חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

חזקים בביטחון – אבל מה עם השלום?

נושאים דעות, פוליטי, תא אופק ב 24.02.09 6:04

איתי גוטלר, מזכיר 'תא אופק", יוצא כנגד מפלגת העבודה, וטוען שקמפיין הבחירות שלה לא היה מבוסס על שלום ותקווה, אלא על פחד וייאוש

הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם? אפשר להאשים את הציבור, אפשר להאשים את הישיבה בקואליציה או את הקרב האישי בין ראשי המפלגות, אבל אפשר גם לבחון מה מפלגת העבודה בחרה לשווק לציבור בוחריה. את המחיר של בחירה זו לא משלם הציבור, משלמת מפלגת העבודה כולה.

לא ברור לי האם כשבחרו בקמפיין ה"שיקי", השכילו לנתח את המגמות בציבור הישראלי שהינן ברורות ומוצגות בכל טור ומדגם. ידוע שהתמקדות בביטחון מביאה תועלת דווקא לימין ומושכת קולות לכיוונם. "נתניהו – עושים שלום בטוח" הביא ניצחון לליכוד בבחירות 96 וזאת על אף שדווקא פרס שהתמודד מולו היה שר ביטחון עטור הישגים. הימין תמיד ירוויח מהתעסקות בביטחון היות שבונה על פחד ומציאת פתרון קל. מליברמן לא מופתעים כדורש לרסק את החמאס, אבל כשבכירי העבודה משננים מסרים דומים מנייר מטה ההסברה זה כבר נראה די מוזר, כאילו נוסחו בשוק מחנה יהודה.

לעומת זאת, מצופה מנציגי השמאל, בעיני קהל בוחריהם ובעיני בוחרי המרכז להביא לדרך אחרת ומציאותית יותר שתגרום לביטחון. דרך השלום הינה הדרך שהשמאל ומפלגת העבודה בראשו הובילו במשך שנים ארוכות בדיוק מתוך ההבנה שכלים ביטחוניים מסורתיים לא יכולים להביא לפתרון סכסוכים מורכבים. למה הפעם לא הוצגה בתשדירים ובחוצות דרך זו? האם אין מקום שמאלה מפליטי הליכוד של קדימה?

כשמסתכלים על השמאל מחפשים איזושהי דרך שמצביעה על תקווה ולא על ייאוש. מצופה מן השמאל להביא דרכים אחרות להתמודדות עם אתגרים. מצופה ממפלגת העבודה כראש מחנה השמאל דווקא בקמפיין לאחר מלחמה לומר שביטחון לא מושג רק באמצעות הפעלת יכולת צבאית ויש לנקוט בצעדים אחרים חשובים לא פחות שיביאו את הביטחון המיוחל. מצופה ממפלגת העבודה להדגיש ולשים בראש מעיינה את השלום כדרך שתוביל לביטחוננו.

מעבר לכך, אני הייתי מצפה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתדגיש בקמפיין שביטחון אזרחי המדינה אינו נמדד רק בהתמודדות עם אתגרים מדיניים או צבאיים אלא עם אתגרים כלכליים, חינוכיים ועוד. הרי גם בימים של מלחמות ובמיוחד אלו האחרונות, מדד מרכזי לביטחון המדיני היה החוסן הלאומי, יכולת הציבור להתמודד עם השיבושים בלימודים והשינה במקלטים. חוסן לאומי מושג באמצעות סולידאריות בין אזרחים ובתחושת הזדהותם עם המדינה הנובעת מרווחתם היומיומית. חוסן לאומי לא מושג באמצעות רכישת טנקים אלא בצמצום פערים בין מרכז לפריפריה, הזדמנות שווה בחינוך ופרנסה לכל.

במערכת הבחירות האחרונה הימין התנהג כמצופה ממנו. הליכוד ושאר המפלגות ניגנו היטב על הייאוש המדיני והביעו מסרים כנגד איראן, החמאס ועוד. הבעיה הגדולה היא שהשמאל ומפלגת העבודה בראשו לא ענו למצופה מהם ולא הציבו דרך אחרת של תקווה. השמאל דווקא לא הישיר מבטו לבוחריו ולכן גם נכשל. כעת נותר לקוות שבסיבוב הבא השמאל יחזור להתמקד במסרים שיכולים לגרום לאזרחי המדינה להיסחף אחריהם ולהרגיש שהתקווה חזרה.   

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , ,

8 תגובות

  1. ל רפי :

    אוטיזם במיטבו!
    שוב מחפשים את המטבע מתחת לפנס ולא במקום שבו אבד.
    שלום הוא רעיון נשגב, אבל שלום הזוי הוא סכנה קיומית.
    הסכמי אוסלו היו ניסיון מרחיק לכת להגיע להסדר של פשרה אמיתית עם הפלשתינאים בדרך של מו"מ ללא אלימות. כל צד אמור היה להבין שבסיס ההסדר הוא פשרה אמיתית ופיוס, מו"מ במקום אלימות גם כשקיימים חילוקי דעות, הסתלקות מדמוניזציה של הצד השני והתקדמות בשלבים לעבר פיתרון מוסכם ללא תנאים מוקדמים. הבנות אלה אמורות היו לבוא במקום המאבק המתמשך מאז החלטת העצרת האו"מ על תוכנית החלוקה, מאבק שביטא חוסר מוכנות לפשרה ונסיון מתמשך "להחזיר את גלגל ההסטוריה לאחור".
    כל ההבנות הללו קרסו, בתרוצים שונים, זמן לא רב אחרי חתימת ההסכם. יתכן שהסיבה המרכזית לקריסה היתה שגיאה פוליטית טיפוסית, שבקשה לטשטש את גבולות המחלוקת (במקומותינו קוראים לכך, לפעמים, פרגמטיזם) בכדי לאפשר חתימה מהירה על ההסכם. ההסכם נוסח באופן שטחי, "עם חורים רבים כגבינה שוויצרית". הדבר איפשר לכל צד לפרש את הכתוב בו כרצונו. כמעט שאין בסיס נוח יותר לפרום במהירות הסכם, מאשר אי-בהירות ופרשנויות מנוגדות לתכניו ולכוונותיו.
    ללא ההבנות הנ"ל שעמדו או עמדו לכאורה בבסיס הסכם אוסלו, כלל אין יסוד להסכם שלום עם הפלשתינאים בטווח הנראה לעין.
    הסכם אוסלו, אילו נחתם והופעל כראוי, אמור היה לנסח הגדרות ברורות של המטרות ולספק מבחנים רבים לכוונות ולכנות רצונם של הצדדים להסכם בשלבי המימוש. הסכם כזה צריך היה להיות מקובל על הרוב הגדול של אזרחי שני הצדדים.
    תנאים אלה לא התקיימו, כנראה משום שלישראלים אצה הדרך (מחלת "שלום עכשיו" ומחלות נוספות שלא אעסוק בהן כאן), ולפלשתינאים התאים מצב של אי-בהירות.
    ככל שחולף הזמן, מתברר יותר ויותר שההסכם היה מקח טעות משני הצדדים. הפלשתינאים אינם מצליחים יותר להסתיר את כוונותיהם האמיתיות וארוכות הטווח כלפי ישראל, כוונות שביסודן המשך ישיר של דרך העימות על הכל, ולא דרך הפשרה. ההסתרה אמורה היתה להקל עליהם למצות ויתורים מהותיים מישראל, בתמורה ל"כבילת ידיים" מסויימת בדרך המאבק המזויין. מבחינה זו היתה האינתיפאדה השניה שגיאה אסטרטגית של הפלשתינאים, שאבו מאזן מנסה לתקנה, לאחר הסתלקותו של ערפאת מהזירה. החרבון הישראלי גדול בהרבה. הישראלים, שברובם רומו או הולכו שולל ע"י ההסכם, מתחילים להתפכח מאשליית השינוי אצל הפלשתינאים. יותר ויותר מתברר שהערבים בכלל והפלשתינאים בפרט משתמשים במושג "שלום" כתחליף תקשורתי נוח לתביעה לויתורים ישראלים טריטוריאליים מרחיקי לכת (=ויתורים מוחשיים בעלי ערך אסטרטגי) בתמורה לניירות, ו"במאבק לשחרור מעול הכיבוש", כתאור תקשורתי נוח לשימוש בטרור רצחני נגד אזרחים כאסטרטגיית הלחימה החדשה שלהם נגד ישראל. ההצעה הסעודית היא חלק ממתווה זה, משום שהערבים אינם נתבעים למחיר גבוה ומוחלט על הפרות הסכמים ותוקפנות צבאית, ואילו ישראל מתנהלת בסוגיות אלה מזה זמן רב כאילו היא התוקפן ולא הנתקף.
    היעד הנוכחי היה ונשאר החזרת ישראל לגבולות 67', וא"כ ידובר על "הצדק" לפליטים, על פיצויים מסוגים שונים ועל "חוות שבעה ו טבה כאלה ואחרות, שבלעדיהן לא יכון פיוס.
    רוב הציבור בישראל מוכן להסדר של שלום שיהיה הסדר של פשרה סבירה. הוא אינו מוכן לשלום בנוסח הערבי או לשלום בכל מחיר. מאידך, ההבנה המתפתחת בקרב הציבור הישראלי שפני הדברים ביחסינו עם הערבים שונים בתכלית מהתאור האוטופי- אידאליסטי-לא מציאותי של השמאל ולא התנהלות מפלגת העבודה בבחירות, היא שקבעה את החלוקה החדשה בין הגושים במפה הפוליטית שלנו (יחסי קדימה-עבודה הם עניין לדיון אחר בפתולוגיה פוליטית בת זמננו). מגמה זו תלך ותתחזק, משום שהשמאל בישראל ממשיך לשדר חולשה, המערב מבולבל והערבים, בתמיכת הפונדמנטליזם האיסלאמי, סבורים שכיום הולך מעמדם ומתחזק; אפקט ששת הימים הולך ונשחק, בראש וראשונה באשמתנו.
    ההבנה בישראל שבאמת "אין עם מי לדבר" משום שהערבים מעולם לא הגיעו לכדי הפנמה של ההשלמה עם ישראל מצד אחד, ותחושת ההתחזקות היחסית של הערבים מול ישראל מפולגת, משותקת ומתנצלת, הם מרשם בדוק להקשחת עמדות משני הצדדים, להגברת השימוש באלימות ולהרחקת הסיכוי להסכם של הבנה והשלמה, בטרם יחשפו שני הצדדים פעם נוספת לטראומה של עימות אלים, מקיף וחריף מאוד.
    ישיבתן של קדימה והעבודה באופוזיציה לעת הזאת, היא "רוח גבית" להתפתחויות אלה. קיים חשש רציני שרוממות השלום בפי השמאל הישראלי לא תספיק לביטול התהליכים הגיאופוליטיים באזור ובעולם, ובטרם תינתן לו הזדמנות נוספת לבחון את חוסר התועלת שבעמדותיו המדיניות, ניקלע כולנו למבחן החמור הרבה יותר שעליו דברתי קודם.

  2. אלון :

    אני רק רוצה להדגיש את הנאמר כאן על ידי דוגמא של תשדיר אחד של מפלגת העבודה. היה תשדיר שדיבר על האחוז של הישראלים שצופים עימות צבאי נוסף בשנים הקרובות. ואז התשדיר שאל : מי אתה רוצה לראות בהנהגת המדינה? (משהו כזה).
    קיצור, הטענה שלי היא שאני רוצה מנהיג שימנע מלחמות נוספות, לא כזה ש"ינצח" אותן.

  3. אור שי :

    אתה צודק בטענה, אבל מטיל את האחריות על הגורם הלא נכון.

    עיסוק ב"ביטחון" בתור כח צבאי ולא בתור יכולת מדינית להביא שלום, באמת משרת את הימין ולא את השמאל. אבל הבעיה היא לא בפרסומאים של מפלגת העבודה. הבעיה היא באהוד ברק.

    לבני דרשה מהמצביעים להצביע מתוך תקווה ולא ייאוש. ברק בנה את כל הקריירה הפוליטית שלו על הפצת ייאוש. כשהוא לא הגיע להסכם שלום בקמפ דיוויד, הוא הפיץ ספין של "אין פרטנר" ושל "הפכנו כל אבן". בסרט "מיליון קליעים באוקטובר" נשאלות בהקשר הזה השאלות הנכונות: אם אין פרטנר, למה הוא המשיך להיפגש עם הפלסטינים אחרי הפסגה? אם הוא הלך הכי רחוק בקמפ דיוויד, איך זה שבטאבה הוא עצמו הלך עוד יותר רחוק?

    אתה גם צודק שהבלטת נושא הביטחון הסוציאלי מאוד עוזר לשמאל. אבל זה מגוחך מהפה של ברק. כשפרץ תוקף את הקפיטליזם החזירי, זה הגיוני. כשברק עושה את זה, זה נלעג. כראש ממשלה הוא ניהל אותה מדיניות כלכלית כמו ביבי, כאדם פרטי הוא מנהל אורח חיים נהנתני, ומאז שהוא חזר לפוליטיקה הוא בכלל לא עסק בכלום חוץ מלהיות שר צבאות אדוני בממשלת אולמרט.

    הפרסומאים של מפלגת העבודה עשו עבודה מצויינת. הם לקחו את הנקודה הפופולארית היחידה של ברק, הקריירה הצבאית שלו והכהונה שלו כשר בטחון, והבליטו אותה. 13 המנדטים שהם השיגו הם יותר ממה שבאמת מגיע לברק. אילולא הקמפיין שלהם העבודה הייתה מסיימת עם מספר חד-ספרתי של מנדטים.

    בשורה התחתונה: הבעיה של מפלגת העבודה לא הייתה הפרסומאים שלה. הבעיה שלה היא שיש לה יושב ראש ליכודניק.

  4. מתן :

    אור – בעיקרון אתה צודק, גם אני חושב שברק הוא איש צמא דם וחסר כבוד לחייהם של בני אדם באשר הם. ברור שאיש כזה אינו יכול לעמוד בראש מפלגת שמאל.

    אבל הבעיה היא עמוקה בהרבה: מפלגת העבודה הרי בחרה אותו לעמוד בראשה וגם אחרי המפלה האחרונה עדיין יש סיכויים רבים שהוא ימשיך לעמוד בראש המפלגה הזאת גם באופוזיציה (ואולי אפילו בממשלה). המסקנה מזה היא שמפלגת העבודה ראויה לברק וברק ראוי למפלגת העבודה: זה לא איש שמאל וזו לא מפלגת שמאל. המאמר שלמעלה הוא דווקא דוגמה טובה: בא איש, חבר מפלגת העבודה, ואומר שהבעיה היא לא במדיניות הרצחנית והקפיטליסטית של המפלגה, אלא במה שהיא מוכרת לציבור. אין לו בעיה עם המדיניות (הרי בטור הקודם של התא הזה הופגנה פה התלהבות עצומה מהמלחמה הרצחנית והמיותרת שהמפלגה שלהם הנהיגה). יש לו בעיה עם הפרסומאים ועם הבוסים שלהם, ראשי המפלגה, שלא הצליחו לשקר לציבור טוב מספיק, ולמכור לו ימין במסווה של שמאל.

    עוד אחד שלא ראוי להיקרא שמאל. לא כי זה כזה תואר מכובד; פשוט כי הוא (כמו ברק, וכמו מפלגת העבודה בכלל) פשוט לא עונה על הקריטיריונים.

  5. לאור ולמתן :

    1. העלייה מ-9 מנדטים ל-13 אינה בזכות הקמפיינרים הגאונים אלא בזכות המלחמה הלא גאונית. אם היתה מביאה לעצירת הגראדים והנפת דגל לבן ע"י חמאס לא היה צריך בכלל קמפיין.

    2. העיסוק בשאלה אם ברק או לבני או ג'ומס ראויים להיקרא שמאל הוא פשוט בזבוז זמן, מכיוון של-90% מהציבור היהודי יש רתיעה מהצבעה למפלגה המתייגת את עצמה כשמאל.

    כשחד"ש אומרת "אנחנו השמאל האמיתי והאחרים לא" היא רק מחזקת ומעבה את תקרת הזכוכית שלה עצמה. בברק/לבני/ביבי זה לא פוגע, מקסימום לוקח שייר מנדט ממרצ.

    איך לוקחים מנדטים מהימין ומעבירים אותם אל השמאל (או לפחות אל החצי-שמאל או אל הרבע שמאל, או אל מרכז מדיני ושמאל חברתי) – זו צריכה להיות שאלת השאלות, ובסיפור הזה צריך להודות שחד"ש חלשה מאוד.

    איתי

  6. מתן :

    איתי – בוא נגיד שאתה צודק, והמילה "שמאל" באמת מרתיעה אנשים. מדובר על שתי אסטרטגיות להתמודד עם זה: ברק ושות' בוחרים להתנהג כאילו הם לא שמאל כדי שיבחרו בהם. חד"ש בוחרת להמשיך להתנהג כאילו היא שמאל, ולנסות לשכנע את הבוחרים שזה טוב.

    אתה צודק שיש לחד"ש הרבה מאוד מקום להשתפר בזה (כמו שראינו בבחירות האחרונות, גם ברק ושות' לא ממש מצליחים…). ועדיין בעיני חשוב שנשאל את עצמנו, בתור, בכל זאת, אנשי שמאל: האם אנחנו רוצים להיבחר כדי לבצע את המדיניות שאנחנו מצהירים עליה, או שאנחנו בוחרים את המדיניות לפי מה שנראה לנו שיעזור לנו להיבחר. לדעתי, האופציה הראשונה טובה ונכונה יותר. אני מסכים איתך, כמובן, שצריך לעשות זאת בחכמה. זו בעיני צריכה להיות המשמעות של הניסיון לבנות שמאל חדש בישראל.

  7. אור :

    איתי, אתה צודק וטועה.

    צודק, כי המונח "שמאל" באמת לא כל כך פופולארי בישראל.

    טועה, כי מסתבר שאמירות שמאליות כמו "יש יונה על אדן החלון", "להצביע מתוך תקווה ולא מתוך ייאוש", "תהליך מדיני" ו"שתי מדינות לשני עמים" הן דווקא כן פופולאריות, כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות. אני יודע שזה מפתיע. גם אני הופתעתי.

    אני לא טוען שהעבודה הפסידה קולות לחד"ש כי היא לא תפקדה כמו שמאל. אני טוען שהיא הפסידה קצת קולות לחד"ש, והמון קולות לקדימה, כי היא העמידה בראשה אדם שיותר מתאים לליכוד מאשר למפלגת שמאל.

    מתן – גם אתה צודק וטועה לדעתי. צודק, כי מפלגת העבודה באמת הצליחה בעשור האחרון לעקוף מימין גם את הליכוד וגם את קדימה במבחר הזדמנויות. טועה, כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש הרבה מגמות בתוך מפלגת העבודה, וחלקן כן שמאליות.

  8. עמית-ה :

    אני מסכים עם האומרים שברק הוא נץ, לפעמים אני חושב שאפילו יותר מאורי אריאל.
    לגבי הדרך לשינוי המצב המדיני, אני חושב שהיא נמצאת בתוך שינוי המצב החברתי.
    האמריקאים הפוריטנים הצביעו קלינטון למרות שהיו לו כל כך הרבה מזקירות, רק בגלל ההישגים הכלכליים שלו.
    אני חושב שמנהיג סוציאל דמוקרט שיצליח להחזיר את ההמונים שנופלים לאורך צעדת הרעב הישראלית של השנים האחרונות, יוכל גם להשיג הסדר מדיני.
    לדעתי הוא יצטרך למצוא דרכים לשפר גם את מצבם של הפלסתינאים, ואני לא מדבר על שכר מינימום בערי היזע של המעברים.
    קיינס אמר שאם רוצים למנוע מלחמה עולמית שלישית צריך להבטיח פערים כלכליים נמוכים, תעסוקה מלאה, ורמת חיים גלובלית במגמת שיפור.
    לדברים האלו צריך לדאוג גם כאן.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.