מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
כמה מילים נגד משטר פרלמנטרי בישראל / חלק א'
איתי לירון סוקר את ההצעות לשיפור הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שאותן מקדם המכון הישראלי לדמוקרטיה, אך לא מוצא בהן בשורה משמעותית.
(גם) בימים אלה מתנהל דיון בישראל על שינוי שיטת המשטר. מצד אחד נמצאים תומכי הדמוקרטיה הפרלמנטרית, מהצד השני תומכי הדמוקרטיה הנשיאותית, ושני הצדדים מפלרטטים עם רעיונות לשינוי בשיטת הבחירות. שינוי שיטת הבחירות לא יופיע בכלל בטור הזה (אפשר למצוא קצת חומר כאן). בטור הזה אני אכתוב בקצרה על הצעות לחיזוק המשטר הפרלמנטרי. חלק ב' יעסוק בפשרות שמחייב משטר פרלמנטרי.
התומכים המובהקים של השיטה הפרלמנטרית נמצאים במכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות דר' אריק כרמון. נקודת המוצא של המכון היא, ש"את המשטר בישראל אין לשנות; יש להשביח אותו" – כלומר, הישועה תצמח משורה של רפורמות קטנות וזהירות ולא משינוי "דורסני" וגדול (כמו מעבר לדמוקרטיה נשיאותית). בנוסף לכך, רק משטר פרלמנטרי שמחייב הקמת קואליציות, הוא שמונע את התפוררות החברה בארץ: "כינון משטר נשיאותי (נשיאותיזם) עלול לפוגג את הרקמה הדקה הבולמת התפרצות של סוגיות הנתונות במחלוקת… רקמת הבלימה הזאת מובנית בדמוקרטיה הפרלמנטרית ההסכמית".
ההצעות הפרטניות שעוסקות ב"השבחת המשטר" חוזרות על עצמן ממסמך למסמך בשינויים קלים. בטור הזה אני אביא סקירה קצרה (ולא מעמיקה) של כמה מההצעות החשובות יותר, כדי לבדוק האם באמת השבחת המשטר יכולה להביא את הרפורמה שכולם רוצים. ההצעות מופיעות במסמך הזה שפרסם המכון (וגם משם לקוחים הציטוטים).
ההצעה הפשוטה ביותר ליישום היא הגדלת הכנסת ל- 181 ח"כים והכנסת שינויים בעבודת הכנסת. הישראלי הממוצע יגיב בבוז כאשר יציעו לו להגדיל את מספר חברי הכנסת, וחבל. ההתנגדות נובעת הרבה יותר מחוסר הכרות עם עבודת הכנסת (שזה כמובן בושה לנו האזרחים), והרבה פחות מידע ועובדות. בטח תיזרק לאוויר גם האמרה השחוקה "כולם מושחתים", שתפקידה האמיתי הוא להסיר מאיתנו האזרחים את האחריות ולהצדיק את חוסר המעש שלנו, כי בכל מקרה "כולם מושחתים" ולא משנה מה נעשה.
האמת היא שיש דווקא הרבה היגיון בהגדלת מספר חברי הכנסת. ע"פ המסמך, בישראל היחס של חברי פרלמנט לאזרחים כמעט הכי נמוך (בין מדינות ה- OECD). כך, לא נשארים מספיק חברי כנסת שיפקחו על עבודת הממשלה, יאיישו את ועדות הכנסת, ויעשו את עבודת החקיקה. לזה צריך להוסיף את השרים, שלא יכולים לתפקד גם כח"כים וגם כשרים, וכך אנחנו מקבלים יחס עוד יותר גרוע.
בנוסף, יש כמה הצעות על שינויים ושיפורים שונים בעבודת הכנסת, כמו הצמדת ועדות הכנסת למשרדי הממשלה, תקצוב כוח אדם למחקר לועדות הכנסת, חובת השתתפות במינימום דיונים בוועדות ועוד.
הגדלת הכנסת היא צעד חיובי, שבהחלט יכול לשפר את עבודת הכנסת ואת המשילות. ומצד שני, רפורמה? פוליטיקה חדשה?
הצעה נוספת שזוכה לפופולאריות רבה בזמן האחרון היא הרכבת הממשלה ע"י הסיעה הגדולה בכנסת. כלומר, המפלגה הגדולה תרכיב את הממשלה, ולא המפלגה בעלת "הסיכויים הגבוהים ביותר" להקים קואליציה יציבה. כדי לבדוק את ההשפעה של שינוי כזה, צריך להסתכל בשני כיוונים: מה היה קורה אם השינוי היה מתקבל והיינו נשארים עם תוצאות הבחירות האחרונות; איך התנהגות הבוחרים הייתה משתנה בבחירות האחרונות לאור השינוי המוצע.
מבט בתוצאות הבחירות מראה שאולי לבני הייתה זוכה בראשות הממשלה, אבל היה לה די קשה, אם כי לא בלתי אפשרי, להקים קואליציה. אבל בלי הליכוד, הקואליציה לא הייתה יציבה: קדימה + העבודה + ישראל ביתינו + ש"ס? ואולי היה ניתן להחליף את ש"ס ביהדות התורה והבית היהודי? לקדימה היו חיים מאוד קשים בקואליציה כזאת, וזאת בדיוק הסיבה שהליכוד לא היה ממהר להצטרף אליה. ואפילו אם הליכוד כן היה מצטרף לקואליציה (אחרי הכל, ח"כים וכסאות ממשלה נמשכים אחד לשני כמו קצוות מנוגדים של מגנט), הרי שסכנת "הפיכה" הייתה מרחפת כל הזמן מעל קואליציה כזאת. מסקנה: החוק החדש יכול להוביל, במצבים מסויימים, דווקא לחוסר יציבות גדול עוד יותר מהחוק הקיים.
ואיך הייתה משתנה התנהגות הבוחרים? המפלגות הקטנות, כמו מרץ והאיחוד הלאומי מייצגות מגזרים שהם רחוקים (יחסית) מהמרכז הפוליטי, ולכן קשה להאמין שאותם בוחרים יוותרו על הייצוג שלהם. מבחינתם, אין שום חלופה ל מפלגה משלהם. ובמרכז? יתכן שהיו זולגים מספר מנדטים מש"ס ומישראל בעלייה לכיוון הליכוד, ומהעבודה לכיוון קדימה. לכל היותר היינו מקבלים מפלגות גדולות של 40 מנדטים. בהחלט מדובר בשיפור, אבל לא במפה פוליטית חדשה – עדיין קואליציות של גושים, ועדיין סחטנות.
שינוי נוסף שהפוליטיקה הישראלית משתעשעת בו כבר הרבה זמן הוא העלאת אחוז החסימה ל- 4%. אנחנו נורא אוהבים לשנוא את אחוז החסימה הנמוך ולהאשים אותו בכנסת המפוצלת שאנחנו תמיד מקבלים. אבל לדעתי האשמה היא לא בו, אלא בפיצול האמיתי שיש בחברה הישראלית. מבט על תוצאות הבחירות האחרונות יגלה לנו שלא הרבה ישתנה אם נעלה את אחוז החסימה ל- 4%. הקולות של בל"ד כנראה יעברו לרע"ם-תע"ל, וכך נקבל רשימה ערבית אחת שלא תשתתף במשחק הפוליטי, במקום שתיים קטנות. האיחוד הלאומי והבית היהודי יחזרו כנראה להיות המפד"ל, ורק אי ודאות שוררת מעל מר"ץ וחד"ש. יתכן וחד"ש דווקא תתחזק מכל הסיפור ויתכן ובאמת יעברו שלושה מנדטים ממרץ לעבודה. נו שוויין. כך או אחרת, שום דבר מהותי לא ישתנה במפת המפלגות הקיימת, והמפלגות הקטנות יסתובבו כולן סביב ה- 4.4% מצביעים של "יהדות התורה והשבת אגודת ישראל – דגל התורה". אם אתם תוהים לגבי השם הארוך כל כך של המפלגה, זה בגלל שהיא עצמה הייתה מורכבת משתי מפלגות שהתאחדו כדי לעבור את אחוז החסימה. כנראה שנצטרך למצוא אשם אחר מאחוז החסימה…
השינוי האחרון שבחרתי להציג הוא קיום בחירות מקדימות ביחד עם הבחירות הכלליות. ע"פ הצעה זו, הבחירות המקדימות (פריימריז) יהיו ביחד עם הבחירות לכנסת. על צד אחד של פתק ההצבעה יהיה שם המפלגה, ובצד השני ידרש הבוחר למלא את המועמדים מהמפלגה שבהם הוא תומך. בצורה זו תעלם התופעה של קבלנות הקולות, והמועמדים יאלצו לפעול ביחד עד יום הבחירות.
תומכי הפרלמנטריזם מבטיחים לנו שעם כמה רפורמות ניתן לייצב ולחזק את הממשלה. באופן אישי, נראה לי שנגמרו להם השפנים בכובע. ההצעות שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הביא הן טובות, ובהחלט יעזרו לשפר את המצב הקיים – גם בשיטה פרלמנטרית וגם בשיטה נשיאותית. אבל בהצעות אין בשורה אמיתית לרפורמה שתשנה את הפוליטיקה הישראלית. גם אחרי הרפורמות, אם הן יתבצעו, עדיין נמצא את עצמינו טובעים בקואליציות שבריריות, נגעלים מהסחטנות הקבועה מסביב לחוק התקציב, מרחמים על ראש ממשלה שרק מנסה להישרד פוליטית עוד יום ועדיין מקווים לראות ממשלה מספיק חזקה פוליטית כדי לשפר את המציאות בישראל. רפורמות קטנות? אני מאמין שאנחנו צריכים משהו הרבה יותר גדול.
תגיות: אחוז-החסימה, האיחוד-הלאומי, הבית-היהודי, הליכוד, המכון-הישראלי-לדמוקרטיה, יהדות התורה, מפדל, מפלגת-העבודה, ציפי לבני, קדימה, שיטת-הבחירות, שיטת-הממשל, שס
קישור קבוע
תגובות