חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מאבקי הבדואים בעמרה-טראבין

נושאים דעות, זכויות אדם ב 1.06.09 6:08

ידם של הבדואים על התחתונה במאבק נגד שאיפות ההתפשטות של היישוב עומר לשטחם בעמרה-טראבין. נועם תירוש סוקר את מאבק הבדואים כקבוצת מיעוט לאומי להכרה בקיומו, למימוש זכויותיו האזרחיות ולקידומו המעמדי

מאת: נועם תירוש

תושבי עמרה-טארבין, יישוב בדואי השוכן בסמוך ליישוב "עומר" בנגב, הועברו למקומם מגוריהם  הנוכחי בשנות ה-50 על ידי שלטונות מדינת ישראל. למרות שההחלטה על יישוב תושבי טארבין במקומם הנוכחי התקבלה על ידי הממשלה הישראלית, הכפר עצמו נותר עד עצם היום הזה כפר לא מוכר הסובל מאפליה, עוני והזנחה.

בשנת 1974 הוכרז היישוב היהודי "עומר"  כמועצה מקומית ובני הטראבין הפכו לכאורה לתושבי "עומר". דוגמאות לשכנות טובה לא בהכרח תמצאו כאן. בעוד בקרב התושבים הבדואים התרחבו מעגלי המצוקה הרבים: אבטלה, עוני, פשיעה, בקרב מועצת עומר שאיפות ההתפשטות המוניציפלית רק התעצמו והעימות בין הצדדים הפך בלתי נמנע. גם העימות עצמו מתנהל בזירה לא שיוויונית בעליל. מועצת עומר והעומד בראשה, פיני בדש, מעמידים לצידם מכונת תעמולה משומנת, שמציגה את הבדואים כפולשים למרות השקריות הבוטה כל כך של טענה זו. כתף אל כתף עם המועצה, עומדת משטרת ישראל, שאינה בוחלת בהטרדות והפחדות כאשר מדובר בתושבים ערביים של מדינת ישראל. לתושבי עמרה – טארבין נותרים  כלים מעטים, אם בכלל, באמצעותם יכולים הם להיאבק על זכותם הבסיסית להישאר במקום מגוריהם הנוכחי ולתבוע שיוויון זכויות.

אולם הבעיה של תושבי טארבין מורכבת עוד יותר. בנוסף לדעת הקהל המוסתת והמשטרה המתעמרת, לרעתם של תושבי טארבין מאבקם להכרה ולשיוויון זכויות הוא מורכב מאין כמוהו ומכיל בתוכו שלושה רבדים שונים: המאבק הליברלי למען זכויות האזרח, המאבק של מיעוט לאומי הדורש הכרה בקיומו התרבותי-לאומי, והמאבק המעמדי המובהק.

הפן הליברלי במאבקם תושבי טארבין ברור. זהו מאבק אשר במאה ה-21 אינו אמור להיות עוד רלוונטי. תושבי טארבין דורשים בפשטות שיווין זכויות אזרחי מלא. יישור קו עם שאר אזרחי המדינה. הדוגמאות לאי השוויון רבות: תשתיות בסיסיות להן זכאי כל אזרח באשר הוא אזרח אינן קיימות בכפר. בעוד תושבי עומר נהנים מפיתוח עירוני נרחב ומאיכות חיים גבוהה, תושבי טארבין לא צועדים על מדרכות, לא נוסעים בכבישים ובוודאי לא מתרגעים בגנים ציבוריים. בעוד תושב עומר יחשוב פעמיים אם להיכנס למקלחת כי "הכינרת מתרוקנת", תושב טארבין רק חולם על היום בו ייהנה ממים זורמים בברזים והדוגמאות עוד רבות.

הרובד השני במאבקם של תושבי טארבין הוא הרובד הלאומי. כחלק ממדיניות "ייהוד הנגב" משתמשת מדינת ישראל באמצעים פסולים ונבזיים על מנת לגרום לתושבים הלא יהודים במקום "להתפנות מרצון" מבתיהם לטובת המשך ההתיישבות היהודית באזור. הכרה ביישוב טארבין תקשה על מדינת ישראל להמשיך במדיניות הגזעית המיטיבה עם קבוצת הרוב היהודית ומפלה לרעה את קבוצת המיעוט הערבית. המאבק בטארבין, כמו גם בשאר היישובים הבדואים בנגב, הוא בעיקרו מאבק על קרקעות. מצד אחד תושבים ילידים בארץ, שטוענים לזכות היסטורית על אדמותיהם, מצד שני כובש שאינו מקבל נוכחות  מיעוטים בשטחו.

הרובד השלישי במאבקם של תושבי טארבין הוא הרובד המעמדי. מצד אחד עומדים בעלי ההון מהיישוב עומר, אנשים מבוססים ברובם שבחרו לקנות חלקת אדמה בנגב ולהקים עליה את ביתם. מולם עומדים האזרחים המוחלשים ביותר במדינת ישראל. ללא כל יכולת כלכלית לרכוש לעצמם חלקות אדמה אחרות, תלויים בחסדי כוחות הביטחון, שהורסים את בתיהם הארעיים, מנותקים כמעט לחלוטין ממערכת החינוך הציבורית, נטולי הזדמנות ממשית לפריצת מעגלים חברתיים וצמיחה כלכלית. במרחק של פחות ממאה מטרים נולדים ילדים עם הזדמנויות חיים שונות כל כך. הרצון של מועצת עומר רוצה להרחיב את שטח השיפוט שלה באמצעות שכונת  חדשה הוא מובן. ההון תמיד מחפש לעצמו שווקים חדשים. מועצת עומר לצורך העניין היא נציגה נאמנה לאינטרס הבורגני של תושבי עומר. התרחבות משמעותה עוד אנשים מבוססים שמגיעים ליישוב ומשלמים ארנונה ומיסים- כלומר גידול בהכנסות המועצה המקומית. גידול זה בהכנסות יתורגם מיד לשיפור השירותים הניתנים לתושבים. נוכחות הקבוצה החלשה בישראל מבחינה כלכלית פוגעת באינטרס הבורגני הטהור ולכן תובעת מועצת עומר לסלקם מהמקום.

על מנת לנצח במאבק ציבורי יש להבין את הרבדים השונים המרכיבים אותו. אדם שיבקש רק שוויון זכויות ליברלי לתושבי טארבין, מבלי להתייחס למאפיינים הלאומיים והמעמדיים של המאבק-, לא יגיע לתוצאות הרצויות לתושבים. מצד שני, אדם אשר יבקש לספח את מאבק אנשי הטארבין אך ורק לנושא הלאומי, יחטא אף הוא למציאות ואולי אף יפגע בתושבים עצמם.

אחד הפתרונות המוצעים הוא הפיכת היישוב טארבין לשכונה  אינטגרלית ביישוב עומר. במובן הליברלי תהיה זו, אולי, פריצת דרך שתוביל בהמשך לשוויון יחסי בין התושבים הבדואים לתושבים היהודים באזור. כאשר טארבין תהיה עוד שכונה ביישוב המבוסס, מועצת עומר לא תוכל להצדיק את ההזנחה והאפליה. אולם במובן המעמדי, כמו גם הלאומי, פתרון זה הוא פתרון חלקי. שכונת טארבין בעומר מוותרת על הזכות המוסרית של המיעוט הלאומי הערבי במדינת ישראל לבנות ולהתיישב. במובן המעמדי, שכונת טארבין תהפוך לשכונת מצוקה בתוך היישוב עומר. אומנם כאשר אין פתרון אחר באופק, יש לדרוש את הפיכת טארבין לשכונה אינטגראלית בעומר. אולם חשוב לזכור כי זהו פתרון זמני בלבד. הפתרון המוחלט הוא שינוי מהותי בדרך התנהלותה של המדינה, שיוביל בסופו של דבר לשוויון מעמדי, לאומי וליברלי בין כלל אזרחי המדינה- יהודים וערבים כאחד.

נועם תירוש

הכותב הוא רכז פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי

 

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

2 תגובות

  1. ירדן :

    למה אינטגרציה היא פיתרון חלקי וויתור על זכויות?

  2. עמית-ה :

    לפני כמה (הרבה) שנים כשגרתי בנגב היהודים בכלל דילגו עליו, הם העדיפו את סיני.
    אחר כך הגיעו הסכמי השלום של קמפ-דיויד.
    ביהודים התעללו, זה לא שלא שילמו. אלא לא איפשרו מעבר למקום אחר עד סוף התהליך (עינוי נוראי למשפחות) ואז שילמו פיצויים רק אחרי מסע תלעובות סדיסטי.
    את הבדואים העבירו כמו היו שקי תבואה (מקולקלת), מכאן לשם ובחזרה.
    גירשו חלקי שבטים מאיזורי מגוריהם בשביל מחנות צבא, התיישבות, וגזענות רגילה.
    אני זוכר איך התפאלתי מהכוח של הבדואים, לא הצלחתי להבין למה הם קיבלו את רוע הגזרה בכזאת סבלנות.
    אנשים פחותים מהם היו יוצאים למסע טרור, אבל הם גילו עמידות ואצילות נפש.
    אני מקווה שבשנים הקרובות הם יקבלו סוף סוף את זכויותיהם הבסיסיות, הם יותר מכולנו גילו סבלנות וחוכמה, זה מגיע להם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.