חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

קדימה+עבודה+מרצ = "הדמוקרטים"? – המשך הדיון

נושאים דעות, פוליטי ב 8.12.09 6:06

אורי זכי, מיוזמי "הרשת", משיב לדברי איתי אשר – חבר מערכת "עבודה שחורה" שפורסמו כאן שלשום. אורי סוקר ומתאר את הקמת "הרשת" וגם מתווה תמונת עתיד של איחוד אפשרי, לדעתו, בשמאל הישראלי
מאת: אורי זכי

אני שמח על כך שהדיון בין איתי וביני, שעד כה התנהל בבלוג של הרשת עובר גם לעבודה שחורה – זירה חשובה ומוצלחת של דיון ערכי שמאלי.

אתחיל בשורה התחתונה, בתשובה לשאלה הפרועה שהעלה איתי בכותרת לפוסט שלו, שהיא מבחינתי, "אני מאד מקווה שכן".

לפני שאני עונה ישירות לשאלה, ומכיוון שהזכרת את הפאמיליריות המטעה לשיטתך של השיח האינטרנטי, אתחיל בהתגלגלות של הרשת, שגם תענה אני מקווה על השאלה בצורה טובה יותר.

יזמתי את הרשת מיד לאחר הבחירות בפברואר השנה. חברי מיקי גיצין ואני חשנו שמה שידענו כבר תקופה ארוכה – שהשמאל "המסורתי", כבר שנים ארוכות בתהליך של התפוררות, ושהשמרנות האינהרנטית שלו, מפריעה לו להתחדש ולהתאים עצמו למציאות החברתית-פוליטית החדשה בישראל, שהגיעה לשיא ראשון במהפך של 1977 (הן מבחינת המהפכה החברתית שביטא, והן מבחינת האינדיבידואליזם שיצר), דרך העליה הגדולה של שנות ה-90 מחד, והמהפכה התודעתית שהוביל אריה דרעי מאידך. אני לא מזכיר את קריסת תהליך השלום, בעיקר כי זה המוצא הנוח לכל אלה מתוך העבודה ומרצ להסבר כשלונן האלקטוראלי המהדהד, ולמרות שיש בכך מן הצדק, הרי שנכונות הציבור להצביע למבשרים החדשים של אותו מסר בדיוק, מעמידה טיעון זה בפרופורציות הנכונות לדעתי.

מכיוון שעל שנינו נכפה זמן פנוי רב יחסית (שנינו היינו מובטלים), התחלנו לקיים שיחות עם אנשים שהכרנו אישית או ששמענו עליהם, שחשבנו שיוכלו לסייע לנו לזהות את הבעיות והדרכים לפיתרונן, וכן לנסות לחבר אותם למיזם פוליטי שמאלי צעיר. היו מספר סיבות שהובילו אותנו לכוון למהלך דורי: ראשית, כי זו זירת הפעולה המוכרת לנו, אך מעבר לכך, מצאנו שיש התאמה גבוהה בין גיל האנשים לבין ההבנה הדומה לשלנו, שמה שהיה לא יכול להיות מה שיהיה. מעבר לכך שהשפה הפוליטית של חבר'ה בגילנו, והמדיה בהם אנחנו משתמשים, זרים בדרך כלל לדורות מבוגרים יותר.

לאחר כחודשיים של שיחות התחלנו בסדרת פגישות רחבות יותר. הגיעו עשרות חבר'ה. לאחר מספר פגישות של "הוצאת קיטור" והשאלה הנצחית במפגשי שמאל "מי אנחנו" התגבשה קבוצה מובילה רחבה יותר והחלטנו שהגיע הזמן לצאת לחשיפה ציבורית של ההתארגנות.

מטבע הדברים, להתארגנות הצעירה הזו, הגיעו כל אותם אלה שביתם נחרב – פעילי העבודה ומרצ, וכן חבר'ה מחוץ למעגל המפלגתי, שלא נכנסו אליו עד אז, כי לא אהבו מה שראו.

הרגשתי שקורה כאן משהו חשוב ועל כן פניתי לקרן פרידריך אברט – קרן גרמנית הפועלת בכל רחבי העולם לקידום ערכים סוציאל-דמוקרטיים. מסורתית, הקרן עובדת עם שתי המפלגות, העבודה ומרצ. הצגתי בפני דר' רלף הקסל, יו"ר הסניף הישראלי של הקרן ובפני מיקי דרילף מנהל הפרויקטים שלה, את החזון, והזמנתי אותם ללוות את המיזם. לשמחתי הם הסכימו, ומיקי הפך משתתף קבוע בפגישות.

הצעד הבא היה הצטרפותם החשובה של מנהיגי המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, היו"ר מעיין אמודאי וסגנו ארז אבו למהלך. המשמרת בהנהגתם הפכה למוקד האופוזיציוני הקולני ביותר להצטרפות העבודה לממשלת הימין, ובתגובה מקיאווליסטית אף הקים אהוד ברק ארגון צעיר מתחרה בתוך המפלגה, המורכב מנאמניו, בראשות יו"ר אגודת הסטודנטים בת"א לשעבר גיל גולדנברג.

החלטנו לצאת באירוע פומבי ראשון. בפגישת עבודה בהרצליה, החזיר לי במקרה תומר רזניק את הספר "רמון" ששאל ממני. זה הצית את הרעיון להזמין את השמיניה לאירוע – כקבוצה דורית, שפעלה במלוכד בתוך מפלגת שלטון, תפסה בה את סדר היום, ועיצבה על ידי כך את השיח של עשור שלם – שנות ה-90.

בעזרתו היצירתית של איתי נאור ובהובלתה של רלוקה גנאה גם מיתגנו ועיצבנו את הרשת – השם שתמי זנדברג הציעה להתארגנות חודשים לפני כן.

לכל אורך הדרך, יתכן שמתוך רצון להכיל כמה שיותר חברים, ויתכן שמחוסר הכרה עמוקה מה הדרך העדיפה (תהיות שגם עולות בפוסט של איתי), נשארנו עמומים בשאלה מה היא המטרה הפוליטית הקונקרטית של הרשת. קבענו שמטרתנו היא מטרת ביניים: להוות זירת פעולה לחבר'ה שזירת הפעולה המפלגתית שלהם התמוטטה, ולנסות להכריע בבוא העת לאן השמאל צריך ללכת, ולהשפיע בכיוון זה: מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה, הקמת גוש שמאל מרכז גדול או דרך אחרת.

אחת ההתפתחויות המכריעות מבחינתי ערב האירוע בלופט של קסטיאל היתה כניסתם של צעירים מרכזיים מקדימה להתארגנות.

בעוד שעבורנו, הפעילים מהעבודה וממרצ, היתה הרשת כורח, עבור צעירי קדימה היא היתה צורך. מצד אחד, מדובר במפלגה גדולה, שכבר מערכת בחירות שניה שומרת על כוחה כסיעה הגדולה בכנסת. מצד שני, זו מפלגה בתהליך עיצוב פנימי, שעדיין מחפשת את דרכה, ושמצאה עצמה מובילה את מחנה השלום, מבלי שהתכוונה לכך מלכתחילה. בפוסט מרגש לדעתי בבלוג של הרשת, ביטא אבי וידרמן, אחד הצעירים הבולטים בקדימה, מי שהיה יו"ר נוער צומת ויועץ ראשי הממשלה שרון ואולמרט את התחושות הללו בדיוק.

לאחר ההצלחה הגדולה של האירוע התחלנו בסדרת מפגשים לראות כיצד להוון את ההצלחה, מתוך הכרה קולקטיבית, שאכן יש כאן פוטנציאל למשהו גדול.

נוצר ויכוח בתוכנו – אני תמכתי באמירה ברורה וחד משמעית שמטרת הרשת המוצהרת והברורה צריכה להיות איחוד כל הכוחות של השמאל-מרכז בישראל למפלגה גדולה אחת בבחירות הקרובות.

במידה רבה בפוסט שלו איתי חזר בצורה טובה על הטיעונים שלי לצורך הזה – ובקצרה: אחת הבעיות הגדולות של הדמוקרטיה בישראל, ולא רק של השמאל, היא חוסר היציבות הפוליטית. הדבר גורם לשבירת האיזון בין שלוש רשויות השלטון בישראל – מחד, התחזקות הביורוקרטיה על חשבון הנבחרים, ומאידך, התנגשות בין הרשות השופטת למערכת הפוליטית, על רקע התחזקותה של הראשונה. לצד זאת, נוצר משבר אמון חריף שבין האזרח לבין המערכת הפוליטית בכללותה, משבר שהוא איום קיומי על הדמוקרטיה שלנו. לכן, התכנסות לגושים גדולים בימין ובשמאל, אפילו בסדר הגודל של ערב הבחירות הישרות ב 1996, תוכל להחזיר את היציבות למערכת.

מעבר לכך, לדעתי בתוך מה שנחשב "השמאל הציוני", ובעיני אין ספק שקדימה היא חלק ממנו, אין היום הבדלים המצדיקים קיומן של מפלגות נפרדות. אכן, קדימה אינה מפלגה סוציאליסטית, אבל לטענתי גם העבודה ומרצ אינן כאלה, ואפילו יותר מזה – הן מעולם לא היו כאלה, בטח שלא מאז שנות ה- 80. שלוש המפלגות והפריפריה שלהן הן מפלגות הדוגלות בסיום הכיבוש על ידי הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בסדר יום אזרחי-חילוני ובכלכלת שוק בתוך המסגרת של מדינת רווחה בסגנון אירופי.

אני גם כופר ביכולת להקים מפלגה סוציאליסטית חדשה – פשוט אין לה אלקטורט. השכבות המוחלשות בישראל לא יצביעו למפלגה שתיתפס בעיניהם כ"אוהבת ערבים" או כעוינת את המסורת היהודית. בניגוד לאיתי אני חושב שלא ניתן לוותר על דגל הכיבוש, לא רק טקטית אלא אסטרטגית. אני חושב שהכיבוש הוא קו פרשת המים של החברה הישראלית, וכל עוד הוא קיים, הבעיות החברתיות בישראל ימשיכו לשאוב ממנו את המשך התפתחותן.

אני גם חושב שמה שנראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז הוא ברווז – ברגע שהנהגת הרשת מורכבת מצעירים ממרצ, העבודה וקדימה, הרי שמדובר למעשה בהתחלה של איחוד הגוש.

לעמדתי זו, יש מתנגדים בתוך הנהגת הרשת עצמה. אולי מוטב לומר מתנגדים לאקסקלוסיביות שלה. במפגש שערכנו לפני שבועיים בלופט, הצגתי אני את דעתי וארז אבו, אבי וידרמן ומעיין אמודאי הציגו עמדה שונה. לשיטתם, ואני מקווה שאני לא חוטא לה, עוד לא הגיע הזמן לקבוע מה היא הדרך העדיפה. הם אינם שוללים את איחוד הכוחות בשמאל מרכז, ולפחות ארז ואבי גם הציגו אותו כדבר רצוי, אך מרגישים שאסור לנו לקבע את עצמנו, נוכח התפתחויות אפשריות בשמאל (המורדים בעבודה וכו') ולנוכח העובדה שקדימה עדיין נמצאת בתהליך של עיצוב. חשוב להדגיש שההתפלגות בעמדות שהובעו לא היו על בסיס המפלגתי, והיו תומכים לשתי העמדות בחבר'ה משלוש המפלגות.

אני חולק על טקטיקה כזו. אני מאמין שאנשים צעירים המאמינים באידיאל צריכים לאחוז את השור בקרניו ולשאוף לעצב מציאות. אנחנו חייבים להיות הקטליזאטור ולקרוא "מי לה' אלי!".

אם ניכשל, אף אחד לא יבוא אלינו בטענות – בין כה לא מצפים מאיתנו. אם נצליח – הרי שעשינו דבר גדול וקיימנו את הסיבה שבגללה נכנסנו מלכתחילה לפעילות פוליטית – לשנות את המציאות הישראלית לטובה.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , , , , , , , , ,

7 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    התלבטות היא ללא ספק תכונה טובה משום שהיא מצביעה על חשיבה, על נכונות לחשוב ועל רצון להבין טוב יותר את המציאות ואת כיווני התפתחותה. לצד אלה, עומדות שאלות נוספות, כגון: האם ניתן להשפיע על ההתפתחויות? באילו כיוונים אנו רוצים להשפיע? כיצד עושים זאת? החסרון הבולט של התלבטות הוא שאינה מעשית!
    רוב המאמר מצביע על התלבטויות שטרם הוכרעו, ועם אלה איני רואה צורך להתמודד. יוצא מכלל זה לטעמי, ולכן הוא המשפט החשוב ביותר והמשמעותי ביותר בכל המאמר הוא המשפט הבא: "…מעבר לכך, לדעתי בתוך מה שנחשב "השמאל הציוני", ובעיני אין ספק שקדימה היא חלק ממנו, אין היום הבדלים המצדיקים קיומן של מפלגות נפרדות. אכן, קדימה אינה מפלגה סוציאליסטית, אבל לטענתי גם העבודה ומרצ אינן כאלה, ואפילו יותר מזה – הן מעולם לא היו כאלה, בטח שלא מאז שנות ה- 80. שלוש המפלגות והפריפריה שלהן הן מפלגות הדוגלות בסיום הכיבוש על ידי הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בסדר יום אזרחי-חילוני ובכלכלת שוק בתוך המסגרת של מדינת רווחה בסגנון אירופי". להלן אנסה להגיב על האמור בו.
    "…מה שנחשב השמאל הציוני" – איני יודע מי נחשב כיום לשמאל הציוני, והיכן עובר "קו החיתוך" בין השמאל הציוני לבין מי שאינו כזה. האם מי שאינו כזה הוא לא שמאל, לא ציוני או לא שניהם? שתי ההגדרות, בעיני רבים בציהבור הישראלי אינן ברורות במקרה הטוב, ושנויות במחלוקת קשה במקרה הפחות טוב. מיהו שמאל בישראל כיום? מי שתומך במשטר סוציאליסטי, מי שתומך בהכרה בחלקים של ארץ ישראל "כשטח כבוש", מי שמאמין שהפתרון המדיני היחיד האפשרי בין ישראל לערבים הוא חלוקת א"י המערבית לשתי ישויות פוליטיות, אחת בשלטון רוב יהודי ואחת בשלטון רוב ערבי-פלשתינאי, או שאולי רק"ח היא שמאל?
    אותה שאלה עומדת גם ביחס להגדרה "ציוני"; מיהו ציוני כיום? מי שסבור שהציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי, למעט הסכם עם הפלשתינאים? מי שסבור שציונות כיום היא אותה ציונות שפעלה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה- 20, וא"כ עד להקמת מדינת ישראל, וממשיכה לפהיות רלוונטית באותה מידה מידה גם כיום? ציוני הוא מי שסבור שאין דבר כזה "שטח כבוש" בתחומי א"י המערבית, ועם זאת צריך לפעול להסדר עם העולם הערבי, ובכלל זה עם תושבי הארץ הערביים?
    הזהות המלאכותית שיוצר הכותב במחי קולמוס בין קדימה, שחלקים ממנה – תהיינה הסיבות שהביאו אותם לכך אשר תהיינה, עדיין קרובים בדעותיהם הציוניות-לאומיות לליכוד הרבה יותר מאשר למרץ או לעבודה, היא בעייתית. קל להבין את הרצון לשרטט גוש אלקטוראלי בעל סיכויים להיות אלטרנטיבה שלטונית, קשה הרבה יותר לראות שדמוקרטיזציה בקדימה תוביל לחבירת המפלגה כולה למר"ץ, על בסיס של הגדרה ציונית-סוציאליסטית מבית מדרשה של האחרונה.
    גם שאלת סדר היום האזרחי, אותו מציע הכותב להתארגנות החדשה, היא הצגה פשטנית של אי- ההסכמות הקיימות בין חלק מחברי קדימה לפחות ואפילו חלק מחברי העבודה, לבין מר"ץ ו"האזרחים הקיצוניים" של העבודה.
    בשני התחומים מתוך השלושה שציין המאמר, חסרה התיחסות יסודית ביותר ללאומיות היהודית ומקומה האידאולוגי הן בתפיסה הציונית והן בסדר האזרחי.
    נראה שהכותב "משלים" עם כך שמשך סוציאליסטי, או משק ריכוזי אחר, אינם פתרון כלכלי ישים למאה ה-21. ולכן הוא נדרש לנוסחה זהירה יותר של "כלכלת שוק בתוך המסגרת של מדינת רווחה בסגנון אירופי". אבל גם כאן ההגדרה מטשטשת יותר משהיא מבהירה דברים. ראשית, מהי כלכלת השוק שעליה מדובר? האם יש מיתאם סביר בין קדימה או רוב בקדימה לבין מר"ץ וחלקים בעבודה? ומהי מדינת רווחה בסגנון אירופי, האם יש סגנון אירופי אחד? האם מדובר בסקנדינביה או באיטליה? בצרפת או ביוון ואולי בכלל במזרח אירופה? מהו המחיר שצריכה ישראל לשלם בחוקי המשחק של כלכלת שוק, בכדי לזכות בנתח של נוסף (איזה?) של "מדינת רווחה אירופית" (איזה?)?
    אני סבור שבכל הנושאים האלה, ואפילו בשאלת הפתרון של "שתי מדינות", מידת ההסכמה בין העבודה ומר"ץ לבין חלקים חשובים בקדימה, במקרה הטוב, הינה חלקית בלבד.
    קדימה היא כיום המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, אבל יתרונה הוא שולי. ברור שיתרון זה בא לה בזכות תמיכה של חברים ממר"ץ ומהעבודה, כחלק מהמאבק בביבי, וללא תמיכה זו, היתה המציאות הפרלמנטרית אחרת. ההנחה שגם בבחירות הבאות תתרחש אותה תופעה היא הימור פראי למדי. יתר-על-כן, אם קדימה היא המפלגה הדומיננטית "בגוש החדש" האם היא תניח לאחרים להוביל אותה בדרכם, או שהם יהיו אלה שיאלצו להתאים עצמם אליה? האם הם מוכנים גם לכ? עד כמה, באיזה מחיר?
    לסכום אני חוזר על דברים שכתבתי כבר מספר פעמים בפורומים אלה: מפלגות "השמאל" הישראלי נחלשו משום שניתקו מן העם והן אינן מייצגות עוד את רובו. תיקון לא יבוא להן ממניפולציות פוליטו-אירגוניות של גושים טקטיים המתארגנים אד-הוק לצרכי בחירות. תיקון יבוא אם יתחילו להקשיב לציבור ולתת ביטוי מושכל לרצונותיו. להערכתי, הציבור רוצה ציונות מגשימה, הציבור רוצה ביטחון לפני שלום, הציבור רוצה פשרה הוגנת עם הערבים והציבור רוצה תיקונים סוציאליים ולא סוציאליסטיים.

  2. ק. טוכולסקי :

    נו מה חדש? השאלה מתי התכלס, מתי השמאלמרכז יקים לעצמו מפלגה והשמאל הסוציאליסטי יקים לעצמו מפלגה? כי התארגנויות והתפלספויות אבי גזונד לא חסר.
    לי רק נמאס מהפחדנות, השכבות המוחלשות לא יצביעו לשמאל כל עוד הוא יסרב להיות ימין וכו וכו, קשקוש. צריך פשוט להפסיק לדבר על השכבות המוחלשות ולהתחיל לדבר עם ומתוך השכבות הללו.
    קחו את המתנחלים, 4 מנדטים לאיחוד הלאומי, ממשלת ימין שמעזה לעשות משהו והם משתוללים אדוני הארץ, אין להם מורא. מתי השמאל יפסיק לפחד ויתחיל להאמין בעצמו?
    אין לי בעיה עם איחוד בין חלקים ממרצ, העבודה, מורדיה וקדימה, זה נכון אין שום הבדל בין הדרעקס האלו והאלו, אבל מי שבמרצ, בעבודה, בקרב מורדיה רוצה לתת אלטרנטיבה אמיתית צריך להצטרף ביחד עם חד"ש לגוש שיהיה משמאל לאיחוד המרכז הזה ויתן אלטרנטיבה לבוחרים שמרוב יאוש לא הולכים להצביע.

  3. אבי :

    קדימה שואפת לניאו-ליברליזם סטייל ארה"ב. היא בשום פנים ואופן לא שואפת למדינת רווחה מערב אירופאית.
    ההתנגדויות החוזרות והנשנות שלהם להעלאת שכר המינימום (כולל בבחירות האחרונות בהן הם התנגדו להעלאת שכר המינימום), תמיכתם בהפרטת כל מה שזז והתנגדותם לחוקי עבודה(כולל לחוק שקבע מו"מ בין מעסיקים לקבוצת עובדים מאורגנת באיגוד יציג), מראות שאין כל קשר בין קדימה ומדינת רווחה.

  4. TIBERIVS GRACCVS :

    עוד התארגנות דמיקולו של פטפטנים…

  5. נמרוד ברנע :

    שמח לקרוא פרסום ראשון של ידידי אורי ב'עבודה שחורה'. בתקווה כי נזכה להרבה פרסומים שלו.

  6. רמי הוד :

    אורי כותב :"אני גם כופר ביכולת להקים מפלגה סוציאליסטית חדשה – פשוט אין לה אלקטורט. השכבות המוחלשות בישראל לא יצביעו למפלגה שתיתפס בעיניהם כ"אוהבת ערבים" או כעוינת את המסורת היהודית". קודם כל- עמיר פרץ הביא מנדטים ממקומות שאיחוד ליברלי-יוני שאורי מתאר לעולם לא יוכל להביא. הקביעה של אורי כבר הוכחה כשגויה במבחן המציאות כאשר מנהיג יוני וסוציאליסט העביר מנדטים רבים מגוש הימין לגוש השמאל. האנשים שעזבו את העבודה לקדימה בבחירות 2006 הם בדיוק האנשים שלא רואים הבדל בין קדימה, העבודה ומרצ וצפוים להצביע לגוש ליברלי-יוני. האם זה קהל היעד של השמאל?

    הויתור המקדים על השכבות המוחלשות תוך פנייה אלקטורלית לציר רמת השרון-תל אביב-גבעתיים, הוא זה שהפך את השמאל לבלתי רלוונטי. הליכה בכיוון הזה והקמה של מפלגה ליברלית-חילונית שלא מציבה אלטרנטיבה חברתית-כלכלית ממשית היא הצעה רעה מאוד. היא הצעה שלא לומדת מהניסיון המצטבר ומהבשורה האמיתית שהביא עמיר פרץ בבחירות 2006 שהוכיח שהקביעה שהעניים לא מבינים מה טוב בשבילם היא שטויות.
    אם למובילי האיחוד אין הצעה כיצד להעביר מנדטים מליברמן, ש"ס והליכוד למפלגה יונית וסוציאל-דמוקרטי אין כאן שום בשורה רק מיחזור של אותם כוחות ליברלים-חילונים שהם מיעוט מבוטל בישראל.

  7. אורי זכי :

    לטיבריוס ידידי,

    גאיוס גראכחוס האח הצעיר היה הרבה יותר משמעותי בהקמת הסיעה הפופולארית ובקידום הרפורמה האגררית ושינוי חלוקת המשאבים. מציע לך לשקול לשנות את הניק (רק אל תשכח מה היה סופם של שניהם)

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.