חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

קדימה – כבר לא רק רשימה

נושאים עלו ברשת, פוליטי ב 16.03.09 6:05

ייתכן שכעבור לא הרבה שנים, הפכה מפלגת קדימה מסתם עוד רשימה של אופורטונסטים למפלגה עם איזשהו מחנה משותף? תומר רזניק טוען בבלוג שלו שכן, והוא גם מסביר למה

"במאמרו "מפלגה זה רק שם" (הארץ, 24.09.08) כותב עוזי בנזימן "על קדימה מיותר להרחיב את הדיבור: היא קמה כמבצע מכירות של סוף העונה, שנועד להפיק רווחים מאווירה ציבורית מזדמנת. היא אספה אל שורותיה מן הגורן ומן היקב הפוליטיים, ניסחה בחיפזון מצע ודהרה אל הקלפיות לקטוף את התשואה, כשהיא נישאת על כנפי הגעגועים לאריאל שרון ועל הפעלולים התקשורתיים של ראובן אדלר ושות'. קדימה היא מקבץ אקראי של אנשים שאין להם דבר במשותף – לבד מניצול ההזדמנות שנקרתה להם ב-2006 להימנות עם הנהגת המדינה."

בדבריו של בנזימן יש הרבה מן האמת, אולם עם הסייפא של דבריו אינני מסכים – ככל שעובר הזמן הולכים ומתהווים מאפיינים משותפים לקדימה ולמרכיביה האנושיים. ברשומה זו אנסה להתייחס למאפיינים העיקריים של קדימה כפי שאלה משתקפים בעיני."

לפוסט המלא מתוך הבלוג "כאמל" של תומר רזניק

נערך על ידי גל
תגיות: ,

תגובה אחת

  1. ל רפי :

    קראתי גם את הדברים הנ"ל וגם את המאמר המפורט יותר בבלוג של תומר רזניק וברצוני להעיר:
    א. בכדי לקבוע אם קדימה היא מפלגה או התאגדות מסוג אחר, יש להגדיר תחילה מהי מפלגה. לטעמי מפלגה היא התארגנות למטרות פוליטיות, על יסוד אידאולוגיה ומצע יישומי, שהמטרה היא להגיע להשפעה מירבית במערכת השלטונית בכדי לקדם ליישם את המצע. מפלגה נתכת ע"י חברים ואוהדים, שתמיכתם מקנה לה את עוצמתה הפוליטית, ומתנהלת כארגון בעל מוסדות מוגדרים וכללי ניהול תקין מוסדרים עעפ"י חוק ו/או אמנת ההתאגדות.
    קדימה אולי "… מבטאת בצורה אוטנטית קבוצות שרירות בחברה הישראלית…", אבל עובדה זו כשלעצמה אינה עושה אותה למפלגה. העדר אידאולוגיה ברורה ומצע יישומי המשקף את המטרות הישומיות של התארגנות דוגמת קדימה, וכן העדרם של מוסדות מסודרים בדרכם יכול לבוא לידי ביטוי רצונם של חברי המפלגה ותומכיה, הופכים אותה ל"חיה חדשה", לאו דווקא פוסטמודרנית ולאו דווקא חיובית.
    פוסטמודרניזם ניתפס בעינינו כחדשני, "מתקדם", גמיש, פתוח "ובהכח חיובי", ולא כך הוא. פוסטמודרניזם גובל לא מעט בנהיליזם ובאופורטוניזם, בהרס מסגרות מתפקדות לטובת אנרכיה חסרת עמוד שדרה וחסרת כיוון.
    ההצבעה הציבורית לקדימה בבחירות 2006, אבל גם בבחירות האחרונות, משקפת רפלקס ציבורי שניזון משתי קוגניציות משמלימות: מצד אחד שרון כמנהיג חזק, איש בטחון מובהק, וביצועיסט שאמור להציע וממש פתרון פוליטי שיוציא את המדינה מהסטגנציה בה היא מדשדשת מאז הזיות אוסלו. בהקשר זה אופי הפתרון פחות חשוב, אבל דרושה דינמיקה. ומצד שני סלידה מהימין המובהק (מסיבות פסיכולוגיות יותר מאשר עינייניות), בצד אכזבה קשה ועייפות מהשמאל הדוגמטי, המתבוסס בעולם הזיות שאינו רלוונטי למציאות המתפתחת מסביב.
    אין זה מקרה שהסתלקות שרון צמצמה את התמיכה בקדימה מ- 40 מנדטים ויותר (בסקרים) כבר בבחירות 2006 ל- 29 מנדטים, וגם מספר זה היה אז יותר תוצאה של שגיאות נתניהו והימין מאשר "חכמת קדימה ואולמרט". בבחירות האחרונות, השינוי בולט כבר יותר. הליכוד מקבל תוספת של 15 מנדטים, וקדימה מפסידה רק אחד, אולם שמירה זו על כוחה הפורמלי, עולה לשמאל במחיר כבד של אובדן כ- 10 מנדטים.
    התזוזה לעבר קדימה מהשמאל מבטאת הפעם שתי מגמות שאחת מהן דומה ואחת מהן שונה מאלו שהשפיעו על תוצאות הבחירות ב- 2006: הסלידה של חלקים בציבור מהימין עדיין קיימת, אבל מרכז הכובד שלה הוא בשמאל. המרכז והימין שנטשו ב- 2006 "חוזרים הביתה". השמאל שהחל פוזל לעבר בית חדש במקום המפלגות הישנות שאכזבו ו/או נמאסו, מוצא את המקלט בקדימה, ומחלץ אותה ממפלה אלקטוראלית. ציבור זה, מתחיל עתה להבין את מהותה האמיתית של קדימה – מסגרת ארגונית, שמתמודדת על עמדות כוח ושליטה בזירה הפוליטית, אבל אינה מהווה תחליף אמיתי למפלגות השמאל המסורתיות. אין אידאולוגיה מתאימה ואין לה מוסדות שבאמצעותם יוכלו בוחרים ותומכים להקנות לה את הבסיס האידאולוגי והמצע היישומי שמבטאים באופן אותנטי את השמאל ההסטורי (עם תיקונים כאלה ואחרים כמתחייב מהמציאות המתפתחת).
    התנהלותה של ליבני במו"מ עם נתניהו על הקמת ממשלת אחדות, ותגובותיהם של חבריה למפלגה – בכירים, "חברי מוסדות" ועמך – מעידים על אופיה האמיתי של ההתארגנות. הנושאים המרכזיים הם: רוטציה (שליטה וכוח השפעה משולבים באגו), המנתרה של "שתי מדינות לשני עמים" (שוב כביטוי לדוגמה מחשבתית של מנהיגות שאין מי שיאתגר אותה, וחרף הכשלנונות עד כה, חרף המציאות שאינה מאפשרת התקדמות במסלול זה ומבלי להעמיד למבחן אמיתי את השאלה אם כיוון זה כיום עדיין אפשרי), ותוך התעלמות כמעט מוחלטת מסוגיות כלכלה וחברה שהן כיום לא פחות רציניות מסוגיות החוץ והביטחון.
    הציבור שבחר קדימה אינו יודע ממש במה בחר. בהדרגה, ככל שאולמרט מתקרב לסיום תפקידו, הולכים ומתבררים ההבדלים בינו לבין ליבני, ועוד יותר ההבדלים בין ליבני לקבוצה שלימה של חברי הנהגה מרכזיים בראשותו של שאול מופז. אם מהי בעצם קדימה? האם היא אולמרט? האם היא ליבני? האם היא מופז, או שאולי היא האופורטוניזם של שיטרית, שאותו היטיב תומר לתאר בבלוג שלו? ומי יקבע את דרכה של קדימה? – ליבני? מופז? הלחצים החיצוניים? האתננים הפוליטיים הפנימיים? מי שבמקרה יהיה למנהיג המפלגה? ציבור הבוחרים והאוהדים? מוסדות המפלגה? או מי שיקנה לה את התמיכה הציבורים העיקרית – ההון, העיתון ומערכת משפטית אוהדת?!
    בהעדר עמוד שדרה אידאולוגי ומוסדות מנהלים ומבקרים את ההנהגה הבכירה, יכולה המפלגה בנקל, ובשם אותו מנדט ציבורי בדיוק, בדומה לשרון, ללכת ימינה או שמאלה באותה מידה. עיניין של "ראש", של אופנה או של חקירות משטרה?!

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.