חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הלאמה חוזרת – דיון ראשוני בהשלכות

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 17.09.09 6:04

ד"ר יפתח גולדמן צולל לתוך האנטי-תזה של ההפרטה – הלאמה חוזרת. גולדמן דן ביום שאחרי. כיצד ניתן למנוע מהשירות הציבורי להיות רע כך שיחזור להיות מופרט וחוזר חלילה. מעורבות האזרחים חשובה

דני גוטווין קורא לשמאל הישראלי שלא להסתפק בקרב מאסף נגד כוחות ההפרטה, אלא להעלות על סדר היום הציבורי את המושג הלאמה-חוזרת. לדבריו, אנשי השמאל צריכים להודיע במפורש שכאשר יחזור השמאל לעמדת כוח פוליטית ישוב וילאים את מה שהופרט (נכסי ציבור, שירותים חברתיים, חברות). כדי לתת תוקף של רצינות להצהרה כזאת קורא גוטווין להתחיל מייד בעיסוק תיאורטי במושג ה"הלאמה החוזרת" – דיון ומחקר שיתרגמו לתכנית פוליטית.

אני תומך בכל לב בקריאתו של גוטווין. כתרומה ראשונית בסוגיית ה"הלאמה החוזרת" אני רוצה להעלות את השאלה – הלאמה כיצד? אין כוונתי לאופן שבו תבוצע ההלאמה (מבחינה משפטית או אחרת) אלא לאופן שבו ינוהלו הנכסים, השירותים והחברות לאחר שיולאמו.

מדינת הרווחה ה"קלאסית", שנוסדה על-ידי המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במדינות אירופה לאחר מלחמת העולם השניה (ובמידה מסויימת גם בישראל בעשורים הראשונים לקיומה), הקימה מנגנון פקידותי ענף אשר ניהל את הנכסים הלאומיים, את החברות הממשלתיות ואת השירותים החברתיים עבור העם ומטעם העם. הבעיה היא, שמבחינות רבות הפקידות המקצועית גם עשתה את עבודת הניהול במקום העם.

אבהיר מייד שמדינת הרווחה היתה, לדעתי, התצורה המקרו-פוליטית (להבדיל מקבוצות או קהילות קטנות ופדרציות מצומצמות של קבוצות כאלה) המוצלחת ביותר (או מכל מקום הפחות-גרועה מכולן) שהמציא המין האנושי עד כה. אחרי שאמרתי את זה אפשר להתחיל לבקר. ועוד אבהיר, שהביקורת שלי רחוקה מאוד מן ההאשמות הרעשניות המוטחות בדרך-כלל במדינת הרווחה (או, בגירסה הישראלית, ב"שלטון מפ"אי"): שחיתות, חוסר-יעילות, אטימות!

שחיתות? השחיתות הפוליטית והכלכלית במדינת הרווחה היתה קטנה לאין-שיעור מן השחיתות שבהפרטה. כוונתי הן לשחיתות הפלילית (לפרשות שמתפוצצות סביבנו חדשות לבקרים כזיקוקי דינור) והן לשחיתות בחסות החוק: כאשר פקיד-אוצר מוכר נכסי ציבור במחירי הפסד לחברה פרטית, ואחר-כך מקבל עבודה (ומשכורת עתק) באותה חברה, זה חוקי, אבל זה מושחת. המושחתים הגדולים של שלטון מפא"י גרו בדירת שלושה חדרים ואכלו לֶבֶּן. בכל השוואה עם המושחתים של עידן ההפרטה יוצאים הראשונים כמעט צדיקים.

חוסר-יעילות? אולי. לפעמים. מערכות גדולות נוטות לא פעם ללקות בחוסר-יעילות. אבל זה נכון לגבי פירמות ועסקים פרטיים ממש כשם שזה נכון לגבי גופים ציבוריים. אחרי המשבר העולמי בסתיו שעבר רק קומץ חסידים שוטים של הקפיטליזם מוכן עדיין להאמין בסיסמה המטופשת
"פרטי זה יעיל". מכל מקום, אם המגזר הציבורי היה בלתי יעיל צריך היה לשפר אותו, לא להפריט אותו.

אטימות? כשניסיתי להתנתק מספק האינטרנט (הפרטי) שלי, או להחליף את ספק הכבלים (הפרטי) שלי, או לבקש הלוואה מהבנק (הפרטי) שלי נתקלתי בלא מעט אטימות. לעומת זאת, פקידי ציבור נתנו לי לא פעם שירות מצויין. כמובן – יש דוגמאות מכל הסוגים. אבל ה"אטימות" המפורסמת של פקידי הציבור היא לא פעם ביטוי לעומס הבלתי-אפשרי שהם עובדים בו. עומס זה הוא תוצאה של קיצוצי התקציב החוזרים ונשנים שנועדו להכשיר את הקרקע להפרטה.

אז כדי להסיר מן השולחן את הטענות הללו על שחיתות, חוסר-יעילות ואטימות (שהן במקרה הטוב מוגזמות מאוד ומפוקפקות מאוד) בואו נדמיין שמנגנון הפקידות היה אמין לחלוטין, יעיל ללא-דופי וער לצרכי האזרחים. אני מציע את התרגיל המחשבתי הזה דווקא בשביל להצביע על הבעיה המהותית במנגנון הזה: במדינת הרווחה המתפקדת-היטב, איזו מעורבות ממשית היתה לציבור הרחב בניהול ענייניו, בקביעת המדיניות ובקבלת ההחלטות הנוגעות לחיי היום-יום, לחיי החומר ולחיי הרוח? העם בחר את נציגיו לפרלמנט, הנציגים בחרו את שרי הממשלה. השרים מינו את המנכ"לים, את הפקידים הבכירים ואת מנהלי החברות הממשלתיות. אלה מינו פקידי משנה ומנהלי משנה, הדריכו אותם ופיקחו על עבודתם. פקידי המשנה נתנו הוראות למפקחים הישירים על העבודה בחברות הממשלתיות (אלה שניהלו בפועל את כריית האשלג, הטסת המטוסים, אספקת החשמל, פריקת האניות…) ולפקידי הציבור שבאו במגע ישיר עם האזרחים (עובדים סוציאליים, מנהלי בתי-ספר, רופאים וכו'). במערכת בירוקרטית מתוּוכת כל כך, יכולתו של "העם" לשלוט באמת בעניינים היא מוגבלת מאוד. יכולתו של האזרח הקונקרטי, או של קהילת אזרחים קונקרטית, לקבל החלטות הנוגעות ישירות לנעשה בשכונתם, בעירם, במקומות העובדה שלהם, במוסדות התרבות שהם נהנים מהם, במערכת אספקת החשמל שלהם וכו' – יכולת זו נעלמת כמעט לחלוטין.

ושוב, נניח לצורך הדיון שהמערכת הבירוקרטית עובדת ללא-דופי. הלא זו בדיוק הבעיה! הפקידות עובדת בעוד האזרחים מנמנמים. וכשהם מנמנמים, השרירים הדמוקרטיים שלהם מתנוונים. חמור מכך: במידה שבה האזרחים הם פאסיביים, כך הם חדלים להיות "עם" או "ציבור" והופכים להמון אמורפי ונוח לתפלול. במלים פשוטות: ככל שהאזרחים מוותרים על הניהול-בפועל של ענייניהם או מודרים ממנו, כך קטנה היכולת שלהם לנהל בפועל את ענייניהם (ממש כשם שמי שממעט להשתמש בשריריו מאבד מן היכולת להשתמש בשריריו).

את הסכנה הזאת היו שהבינו כבר אז, טרם עלייתה של מדינת הרווחה או בעצם ימי תפארתה. הנה שלושה מהם:

מרטין בובר, הסוציאליסט-הקומונאלי כתב בשנת 1931:

"אומרים למשל: הסוציאליזם הוא העברת השליטה על אמצעי-היצור מידי בעליהם לידי הכלל; אבל עיקר העיקרים הוא מה פירושו של הכלל הזה. אם הכלל הוא מה שאנו רגילים לכנות בשם מדינה, כלומר משטר אשר בו ההמון … מפקיד את עניניו בידי נציגות, כביכול, הרי בחברה סוציאליסטית יהיה עיקר השינוי אך בזה שהפועלים יראו את בעלי השליטה על אמצעי היצור כנציגותם שלהם. אבל נציגות מהי? האין זה סוף-סוף הליקוי החמור ביותר של החברה המודרנית שהיא נוהגת ביצוג מופרז? … והרי במידה שסיעת בני-אדם נוהגת יצוג בקביעת עניניה המשותפים, בזו המידה פוחתים חיי החברותא שבה, בזו המידה מידלדלת היא מחברותא. כי החברותא – לא הקמאית, אלא זו האפשרית והנאותה לנו, בני היום הזה – מתגלה קודם כל בטיפול המשותף, הפעיל, בדבר המשותף ואינה יכולה להתקיים בלעדיו."

בצידו השני של האוקינוס, בארצות-הברית של מוצאי מלחמת העולם השניה, כתב דיויד ה. לילנטאל, המנהל הכללי של "רשות עמק טנסי":

"עבודת שינוי הסביבה הפיסית שלנו, על ידי המדע והמכונה, דינה להעשות. דינה להעשות על ידי דמוקרטים, על ידי אלו המאמינים שהעם קודם, המאמינים בכשרונותיהם של הרבים ולא של המעטים … אבל זוהי עבודה המוכרחת להעשות וסופה שתיעשה על ידי מישהו. השאלות הפתוחות היחידות הן: כיצד תיעשה? מי יהנה ממנה? התשובות ינתנו בעיקר על ידי אותו דבר, שאין למששו בידים, ואמונה שמו.

"העבודה הפיסית תיעשה. אם לא באופן דמוקרטי, סופה להעשות בדרך אנטי-דמוקרטית. אולי תיעשה על ידי קבוצה קטנה של קורפורציות פרטיות גדולות, השולטות באוצרות הארץ; או על ידי חבורה סגורה של פוליטיקאים; או על ידי קבוצה אחרת … שתהא מוכנה לקבל על עצמה אחריות זו, שהמוני-העם עצמם מסרבים לקבלה."

ואחרון, הכלכלן השבדי גונאר מירדל כתב כך בשנת 1960 (בחיבורו "מעבר למדינת הרווחה"):

"… אינני מטיל ספק בערכה הרלוונטי של המדינה הדמוקרטית האי-ריכוזית, בה יינתן לאזרחים עצמם לשאת יותר ויותר באחריות לארגון עבודתם וחייהם תוך הסכמים ושיתוף-פעולה בין ארגוניהם השונים, אגב הזדקקות מעטה להתערבותם של גורמים ממלכתיים. מאמין אני כי אוטופיה זו היא מטרה ממשית. בירוקרטיה, הסדרים אדמיניסטרטיביים קטנונים, מדינה הבוחשת בכל קדירה, אסור שייחשבו כסמל חזונה של מדינת-רווחה דמוקרטית ומשוכללת…"

כיצד ינוהלו בפועל-ממש החברות, השירותים החברתיים והנכסים הציבוריים אשר יולאמו מחדש? כיצד יווצרו יחסים בריאים בין הפקידות לבין הציבור הרחב? כיצד יהפכו האזרחים מעורבים בקביעת ההחלטות ואדונים באמת לגורלם? ועדות-אזרחים השותפות בקביעת המדיניות הלאומית; ועדות-תושבים לניהול עניינים מוניציפליים; קואופרציה או דפוסים אחרים של דמוקרטיה-תעשייתית במפעלים שהולאמו מחדש… כל אלה הם לפי שעה כותרות בלבד. תכנית ה"הלאמה החוזרת" צריכה למלא את הכותרות בתוכן, ולתת תשובות לפחות לכמה מן השאלות העולות. התחלות של תשובות כאלה, או לפחות רמזים טובים, אפשר כנראה למצוא במדינות צפון אירופה – הולנד והסקנדינביות.

ההיסטוריה לא חוזרת, וההלאמה החוזרת צריכה לפסוע אל מעבר למשטר-ההפרטה, לא לחזור אחורה אל הסדר החברתי-כלכלי שקדם לו.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , ,

10 תגובות

  1. עודד גלעד :

    מעניין. כעת אנו סקרנים לשמוע על הרמזים לכיוון הרצוי במדינות צפון אירופה.

  2. מיכאל לינדנבאום :

    בצפון אירופה הכח הכלכלי והפוליטי השולט נמצא בידי האיגודים המקצועיים הדמוקרטיים שבהם הנבחרים חייבים בדין וחשבון מתמיד לחבריהם וכך גם במפלגות הסוציאליסטיות שהן דמוקרטיות באמת. accountability וריכוז כח כלכלי ופוליטי,זה הסוד הסקנדינבי.
    היה טוב אם ד"ר עמי וטורי היה כותב פוסט ומאיר עינינו בנושא שהוא מכיר היטב.

  3. אורי יזהר :

    הבעיה אינה רק מבנית – בעלות מדינתית ו/או קהילתית, אלא זו גם שאלה של תרבות פוליטית ותרבות חיים. הרי היה לנו משק הסתדרותי ענק (כור, סולל בונה, ועוד) שנוהל באופן ביורוקרטי לעילא. חברת העובדים ההסתדרותית קרסה בגלל אי הזדהות העובדים עם רעיון המשק ההסתדרותי שנשאר בכתובים ולא מומש (יש לי על זה כמה סיפורים), ומדיניות לא אחראית של הנהגת ההסתדרות שדחפה את ההנהלות להתרחבות לא מבוקרת שהכניסה את המשק הזה לחובות ענקיים שתפחו בתקופת האינפלציה הדוהרת. בני גאון הציל את כור להסתדרות במחיר פיטורים המוניים, אבל אחר כך הגיע ה"סוציאליסט" חיים רמון והחליט שצריך למכור את המשק ההסתדרותי לפרטיים, וכך היה. השחיתות של אנשי מפא"י ברובה לא הייתה אישית (אם כי היו גם בה טיפוסים מפוקפקים), אלא אידיאולוגית: הם המשיכו לשלוט במשק שלא האמינו בנחיצותו ובערכו.
    מילא המשק המינהלי של ההסתדרות. ומה קרה עם הקיבוצים, שהיו דוגמה ומופת לסוציאליזם קהילתי נוסח בובר (אי כישלון למופת). גם אליהם חדרה רוח ההפרטה, למרות שבמקרים רבים לא היה בכך כל צורך כדי להוציא קיבוץ ממשבר. הקיבוץ שלי, משאבי שדה, יצא משני משברים כלכליים, אחד בשנות התשעים ואחד בשנות האלפיים, בלי לעבור לשכר דיפרנציאלי ובכל זאת קשה מאד לשכנע את רוב החברים אצלנו ששיתופי זה טוב. למזלנו, הרוב הדוגל אצלנו בשכר דיפרנציאלי אינו מספיק לשינוי התקנון, אבל במצב העניינים הפסיכולוגי הקיים, אני חושש שהיום הזה לא ירחק לבוא גם אצלנו.
    לסיכום: הפרטה או הלאמה, או החברה (סוציאליזציה) של אמצעי הייצור והשליטה למיניהם, זו גם שאלה של תרבות ולא רק של פוליטיקה וכלכלה. אחד הגורמים לתרבות ההפרטה הקיצונית השלטת אצלנו היא האמריקניזציה של התרבות במובן הרחב של המושג. לכן מוטלת על הסוציאל דמוקרטים החובה להילחם גם בשדה הזה.

  4. מיכאל לינדנבאום :

    ליזהר,
    האינפלצייה הדוהרת היא פרי ההפקרות של שלטון הליכוד(ליברליזציה,יבוא סחורות ו"ניוד" השקל ) שגרם לקריסת מפעלים קטנים ובינוניים,מפעלי ההסתדרות וגם חלק מהקיבוצים.
    בני גאון לא הציל את "כור" אלא התעשר על חשבון ההסתדרות ומפעליה,בעזרתו הנדיבה של מזכ"ל ההסתדרות דאז,ישראל קיסר,שתמורת בגידתו בעובדים,תוגמל חומרית על ידי גאון עד סוף ימיו.
    חיים רמון וחבריו ל"שמיניה" ,היו בימין הטורף של המערך שהצליח לחסל את ההסתדרות,בעיקר בגלל שההסתדרות היתה אגף של מפלגת העבודה ולא פדרצייה עצמאית של איגודים מקצועיים כמו בסקנדינביה.כשה"משחק" נעשה בין כמה ראיסים מפלגתיים שלא מייצגים עובדים ולא נבחרים על ידם,אלא על ידי קומבינות במפלגה,זאת התוצאה.
    לגבי הקיבוצים,קטונתי,אתה מכיר את המצב היטב.
    לגבי ההפרטה,אני חושב שהיא באה בכוונת מכוון על ידי ייבוש וניוון מוסדות מדינת הרווחה בידי המפלגות הניאו-ליברליות שהתחזו ל"פטריוטיות" ןלמעשה ייצרו את הטייקונים.

  5. אורי יזהר :

    למיכאל
    אני לא כופר בכך שהצעדים שננקטו על-ידי כמה בוסים פוליטיים הביאו למכשלות שהזכרת. הבעיה היא שהציבור קונה את האידיאולוגיה שמחפה על הצעדים האלה ולכן תנאי הכרחי לשינוי בר קיימא בכיוון שדני גוטוויין ויפתח גולדמן מדברים עליו (ואני שותף לגישתם) הוא, שינוי גישות בקרב הציבור הרחב. חזרה להגמוניה סולידאריסטית. בלי זה, שום שינוי מבני לא יחזיק מעמד.

  6. עמית-ה :

    מיכאל ויזהר אני מסכים עם שניכם.
    יזהר השאלה היא איך הופכים את זה (סוציאל-דמוקרטיה) ל"חוכמה המקובלת" במשמעות שגלברייט מדבר עליה בספרו חברת השפע.
    שנה טובה
    עמית

  7. איציק יאפ :

    אם אפשר לחרוג ממנהגי ולהתייחס במשפט אחד:
    נתחיל בלסגור את הערוצים המסחריים… 😉

  8. לקסי (מאמסטרדם) :

    ניתן אולי לראות התחלות במעורבות ציבורית של אנשים בקורה להם במעגלים הקרובים.

    יפתח הציע ללמוד מהסקנדינביות ומההולנדים, אז משהו מהולנד.

    באחד הביקורים שלי כאן – לפני שנים אחדות – הגיע לבית (בית פרטי, לא מלון) עלון ממנהלת הרובע*.

    בעלון נכתב שאסיפת תושבים אודות תכנית פתוח בשכונת הפרחים ברובע, תתקיים במועד מסוים בבנין המנהלה.
    המקבלים התבקשו להודיע מי יבוא, בכדי להתארגן.
    טלפנתי למארגנת ובקשתי להשתתף, אישרו.
    באסיפה התשתתפו כעשרים תושבים ועוד שתי חברות מועצת הרובע (המועצה נבחרת ומתפקדת כעיריית משנה). בדיון – שהיה שני או שלישי בסדרה, התמקדו במבננים שתוכננו לאורך רחוב אחד ובהיערכות פיסית חדשה של השוק.
    האדריכל המתכנן הציג את התכנית, בהקרנה ובדגם. התברר שאחד המבנים המוצעים יסתיר את הפארק מעיני ההולכים בטיילת – שהיא גם הדרך לבית-ספר אחד. התושבים התנגדו להקמת המבנה ובאותו מעמד הוחלט שלא להקים אותו.

    זו אמנם לא הלאמה מחדש של מפעלים, אבל זו בפרוש מעורבות, אמנם של "איכפתניקים" מועטים, אולם הדווחים מהתכנסויות כאלה מופצים בעיתונות המקומית (ברובע המדובר יש שני מקומונים המחולקים לבתים). מה שאני שומע בשיחות הוא שיותר אנשים "נפתחים" להשתתפות פעילה.

    קיום אסיפות מסוג זה בהקשר התכנוני הוא חלק ממהלך התכנון, על-פי חוק התכנון והבנייה ההולנדי.

    ——
    * רובע צפון אמסטרדם, 90,000 תושבים.

  9. עודד גלעד :

    כיוון שנראה לי מתבקש הוא דמוקרטיה ישירה מקוונת. למשל: במועד מסוים ועדה של הכנסת צריכה לקבל החלטה. לחברי הועדה ניתן משקל של 80%, אך 20% מהמשקל נתון בידי מצביעים וירטואליים, אזרחים המקבלים קוד הצבעה (כמו שמקבלים קוד גישה לחשבון הבנק).
    להליך כזה, כמו לכל הליך דמוקרטי, יש חסרונות ומגרעות, אך דומני שיתרונותיו רבים יותר.

  10. יפתח גולדמן :

    בהמשך לדבריו של לקסי: אני יודע מעט מאוד על הולנד, אבל מה שאני יודע מעניין ומרשים. יש שם מערכת מסועפת של ועדות תושבים ו"חובות התייעצות" הקבועות בחוק. חברה של אשתי, בעלת אזרחות הולנדית, ספרה לה שפעם עצרו אותה ברחוב ובקשו ממנה להשתתף בדיון אודות הקצאת תקציבים לפיתוח אמנות (או משהו כזה). באה. השתתפה. התקבלו החלטות, התפזרו כעבור שעתיים.
    אם מישהו מקוראי האתר יכול להאיר את עינינו יותר לגבי "הדוגמא ההולנדית" זה יהיה מצויין. אם לא, אולי אעזור כוח ואתרגם או אסכם מאמר אחד בנושא הנמצא ברשותי.
    ובאשר לסקנדיביות – משם עלינו ללמוד בעיקר את אופן השילוב של ארגוני העובדים בחברה האזרחית. אני מצטרף לקריאה לעמי להשכילנו דעת בעניין זה.
    גם הרעיון שהעלה עודד מעניין. זה פותח דיון – על אפשרויות השימוש במדיום של האינטרנט להעצמה חברתית/אזרחית/קהילתית. זה לא דיון פשוט כלל וכלל ואל לנו לקפוץ להתייגות נלהבת או לתמיכה נלהבת…

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.