המשחק המקובל בתקשורת הוא לחפש מי ניצח ומי הפסיד במפגש פסגת אובמה-נתניהו. הערכתי זהה להערכת מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" – התוצאה היא תיקו
מאת: דניאל בלוך
ישראל היא מדינה חשובה וחזקה, אך היא אינה מעצמת-על היכולה לעשות ככל העולה על רוחה. מורי, פרופ' יעקב טלמון המנוח, נהג לומר בשנות ה- 60 כי בעולם כולו יש ארבע מעצמות-על: ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל ואלבניה. אלבניה כבר איננה, ברית המועצות התפרקה, וגם ארה"ב, רוסיה וסין אינן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. ישראל אינה עם לבד ישכון ובגויים אנו מוכרחים להתחשב. אין לנו אפילו אוצרות טבע שיסייעו לנו לעמוד לבד זמן מה.
עלינו להבין את מגבלות הכוח ויכולת התמרון שלנו. יש לנו השפעה רבה בעולם, בעיקר בזכות כוחנו הפוליטי בארצות הברית. כוח זה הוא ניכר, אך אינו בלתי מוגבל. כל ממשל וקונגרס בוושינגטון יודע עד היכן הוא יכול ללכת בלחציו על ישראל וגם רוב יהודי ארה"ב מכירים בצורך לאזן בין האינטרס האמריקני הגלובלי לבין צרכי הקיום והביטחון החיוניים של ישראל.
שנים רבות זכתה ישראל מן ההפקר בגלל הסרבנות הערבית. מצרים היתה הראשונה לצאת ממעגל הסירוב. סוריה כמעט והתקדמה אף היא אלא שנעצרה בגלל התעקשות מטופשת בקו הקצר המבדיל בין הגבול הבינלאומי לגבול שביתת הנשק. אבל יום בהיר אחד תמצא הפשרה וישראל תאלץ לרדת מן הגולן.
ישראל ניצבת היום בפני מציאות מיוחדת במינה שבה העולם הערבי והמוסלמי המתון רוצה לסייע בבלימת איראן והטרור. ישנה הבנה מארה"ב, דרך אירופה, במזרח התיכון ובקדמת אסיה בדבר הכורח החיוני במניעת ההתגרענות האיראנית. אם לא יעזרו דרכי הנועם הדיפלומטיות, יהיה צורך בסנקציות חריפות ביותר, ולא – לא יהיה מנוס משימוש בכוח.
תרומתה המדינית של ישראל בשלב הזה היא לא גדולה – הסכמה עקרונית לעקרון חלוקת הארץ לשתי מדינות – הסכמה שכבר ניתנה בעבר בצורות שונות וחלוקה שרוב הציבור הישראלי תומך בה. ישראל צריכה לאמץ עיקרון זה הצהרתית וללוות זאת בהקפאת ההתנחלויות והורדת מאחזים בלתי חוקיים. בשלב הזה ספק אם תידרש ליותר שכן הרשות הפלסטינית איננה מסוגלת לקבל את דרישות המינימום הישראליות, הנתמכות על-ידי המערב, והחמאס אינו מוכן להתחייב על הפסקת אש ארוכת טווח.
מבחינת ישראל אין דרך אחרת. וכל מי שטוען שיש אופציה אחרת – מרמה את הציבור ומשלה את עצמו. הוא הדין לגבי כל מי שנושא ביום ירושלים נאומים חוצבי להבות על כך ש"ירושלים לא תחולק לעולם". תחולק גם תחולק. ההישג הגדול של ירושלים מימי טדי קולק הוא שהעולם הכיר בכך שלא תעבור עוד חומה בתוככי ירושלים. העולם גם הכיר במציאות של שכונות יהודיות במזרח העיר ואיש אינו מציע לפנותן או לשנות את הסטטוס המדיני שלהן. אבל הכל מבינים שלא ייתכן הסכם שלום שלא ייתן למדינה הפלסטינית ביטוי כלשהו בחלק מירושלים, שיהווה את בירתה. אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית לאפשר לרשות הפלסטינית לקבל את אבו דיס לשלטונה המלא ולהקים בה מוסדות שלטון סמוך לגבול ירושלים. אחרי פרשת אבו דיס וההיתר שנתן לעליה הפרובוקטיבית של אריק שרון להר הבית הם שמנעו מראש כל סיכוי להתקדמות להסדר בועידת קמפ דיוויד האומללה, כשהאשם המרכזי הוא ברק.
רוב ממשלות ישראל אחרי 67, מי פחות ומי יותר, אחראים להיווצרות בעיית ההתנחלויות. אין לי ספק שההתנחלויות היו, הינן ותיהיינה מיכשול לשלום. גם כאן יש פתרונות יצירתיים של חילופי שטחים ותיקוני גבול מזעריים בתנאי שהמתנחלים ותומכיהם בימין יבינו שאין דרך אחרת אלא להתכנס בגושי התיישבות גדולים ולהתפנות מיישובים קטנים ומבודדים. אין דרך אחרת.
המתווה הוא ברור. נתניהו חייב לבחור בין תמיכת הימין הקיצוני לבין רצון הרוב בישראל, בין רצון ההישרדות לטווח קצר לבין ההבנה לטווח ארוך כי עתיד המדינה מותנה ביצירת ברית מדינות מתונות, בהובלת ארצות הברית, שתפעל בשלושה מסלולים מקבילים: עצירת איראן, בלימת הטרור וקידום תהליך השלום.
Tags: ביבי-נתניהו, בנימין-נתניהו, ברק-אובמה, הסכם-שלום, חלוקת-ירושלים
מעניין כמה פעמים אפשר לחזור מנתרות שחוקות.
הכתבה הינה חזרה בנאלית, סכמטית וחסרת בסיס עובדתי ונימוקים עיניניים על ססימאות שדופות ועל אותה תקווה פתטית ש'מישהו יעשה עבורנו את העבודה'. מה שחושבים כיום האמריקנים וגורמים שונים בקהילה הבינלאומית, הוא בעיקר תוצאה של שתי טעויות ישראליות חמורות: אשליית הויתורים, וחולשת הדעת. אשליית הויתורים הביאה את בגין להסכים לאוטונומיה, את רבין לקבל את הסכם אוסלו ואת ברק ושרון לברוח מדרום לבנון ומעזה. ישראלים הם ש'מכרו' – מפחד או מטיפשות – לאמריקנים את רעיון שתי המדינות, הם שמעודדים אותם גם עתה להמשיך ולגלגל רעיון זה והם שהכבידו וימשיכו להכביד על מצבה של ישראל, עד כדי סיכון עצם קיומה. הזמן נייטרלי. איו לו רצון משלו והוא אינו מפלה בין עמים, מדינות, אומות או קבוצות אתניות ואחרות. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שכל בני האדם מתים, אומות עולות על בימת ההיסטוריה ודועכות, ואפילו הטבע החי והדומם משנים פנים; הזמן אינו מפלה אפילו נשיאים וראשי-ממשלה. הזמן הוא משאב: אפשר להשתמש בו בשכל או בטיפשות, והמשתמש הוא זה שקובע את התוצאה.
איני מופתע על כך שמדינות ערב תומכות בגישה המבקשת לגמד את ישראל ולפרק אותה מכל נכסיה האסטרטגיים. בוודאי שאיני מופתע שכך רוצים הפלשתינאים. אלא שאני מבקש להתבונן במגמות גם מעבר לחודש הבא לשנה הבאה ולקדנציה הנוכחית ואפילו הבאה של נשיא ארה"ב. אין שום ביטחון שיושג שלום גם אם תגבר בישראל התבוסתנות, הסבורה שאין מקום לרצון ישראלי עצמאי, שתפקידה של ישראל הוא לקבל תכתיבים… . גם אם ייחתם נייר – וניירות נחתמו במזרח התיכון לרוב, אבל כשלא היה להם בסיס ריאלי באינטרסים של החותמים – לא יהיה שווה אפילו את מחיר הנייר. במערכת הישראלית-פלשתינאית אין יש זהות אינטרסים להשגת הסכם זמני בתנאים מוכתבים לישראל, אבל אין זהות אינטרסים במטרת-העל. לכן לא משנה מה יצהירו כאן או שם, הסכם שלום אמיתי אינו נראה באופק, וללא הסכם כזה אין מקום ואין הצדקה שישראל תשלם מחיר פוליטי וחברתי הרסני בכדי לרצות אישים כאלה ואחרים. חייבים להדגיש שהתיעה להפסקת התנחלויות, בניגוד לפינוי התנחלויות לא חוקיות, היא בפרוש אינטרס פלשתינאי ובפרוש מנוגדת לאינטרס הישראלי. ישובים לא חוקיים צריך לפנות משום שיש לקיים את החוק. אולם, אין לנהוג במתישבי איו"ש כבאזרחים מדרגה שניה. פינוי ישובים או התנחלויות, או פלישות או השתלטויות על אדמה, בכל הטריטוריה הנשלטת ע"י מדינת ישראל וחוקיה, חייב להתבצע באותם כלים, באותה נחישות ובאותה צמידות ללשון החוק. אם לא כך, אזי מדובר באקט של מאבק פוליטי בלתי נסבל על גבן של קבוצות אזרחים מופלות לרעה, וסביר שההתנהלות של מתנגדיו תעשה באותה דרך ובאותם כלים – התנגדות לאפליה.
גם 'השד הדמוגרפי' עבר זמנו. הדרך להתמודד מולו אינה ע"י הפקרת שטחי איו"ש להתישבות ערבית בלתי-מוגבלת. שהרי ברור למי שמעט שכל בראשו ואפילו הוא חסר יכולת להפיק לקחים מן העבר, שברגע שיעברו מרבית שטחי איו"ש לשליטה ערבית, הצעד הראשון המתבקש ממטרת –העל שלהם הוא פתיחת הגבולות – פורמלית או א-פורמלית – לנהירת פליטים חוזרים וחוזרים שאינם פליטים לשטחים אלה, במטרה לשנות באופן בלתי-הפיך את המאזן הגמוגרפי ממערב לירדן, במהירות ובאופן מוחץ. אם יש לטיעון הדמוגרפי משקל, הרי שמשקל זה הוא בדרישה למנוע התפתחות מסוכנת בנוסח זה. ההתעקשות הישראלית אינה גחמנית, היא יסוד מוסד בביטחון הלאומי שלה. היסוד הדמוגרפי הוא בהחלט גורם כבד משקל בשיקולי בטחון לאומי. מי שטוען שישראל תמנע את הכניסה, או בהסכם יאמר שלא תותר כניסה מעבר למספר מסויים, או המערב או מדינות ערב 'המתונות' יערבו לכך, או כל טיעון מגוחך אחר – פשוט אינו מבין מה הוא שח.
הכותב מסביר לנו שהמדינה הפלשתינאית תהיה מפורזת מצבא – אז מה?! כבר למדנו על גופנו, וראינו בעיראק, באפגניסטן ובמקומות אחרים, שכאשר אתה מפעיל טרור דמים בלב ליבה של אוכלוסיה אזרחית – בין אם מקורו בנשק שטוח מסלול, תלול מסלול, מטענים, מתאבדים או אחר – אין ממש צורך בצבא כדי להכביד על חיי הצד הנתקף. במיוחד נכונים הדברים כאשר משני צידי המתרס עומדות תרבויות שונות לחלוטין זו מזו – האיסלאם הפונדמנטליסטי מכאן והמערב הדמוקרטי המפונק מכאן. גדר ההפרדה הנוכחית לא תתמנע מבחן זה וגדר הפרדה אחרת, תערער, מסיבות מובנות, ובאופן חמור כל הסדר מקומי. יתר-על-כן, משום שגם ערביי ישראל, במספרים גדלים והולכים – מגמה שאנו רואים כבר כיום – יצטרפו לתהליך, יעילותה של כל גדר תהיה נמוכה. מאות בודדות או אלפים בודדים של פעילים בתוך אוכלוסיה אוהדת, יספקו את הסחורה. ועדיין לא דיברנו על שאלה:חשובה לא פחות: ההסכם יחתם עם הרשות, אבל מי באמת ישלוט בשטח? אני מהמר על החמאס או על גורם קיצוני חלופי!!!
כל עוד ברקע ממשיכה לפעול איראן המתחמשת, המסיגה את המערב מהמפרץ, מאפגניסטן ומפקיסטן, המפתחת ללא הפרעה של ממש נשק גרעיני וכופה על האזור מרוץ חימוש חמור, המשליטה את חיזבאללה על לבנון וקונה לעצמה אחיזה אסטרטגית בקרן אפריקה בואכה ים סוף – כל עוד מתקיימים תנאים אין מי שיערוב בפועל ובאופן אפקטיבי לביצוע הסדר שעליו חתומה הרשות הלפשתינאית; בל נשלה עצמנו.
אם מוסיפים לכך את סימני השאלה לגבי מצרים עם מובארק החולה בן ה- 81 ואת ירדן 'הזמנית' – קשה, ובעצם בלתי אפשרי, להבין לוגית לאן גורר אותנו ההגיון של כותב המאמר; לטעמי – לקטסטרופה וודאית. אני מעדיף קשיים של אי-הסכמות עם ידידים, מאשר כניסה בראש בריא למיטה של חולה סופני.
ארה"ב עדיין שבויה ב'קונספט שתי המדינות' לשני עמים משום שנטעו אותו בראשה במשותף ישראלים טובים אבל שוטים ופלשתינאים שלהם מטרוה למוטט את מדינת ישראל. האינטרס הישראלי האמיתי, לעולם לא יעוצב בראש אמריקני, הוא חייב לצמוח תחילה בראש ישראלי. רק אחר-כך ניתן להסבירו ולשכנע בצידקתו גורמים אחרים. אם נשאב את מהות האינטרס הישראלי ממוחם של אחרים, חזקה עלינו שנצא מכך כשידינו על התחתונה. 'תהליך שתי המדינות', מלבד זאת שאינו עומד בזכות עצמו – מהסיבות שצויינו ומסיבות רבות אחרות שלא נכנסתי אליהן כאן – הוא תהליך ארוך טווח, משום שהוא מחייב יצירת שינויים רבים בשטח, חלקם יסודיים ומהותיים מאוד. נדרש רצון טוב מתמשך משני הצדדים, על מנת שהסדר יעבוד ולא יתמוטט ולו רק בגלל ציפיות נכזבות או לא ממומשות מצד זה או מצד אחר. הרצון הטוב אינו קיים כיום. ובין הציפיות של שני הצדדים פער אדיר. עמדת הרשות הפלשתינאית, המסרבת להכיר בישראל, במסגרת הסכם וסיום הסיכסוך, כמדינת הלאום היהודי, אולם בה בעת דורשת לעצמה מדינת לאום 'נקיה מיהודים' (ובעצם מדוע?!) – היא עמדת פתיחה שלא רק שאין בה רצון טוב, זו עמדת פתיחה שעולים ממנה רצון רע וכוונות זדון.
ברור לי שהכותב והמחזיקים בדעותיו, יטענו שאני 'רואה שחורות' שהדברים יהיו בפועל דומים הרבה יותר לחזון 'אחרית הימים' שלהם, מאשר ל'אפוקליפסה האפשרית' שלי. אולם, המציאות באזורנו בדור האחרון מחזקת הרבה יותר את הדעות שהבאתי מאשר את האוטופיות שלהם. בשאלות של ביטחון לאומי, הדרך הנכונה היא להערך לפעול מול תרחישים פסימיים ומשלא קרו, לנצל זאת בכדי להתקדם למציאות טובה יותר; גישה הפוכה היא הרפתקנית וחסרת-אחריות. האסכולה שמציג הכותב היא בדיוק אותה אסכולה שכשלה ביום הכיפורים ובמלחמת לבנון השניה. איני מציע שננקוט גישה של מצעד האיוולת ולא נלמד מן ההיסטוריה.
כך או כך, עמדת הכותב היא מנתרה שיטחית, שאין בה התמודדות ולו עם חלק מבעיות האמת היסודיות של ישראל כיום. היא הבעת תקוה של דייר-משנה שמחכה שבלי הבית יידברו ביניהם ויחליטו עבורו מה טוב לו. היא גישה של מי שאינו מבין דמוקרטיה והכרעת-העם מהי. זו כתיבה אומללה.
איזו חזרה בנלית על דברי הבל ושטות של מי שלא למד כלום מאז ימי גולדה. אם האסכולה שלי היא זו שכשלה במלחמת יום הכיפורים אז באמת הכותב לא ראוי לתגובה.
לדני
מי שלא למד כלום מ-4 בנובמבר 1923…
בתאריך ההוא כתב ז'בוטינסקי את "על קיר הברזל" והקפיא את הזמן בתודעת נוהיו.
לל רפי
לשיטתך תיתכנה שתי מסקנות אופרטיביות:
האחת לתלות את יהבנו בשם. שלא עזר לנו במלחמת העולם השניה.
האחרת לנוס מכאן כל עוד אנו חיים.
לצערי אני רואה יותר מדי אנשים בסביבה שמסיקים את המסקנות האלה.
שתיהן אינן עולות בקנה אחד עם הציונות.
לדני בלוך,
הכותב ל. רפי, בהחלט ראוי לתגובה מכמה טעמים:
1. הוא טרח לענות לך.
2. תגובתו אינה פסולה רק מפני שהיא מנוגדת לתפיסותיך.
3.רפי כתב דברי טעם המעוגנים במציאות וראיית עולם מפוקחת.
4. חשבתי לתומי, שבאתר זה נוהגים בנימוס ודרך ארץ, אפילו אם הכותבים הם בורים ועמי ארצות "ולא למדו כלום…"
באשר לרצון הרוב, אכן, רוב העם רוצה בקידום השלום, אך יש ויכוח נוקב על הדרך. גם נושא שתי מדינות נתון במחלוקת קשה.
בנוסף, לא הייתי סומכת על מדינות ערביות "מתונות". מתינות היא מושג יחסי.
אינני בטוחה כי ביום פקודה הישועה תגיע אלינו ממצרים, למשל.
כבר חזינו בהסכמי שלום שקרסו.
ושאלה: מיהו ימני קיצוני לתפיסתך?
שלומית
הענין הוא במניעת "יום פקודה"
כבר אמרו זקנים, גדולים וחכמים שמניעת מלחמה עדיפה הרבה על נצחון בה.
שלומית
ל.רפי כותב אותה המנטרה בגנון גס רוח כבר זמן רב. עניתי לו כמה פעמים והוא ממשיך בשלו. השקפותיו הן של ישראל ביתנו שיכתוב באתרים המתאימים להשקפתו.
הגישה שלך היא כמובן לגיטימית אך אינה מבוססת על טיעון רציני.ימני קיצוני הוא מי שאינו מוכן לויתורים ולפשרות וגם אם הוא מצהיר פורמלית הוא עושה הכל כדי לסכל כל אפשרות לשלום. ימני קיצוני הוא מי שעוקר מטעי זיתים ועצים של אחרים. ימני קיצוני הוא מי שקורא כינויי גנאי לבני עם אחר. ל. רפי הוא ימני קיצוני.
"שתי מדינות לשני עמים",האם צריך להסכים לזה?
אני יודע שזאת מוסכמה אבל אולי יש דרך טובה יותר? הרי ב16 שנות נסיון בגישה הזאת לא התקדמנו לשום כיוון ולפעמים נראה שפשוט נוצר שדה קרב חדש "מי יראה יותר סרבן שלום".
אני חושב שזאת טעות לדרוש מביבי להכריז על "שתי מדינות" ושההצהרה על פתרון בנוסח "הפלסטינים ימשלו בעצמם" נכון יותר מכיוון ואינו מחייב אותנו לשום דבר מלבד הפרדות מהם ומאפשר פתרונות אחרים כמו אוטונומיה,העברת השליטה לירדן,כינון מספר מדינות פלסטיניות(אחת לכל עיר) תו"כ שמירה על אזורי עניין וכו'.
אני לא מעוניין בהשארות בשטח ובשליטה על ריכוזי אוכלוסיה פלסטינים אבל נראה שהדרישה הססמאתית משהו "שתי מדינות לשני עמים" לא עובדת וצריך למצוא דרך אחרת.
נ.ב.
דני,אם כל אחד יכתוב באתריו,לא יהיה שיג ושיח בין העמדות,ואז מה תהיה מהות הויכוח הציבורי?לא חוכמה לשכנע את המשוכנעים.
יונתן
אינני יודע מי אתה ואני שמח להשיב לך אבל אינני מוכן להתדיין עם מתווכח שמוחו סתום בלחץ ותשובותיו גסות רוח.
אשר לשתי מדינות לשני עמים – זהו הפתרון העקרוני המקובל כיום על כל העולם. נסינו בעבר רעיונות אחרים אך איש מלבד המציעים לא קנה אותם. כשדיברנו על פתרון ירדני-פלשתיני – הליכוד מנע אותו, ראה הסכם לונדון 1987. הפתרונות שאתה מציע בשם ביבי אינם מקובלים על שום גורם. נוסו בדרום אפריקה ולא הוכיחו את עצמם.
דני,אני לא מציע פתרון בשם אף אחד ואני לא יודע אם יש,אני כן יודע שגם הפתרון המקובל לכאורה לא מצליח כרגע.
לא נראה לי שזה תלוי ממשלה הרי ע"פ הפרסומים אולמרט הציע להם את המקסימום האפשרי מבחינתנו.
אולי אם נציע באופן רשמי פתרון אחר הוא יתקבל.
ההשוואה לדרום אפריקה לא במקומה מסיבות רבות, לטעמי ההשוואה הזאת דומה לקריאה "גזענות" שבאה להשתיק דיון.
מצטרפת לשלומית וליונתן – תרבות הדיון כאן התדרדרה.
הנה דעה מעניינת אחרת : http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=996
וללא קשר לקישור, או לאובמה העם היושב בציון לא החליט מה הוא רוצה: מדינה דמוקרטית ? מדינה יהודית ? דו-לאומית ? רוב יהודי ? הזמן ש ל.רפי מדבר עליו אכן משחק תפקיד מרכזי בסיפור- ומחזק את הקצוות, כלומר מקרב את ל.רפי לדב חנין. נדמה לי שזו אחת ממטרות האתר 🙂
גליה
לגליה – מעולם לא ראיתי את שמך באתר. ברוכה הבאה אך לפני שתטיפי ותבקרי תלמדי. לקרב את ל.רפי לדב חנין? הצחקת אותי. אני מכיר ומעריך את הכתיבה של גיא בכור ולא תמיד מסכים עמו. למדתי שאין בהיסטוריה "לעולם לא". אמרו שהמצרים לעולם לא יחתמו על הסכם שלום מלא והם חתמו. וליונתן – אתה נראה לי כטוקבק מטעם נתניהו ואין לך מושג על מה אתה שח. אתה יודע מה אולמרט הציע ואיך? ומה הוא הבטיח לפלסטינים ולא קיים? ועל משטר הבנטוסטנים בדרום אפריקה שמעת?
נעים להכיר,
א. איני מטיפה, עיין בניסוחים לעיל.
ב. אני לא מפרשת את גיא בכור, אין לי נתונים כדי להסכים או לא להסכים איתו – זו פרשנות, ואני אוהבת לקרוא אותה כי היא שונה מאוד מפרשנים אחרים שכן מחזירים או לא חזרים שטחים.
ג. נקודת המבט שלו ולא רק שלו גם של שטייניץ למשל (הימיני, קיצוני, בלה, בלה,בלה)מעמידה את השלום המצרי מול אי לוחמה (יציב!)בגבול הסורי. שוב ליציבות בגבול הסורי ניתן לתת הרבה פרשנויות, אחת המקובלות היא שאין להם כלל אינטרסים בגולן אלא בלבנון.
גם גיורא איילנד משמיע פרשנויות שונות. אף אחד מהמוזכרים לעיל אינו כסיל.
ולבסוף: הזמן כאמור משחק תפקיד, לכן אם נמשיך להחזיק בשטחים נגיע למדינה דו לאומית אם נרצה ואם לא נרצה.
גליה
שטייניץ היה ממייסדי שלום עכשיו ושינה חלק מדעותיו וזו זכותו ואני מעריך אותו מאד כאדם ישר, הגון ומעמיק. העובדה היא שהגבול ברמת הגולן שקט יחסית אך סוריה תומכת בארגוני הטרור ובחיזבאללה ובחמאס הגורמים נזק רב ואילו במצרים התמונה שונה אם כי גם היא לא מושלמת.
לאף אחד מאלה שהזכרת לא קראתי כסיל. התואר הזה שמור רק לאחד.
עכשיו במשפט האחרון לא הבנתי היכן את עומדת – את בעד להחזיק בשטחים או לא? ואם לא הפתרון היום הוא אחד, בין אם נאהב זאת אם לאו – שתי מדינות.
– בקשת הבהרה, מיהו ל. רפי, ואיך נכנס כאן גיא בכור?
– ל. רפי מדבר על "רצון ישראלי עצמאי" – מהו הרצון הזה?
אם קוראים אותו בעיון, אין מנוס ממסקנה ברורה שיוצאת מדבריו –
הציונות טעתה כשהקימה כאן את מדינת היהודים.
בדבריו הוא משרטט תרחיש שמוביל בהכרח לקצה של ישראל, כי מדבריו יוצא שבכל אחת מהשיטות אין לה קיום כאן.
– תזכורת קטנה, אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל לא גבשה עמדה עצמאית לגבי עתידה כאן, אלא חיכתה לטלפונים… ההנהגה הישראלית לא זיהתה את האופציות שפתחה בפניה החלטה 242 , למשל הכרזה חד צדדית על הקו הירוק כגבול בינלאומי של ישראל. החלטה זו ניתן היה לבצע על המפה, עוד בטרם זז חייל אחד בשטח.
ישראל דווקא עשתה הפוך, ןמחקה מהמפה את הקו הירוק. כך ניתן לכל השטח מעמד שווה – דהיינו סימן שאלה אחד ביחס לסטטוס של כל השטח. זאת במקום לנצל את 242 ולרוץ לרשום את ישראל של 4.6.67 בטאבו הבינלאומי.
איך זה קרה, יישאר לבדיקת הסטורינים. העיקר הוא להבין שבצעד המתואר וויתרה ישראל על עצמאותה והעמידה עצמה לסחיטה מכל כיוון אפשרי.
דעתי האישית אינה רלוונטית, באשר לאופן ההצבעה שלי. אצביע בעד כל הסדר שיתרחש ויוסכם (על שני הצדדים). עד שיתרחש הסכם כזה הייתי עושה הכל כדי שלא לשלוט בעם אחר. ועל זה, כפי שציינתי הדעות חלוקות, לא רק לגבי סוריה אלא גם בנושא הירדני /יו"ש ועזה/מצרים. משום שכרגע מעבר להצהרות, אף אחד לא רוצה להקים כאן מדינת חמאס – לא הירדנים, לא המצרים ובטח לא אנחנו והרי על זה אנחנו מדברים. מכאן ש"שתי מדינות לשני עמים" הוא מושג שלא בר השגה בימים אלו. אז מה עושים ? משחקים בנדמה לי ? מפרקים מאחז ובונים אחר ? מצהירים הצהרות כדי לשמר את התקווה ?
עד עכשיו ניסו ללכת על הכל או לא כלום, אולי הפתרונות צריכים להיות צנועים יותר,הסכמים זמניים. ושוב אני חוזרת לנושא שהתחלתי בו. אם "עם ישראל" רוצה מדינה עם רב יהודי – העם חייב לקחת החלטה ללא קשר לשכננו – וכרגע החלטה כזו לא קיימת.
לפני שבוע נכנסה אלי סוקרת מאוניברסיטת ת"א עם שאלון דיכוטומי שכזה, "אז את בעד או נגד.." אחרי כמה שאלות שסרבתי לענות עליהן, בהעדר תשובה מתאימה – היא פרשה בזעף.
גליה
דני שלום,איך אני אמור להוכיח שאין לי אחות?(שאני לא טוקבקיסט בתשלום?),אני יודע מה פורסם שאולמרט הציע להם ואני יודע שזה לא הוכחש ע"י הפלסטינים ככה שכנראה ויש דברים בגו.
הרי אולמרט כמעט לא נפגש עמם ובכל מקרה הוא לא עשה דבר כדי לקדם הסדר.
לגליה – את מבולבלת לגנרי ולא הצלחתי להבין מה את רוצה.
דני ,איך אתה יודע שהוא לא עשה דבר כדי לקדם הסדר? והוא נפגש איתם די הרבה כולל עם אבו מאזן אישית כולל באנאפוליס(ובאנפוליס הם ויתרו על הדרישה להדברת הטרור מצד הפלסטינים שהיתה שלב חשוב במפת הדרכים).
יונתן
תקרא עיתונים ותדע. ותפסיק לבלבל את המוח.
http://news.walla.co.il/?w=/2/1491837
אני קורא לכל מתפקדי העבודה המכבדים את עצמם ואת מפלגתם באשר הם ,לחתום על עצומה ,לפיטוריו המיידיים של מנכ"ל העבודה החדש וייצמן שירי ,כתגובה הולמת על הדברים הקשים אותם פרסם,
במאמר היום במוסף הארץ.