הופכין מיליארד דולר, על הכוונה לסגור אותו, ולשלוח הביתה את 500 עובדיו האחרונים, כי אין הצדקה כלכלית להמשך העבודה בו. אחר כך, מסתבר שלמפעל יש המון כסף בקופה, שמצד אחד רוצים בעליו לקחת כדיבידנד, ומצד שני לא מתחשק להם לשלם עליו מס. בשלב הבא כבר נשלף הפיתיון, בצורת הצעה: המדינה תוותר על המס והפועלים לא יפוטרו. מסתבר שהמפעל יכול להיות רווחי, יכול להתחרות ויכול לקבל עוד הזמנות- צריך רק להעניק לבעליו מתנה, פטור ממס בגובה של 200 מיליון דולר או 800 מיליון ₪, תלוי איך סופרים.
לא צריך להיות הגאון מווילנה בכדי להבין מה קרה פה, בסך הכל גם לוביסט סוג ד' מבין שבזמן שהיא מחלקת מתנות לעשירים, תתקשה הממשלה לשלוח הביתה 500 עובדים בעיר חלשה בדרום. בסך הכל משרתי ההון בקריית הממשלה גם ככה מנסים להוריד, בכל דרך אפשרית, את המיסים שמשלמים אדוניהם מרופדי הכיסים. לפנינו עסקה שבה מרוויחים כל מי שמעניינים את הפוליטיקאים, מצד אחד הם עצמם, שיוכלו לזכות בכותרות של מושיעי העובדים בדרום, מהצד השני בעלי ההון שיוכלו להזרים לכיסיהם עוד מיליארד דולר ללא תשלום מס. מי יפסיד? קופת המדינה, כל ישראלי שאינו נכלל בקטגוריה, בעלי ההון ומשרתיהם (פוליטיקאים מטעם ועיתונאי חצר) ובעיקר העובדים השכירים.
עובדי התעשייה בישראל ירדו מדרגה. הם נדרשים להיות לא רק עובדים מיומנים ומוכשרים, העובדים בשכר נמוך יחסית, ובתנאים שמדי שנה מזכירים פחות את העולם הראשון ויותר את העולם השלישי, אלא גם בני ערובה. אחת לכמה שנים, צץ איזה תאגיד בינלאומי או תעשיין מקומי, מנסה את מזלו בסחיטת המדינה, ודורש הנחות במיסים מענקים והטבות, אחרת, מאיימים מנהלים ובעלים, נלך מפה להודו. המדינה מתרצה, נותנת פטורים והנחות, מענקים והטבות, הכל בשביל לשמור על מקומות עבודה בשכר מינימום. ובנוסף, המדינה כמובן לא תייקר את עלות הייצור באמצעות כפיית תקני איכות סביבה מחמירים, או שיפור של תנאי הבטיחות והגהות בעבודה. וכך משלמים הפועלים במפעל, והאזרחים החיים בקרבתו בבריאותם וברמת חייהם, את מחיר שימור המפעל, שכל מטרתו מקסום רווחיהם של בעלי הון.
השיטה הקיימת של מפעלים פרטיים הממקסמים למען בעליהם רווחים בכל דרך אפשרית, כולל החזקת עובדי המפעל כבני ערובה, היא דרך יקרה מאוד לשמירה על מקומות עבודה. יש כמה דרכים להיאבק בבריחה זו של מקומות עבודה. שיתוף המדינה, או הקהילה בה ממוקם המפעל, או העובדים בלבד, בבעלות, תמורת כל תמיכה שהמדינה נותנת למפעל באופן ישיר או עקיף, מלא או חלקי. השקעת כספי הפנסיה של עובדים מאורגנים, במפעלים מקומיים בלבד, בתמורה לייצוג בהנהלות, והשפעה על החלטות כגון מיקום המפעל ותנאי עובדיו. קרנות הפנסיה ישיגו למען המבוטחים בהן הרבה יותר, אם ידאגו לאינטרס לטווח ארוך של המבוטחים, לחברה יציבה וכלכלה יציבה וקהילות יציבות, הרבה יותר מאשר, אם בתאוות מנהליהן לרווח מידי מהיר, ימשיכו קרנות אלו ללחוץ על גידול בדיבידנדים של מפעלים בכל מחיר. גם חקיקה שתאפשר לפועלים להמשיך ולייצר במפעל שנסגר, או שתעביר לפועלים בעלות במפעל, או שתעודד מראש התארגנויות קואופרטיביות, עשויה לעזור.
מדינת ישראל, כל עוד היא נשלטת בידי ביבי, ליברמן וברק או לבני ליברמן וברק, לא תהפוך למדינה הפועלת לטובתם של החברה והעובדים. גם לפועלים קשי היום המשמשים בני ערובה בערד, כדאי להכניס לראש שמצבם הוא חלק מהמחיר של הצבעה הולכת וגוברת למשרתי ההון המסתתרים מאחורי רטוריקה לאומנית. מי שמעדיף את שנאת האחר של ליברמן על חד"ש, או את להגיו הריקים מתוכן על ירושלים של ביבי על פני מרצ שלא יתפלא כשהוא מתעורר למציאות של היותו בן ערובה במפעל, למציאות שבה ביום אחד דורשים ממנו לוותר על שכר ותנאים, וביום אחר משתמשים בו כאמצעי להשגת הנחות מס.
עורך הטור: נגה תדמר
תגיות: הטבת-מס, חוק-עידוד-השקעות-הון, עובדי-הייטק, ערד, פנסיה, ק.-טוכולסקי, קואופרטיבים, קרנות-פנסיה
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
20 בינואר, 2010 בשעה 7:36
אני יודע שזה לא פתרון אמיתי, אבל במקום לתת 800 מיליון ש"ח לבעלי המפעל, אפשר לחלק את הסכום הזה בין 500 עובדיו. יש לי תחושה שהם יהיו יותר מרוצים מהסדר שכזה…