מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
צוואת יצחק רבין – הקמת ממשלת שלום
במלאת ארבע עשרה שנה לרצח יצחק רבין פונה המחנך הישיש מכפר בלום לראש הממשלה – בנימין נתניהו – וקורא לו לעלות על מסלול השלום ולהקים ממשלת שלום
מאת: מיכאל בהט
עברו 14 שנה.
כל שנה, מאז, נזכרים ברבין ובחסרונו. בעיקר בחסרונו. במה? באישיותו הישרה, בכוחו לנתח ולהבין בעיות מורכבות.
על אף היותו איש צבא, השכיל להשיג השגים ניכרים גם בתחום המדיני ולהתמודד עם המכשלות.
מדוע נרצח? כי הביא את מדינת ישראל למציאות שאפשרה לדון על שלום עם הפלסטינאים. לא שהוא פתאום נעשה פלסטינופיל, אלא שהבין את ההכרח בהסכם אוסלו, שהגיע לתמוך בו בייסורים רבים, פתרון מציאותי ונוכח. כאשר השתכנע בהגיונו, הלך עליו במלואו.
רבין נרצח כי השתכנע בשלום. מכאן, לא רבין האיש נרצח, אלא השלום המיוחל הוא שנרצח. מי שרצח אותו, הם אותם כוחות מורעלים שדבקו בשיגיון של "כולה שלי" מתוך לאומנות קיצונית, חסרת כל זיק של תקווה ופתרון.
ארבע עשרי שנה לאחר, בצילום המציאות הנוכחת, מה חשבון הנפש והרכוש שהשגנו מהרצח הזה?!
היום הרת עולם. היום העולם כולו, ואנחנו בתוכו, מוכנים לשלום הנכסף. היום העמיד העם והגורל את נתניהו ללכת על השלום. זה לבטח מלווה ייסורים קשים.
היום רק נתניהו יכול להביא את השלום. זה מחמיא אך זה גם מחייב. חלילה לפספס השעה. ברם, כדי שיוכל, בלב שלם לקיים השליחות, עליו להשתכנע עד מעמקי הנפש בשעת הרצון ומיד אחר כך להקים ממשלת שלום. הממשלה הנוכחית אינה בנויה לכך. זה לבד כרוך באומץ מנהיגותי בלתי משוער, אולם זאת הדרך ואין בלתה .
מחליפים דיסקט: מעתה הנושא הוא רק השלום כאשר כל שאר ההיבטים הכבדים נשקלים בחכמה הזאת. כאן נדרש מדינאי של שעת הרת עולם, ונתניהו הוא היום האיש.
אם תשמע לקול הזה, תזכה לטעם גן-עדן. פרס הנובל מובטח לך לאלתר. ברם אם לא תשמע לקול הזה ותמשיך לדשדש בקיים, תבוא עליך ועלינו התוכחה הגדולה לאט לאט ואתה תרשם בתולדות ישראל כמי שהביא עליו את הפורעניות האלה.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בטוב ובחרת בחיים.
נערך על ידי לקסי
תגיות: בנימין-נתניהו, הסכם-שלום, יצחק-רבין, פלסטינים, רצח-יצחק-רבין, שלום
קישור קבוע
11 תגובות
29 באוקטובר, 2009 בשעה 14:35
אני רואה את הדברים כך: יש היום מערכת היררכית – בראשה נמצאים ישראלים-יהודים עשירים מאוד – בתחתיתה נמצאים פלסתינאים שוכני מערות בכפר לא מוכר דרומית לחברון.
במערכת הזאת הרבה דרגים (פלשתינאים, בדואים,דרוזים,מזרחיים,אשכנזים,פריפריה,מרכז עשירים מ.בינוני, עניים, ועוד על פי רצון המקטלג) ומאפיין אותה דיכוי כלפי מטה וצייתנות כלפי מעלה.
נתניהו כמשמר המערכת לא יוכל לדעתי לשבור אותה ולהכניס אליה צדק ושיוויון.
אבל אם אני טועה זאת לא תהיה הפעם הראשונה, אז אני מקווה שנתניהו יכול וירצה.
29 באוקטובר, 2009 בשעה 15:53
התייחסות לנתניהו באזכרה לרצח רבין משולה בעיני להכנסת הצלם בהיכל. זכורה לי אותה מרפסת שממנה נאם האופוזיציונר נתניהו ואת אווירת ההסתה נגד רבין שהיה המקור לה וגם את אותה תמונה מפורסמת של רבין שהונפה מן הקהל.
נתניהו נבחר בזכות אותם קולות המתנגדים לשלום, המתנגדים להחזרת שטחים והמתנגדים לפשרה. הוא מייצג את אותן מפלגות המצדדות בגישת "הלנצח תאכל חרב". ארה"ב ואובאמה מנסים לכפות עליו את מדיניות השלום. נתניהו לא יביא ביוזמתו את השלום. אובמה יכפה זאת עליו, והוא יתמרן בכל דרך אפשרית כדי להימנע מכך.
זוהי הפעם השנייה שאני שומעת מאיש מפלגת העבודה שרק נתניהו יוכל להביא את השלום. חבל מאוד שחברי המפלגה אינם מאמינים במנהיגים שהם בחרו בהם ומתפעלים ממנהיגים של מפלגות אחרות. מה ההבדל בין נתניהו וברק לעניין זה? נתניהו יכול להביא את השלום וברק – לא?
29 באוקטובר, 2009 בשעה 20:32
מי זוכר על איזה תמונה את מדברת, שהונפה מהקהל?
והיו שתי מרפסות, והיו כמה וכמה תמונות.
המרפסת הקובעת היא דווקא המרפסת של הפגנת ה-4 ביולי 1994 , בכיכר ציון. (הכותרת הענקית על המרפסת, "מוות לעאראפאת". בקהל כרזות גדולות, ממש לא תוצרת בית, עם תמונות של רבין בדמות עאראפאת, ומישהו כבר עשה את החשבון… לא מתמטיקה מסובכת).
אבל למי באמת אכפת?
29 באוקטובר, 2009 בשעה 20:37
1. אני מוחה על השימוש במונח ישיש לגבי מר בהט. מוטב "הוותיק".נראה לי כפחות מרחיק ומזלזל.
2.אני מסכים צריך להשקיע יותר בנסיונות לקרב את הימין ואת נתניהו לרעיונות השלום.
ג'ומס לא יביא שלום.
ביילין לא הביא שלום. אפילו הנץ ברק הביא רקר מלחמות. צריך איש ימין מובהק למטרה הזאת. אין טעם לסרב לכך…
29 באוקטובר, 2009 בשעה 20:51
לדייויד,
"זקן" ו"ישיש" בתרבות העברית הם תארי כבוד.
התואר "ותיק" הוא מה שנקרא באנגלית: veteran והשימוש העברי הנכון הוא של מי שעשה משהו הרבה מאוד זמן.
אדם יכול להיות פועל בניין ותיק, מורה ותיק או זבן בעל ותק (שזה ותיק).
ממשלת ישראל בשעה של אבדן עשתונות לשוני הנפיקה לי ולעוד רבים כמוני "תעודת אזרח ותיק", תעודה כזו מונפקת גם לזקנים שהותק האזרחי שלהם בישראל אפסי.
אז דייויד, שזה בעברית "דוד", כדאי – כשכותבים עברית – להיות בתרבות העברית ולא בתרבות הפרסומאים האמריקאים שמבטלים את הזקנה לטובת הנעורים (ובאידיש "נער" היא המלה שמתורגמת לעברית כ"טיפש").
מיכאל בהט – שאמון על התרבות העברית בודאי אינו נעלב מהכתרתו בתואר הנכבד "ישיש".
מחאתך, דוד-דייויד – נדחית.
30 באוקטובר, 2009 בשעה 14:45
רואים אותן דוהרות ברחובות רמת השרון
ברמת האביב ובהרצליה פיתוח
בתוך ג'יפים שחורים וגדולים, עם חלונות סגורים
עם דרכונים כפולים, נושאות את טפן לבתי ספר פרטים
צופרות בצופרים גבוהים על מכוניות 1600 סמ"ק נמוכות
עולות על מדרכות ועוקפות בהחלטיות
מרכבותיהן פולטות עשן ומתיזות שלולית
וכולן נושאות בעזוז סיסמאות "לא נשכח ולא נסלח"
וגם 4.11.95 בשחור
וליבנו נמלא בגאווה, אלו הנשים הנושאות את הבשורה
קולן נשמע בגאון מעל דפי העיתונים, הרדיו, ובכלל
הן אלו הרודפות את השלום, נגד זיהום אויר
הן הן המנהלות עמותות בעד כל העניים האביונים ומזי הרעב
אלו נשות התרבות שלנו, מחלקות את הפרסים בינן לבין עצמן
באירגונים לזכויות האדם, ובצלם
ואנו האזרחים, בקסתות הנמוכות, ליבנו נמלא בגאווה
וכשאנו פותחים את דלת המקרר הריק אנו נזכרים באושר
שאנו מגש הכסף עליו להן ניתנה מדינת היהודים
30 באוקטובר, 2009 בשעה 17:20
דווקא רבין, הגדיל את תקציבי החינוך. הגדיל את התקציבים המיועדים לקדם את שוויון האזרחים הערבים. הגדיל את התקציבים לפריפריה.
ממשלת נתניהו שבאה אחריו הכריזה מיד על הידוק החגורה.
אז בכל הכבוד, רובנו לא שועטים ברכבי שטח, ולא גרים ברמת השרון.
שלי יחימוביץ, קרן נויבך, אורלי וילנאי, מקדמות סדר יום כלכלי -חברתי ס"ד באופן עקבי ואמיץ.
הדברים שנכתבו בתגובה 6 הם דמגוגיה מהסוג הגרוע ביותר.
מטה המאבק נגד רבין ייצג שכבות מרופדות בימין ולא את האיש הפשוט.
העלמותו והאלמותו של הסרט של מיכאל קרפין על עלילות מטה המאבק נגד רבין, הם תוצאה של עבודה מאומצת חסרת פשרות, של הימין המרופד, זה שעסק ועוסק בבניית מדינה נפרדת בשטחים ומקררים ריקים לא עניינו ולא מעניינים אותו כלל.
אני שצפיתי בסרט של קרפין פעמים מספר, ובכל פעם הלכתי פריים פריים, והתמונות עדיין מול עיני,
מתחזקת והולכת במסקנה אחת – המדינה הזאת מאבדת עצמה לדעת.
הגיגים מהסוג של תגובה 6, הם רק אחד הסימפטומים של התופעה.
31 באוקטובר, 2009 בשעה 0:08
תגובה 6 לא רעה בכלל. בהחלט מקורי.
נדמה לי שצריך לפנות כאן ללבני, לא לנתניהו. כזכור נתניהו דוקא רצה להקים ממשלת אחדות, ליבני היא זו שדחתה אותו.
31 באוקטובר, 2009 בשעה 8:10
כנראה אבדה תקוותינו אם רק ביבי יכול להביא את השלום.
נראה שבהיעדר מנהיג בימנו בדמות רבין, נקבל את כל מי שמתיישב על כס ראשות הממשלה ונראה בו כמושיע האחרון. זה קורה עכשיו עם ביבי. זה קרה קודם לכן עם אולמרט שאצלו אכן היה איזשהו ניסיון לקדם הליך מדיני אך ללא הצלחה.
ההנהגה הנוכחית לא תצליח להביא שלום. אין היום אף מנהיג בישראל שמסוגל לסחוף אחריו את הרוב השפוי ומנגד לעשות מהלכים מדיניים אמיצים. מישהו רואה את ביבי מפנה התנחלויות? הרי זה הא'-ב' של תחילת תהליך אמיתי ובונה אמון עבור שני הצדדים. בשנייה שהוא יקבל החלטה שכזו, ידיחו אותו מהליכוד…
ולכן כדאי לצאת מהבועה שניתן להשיג שלום עוד בתקופה הנוכחית. זה לא יקרה. ואני אומר את זה לא כי הכי קל להיות פסימי, אלא כי אני באמת לא חושב שניתן להאמין בבנימין נתניהו.
16 בפברואר, 2010 בשעה 13:30
צוואה היא עניין חשוב שיש לכבד, חבל שבמדינה שלנו זה לא תמיד כך.
תודה רבה מאמר נפלא וחשוב לכל.
29 באוגוסט, 2012 בשעה 16:08
וואו,פתאום נופל לי האסימון,אם רבין לא היה נרצח,הינו חיים עכשיו בשקט,בלי כל הפיגועים.חבל מאוד.