חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

האחריות של השמאל הקיצוני

נושאים דעות, פוליטי ב 19.02.09 6:07

התגברות הלאומנות הערבית והפשיזם היהודי, התמשכותו האלימה של הסכסוך והבעת אי האמון של הציבור במפלגות השמאל דורשות שינוי כיוון מעמיק, גם ודווקא אצל אלה המזהים עצמם בקצה השמאלי ביותר של המפה

מאת: רועי גולן

  לא, השמאל לא מת, הוא נטוע עמוק ביסודותיה הערכיים ההיסטוריים של החברה הישראלית. שוויון ערך האדם, חתירה לשלום וצדק חברתי הם ערכים שמאליים שכוננו את המדינה וליוו אותה תמיד. מה שנפגע אנושות בשנים האחרונות ובמיוחד בבחירות האחרונות הוא הביטוי של ערכי השמאל במפה הפוליטית, ולפגיעה הזו יש גורם משמעותי נוסף מלבד דמגוגיה מימין או פשרנות מצד מרצ והעבודה.

  במאמרה ב-ynet מבקרת תמר גוז'נסקי את מה שקרוי השמאל המתון על התמזגותו ברוח העכורה הנושבת מימין הן על כלכלת המדינה והן על התנהלותה ביחס לסכסוך. היא מציגה את חד"ש ככזו השוחה נגד הזרם, ובצדק, שהרי בכל פעם שהתותחים רועמים רועמת איתם גם זעקה רמה שכנגד מכיוון חד"ש וסביבתה הפוליטית.

  קריאתם של המפגינים הנאמנים ברורה, חדה ופשוטה. הם דורשים שלום והם דורשים אותו מיד; סיום הכיבוש לאלתר והסגת הכוחות לתמיד. מהחדות והפשטות הללו משתמע שהדבר תלוי בסך הכל בלחיצת כפתור, בכמה שיחות טלפון של מנהיגינו אל חבריהם הגנרלים, ועוד משתמע שהשפופרות נותרות במקומן פשוט משום שאלה גם אלה מעוניינים במרחץ דמים מתמשך.

פשטנות ימנית בגרסתה השמאלית

  אנשי השמאל הקיצוני עוסקים בקביעת מטרות והצבת דרישות יותר מביצירת הכלים המאפשרים הגשמה של מטרה כזו או אחרת. הם לא מתעניינים בשלבים או בהסכמה לאומית, ופועלים כאילו שקיימת איזו דלת אחורית נסתרת להיסטוריה, שביום אחד תיפתח לרווחה בפני אידיאל השלום והצדק, ללא כל קשר למגמות ההפוכות הפועלות בחברה.

  הגישה הזו מזכירה בצורה מפתיעה ומאכזבת דווקא את הלך המחשבה העומד ביסוד הקפיטליזם. מי לא שמע את הטענה המנוכרת והמשומשת על פיה מי שבאמת רוצה לעבוד ולהסתדר בחברה כבר יצליח בכוחות עצמו. אם מישהו מוצא עצמו מתחת לקו העוני (יותר מ-1.6 מיליון איש), מחוסר עבודה (175 אלף איש) או בית (כחמשת אלפים איש), הרי שזו בוודאי אשמתו, ואף אחד לא מונע ממנו להתנער מהעבר ולצאת לדרך חדשה שכולה טוב.

  מהטענה המיתממת והמופרכת הזו ניזון הקפיטליזם בישראל ובכל העולם, לא בגלל שמפתה להשתכנע שזו המציאות, אלא בעיקר בגלל שקל ונוח להיאחז בשקר הבחירה של השכבות המוחלשות וכך להמשיך לרוץ אל המיליון ללא הפרעה.

  גם במישור המדיני פועלת הפשטנות הימנית חסרת האחראיות, המתבטאת לא אחת באמירה שאם הערבים באמת רוצים שלום, שקודם יפסיקו לירות, וזאת בידיעה שהירי הוא הוא הביטוי של היעדר השלום, ושהאופק שגלום באופן מחשבה שכזה הוא אופק של מלחמה אינסופית.

  הפשטנות וההיתממות מתגלות כנקודות מוצא נוחות מאוד עבור הקיצון השמאלי. אם ישראל רוצה שלום, שתעשה שלום, ואם היא לא עושה זה פשוט משום שהיא לא רוצה. אף אחד לא מונע בעדה ללכת בדרך של אחוות העמים והצדק החברתי. לא חששם האותנטי והמוצדק של ישראלים בני כל המגזרים מפגיעה בביטחונם, לא הפחד מפני הישנות האכזבה מתהליך אוסלו ומההתנתקות, ולא שאיפתם של היהודים לשחרור לאומי בארצם, שאינה נופלת בחשיבותה משאיפותיהם הלאומיות הצודקות של הפלסטינים.

  לישראלי הממוצע, שהוא במקרה גם זה שיקבע את דרכה וגורלה של החברה הישראלית, האמירה הזו לא אומרת דבר. היא מרוקנת את הדרישה לשלום ולצדק מכל תוכן ויוצרת לה דימוי של עמדה אינפנטילית, מרד נעורים עיוור אכול שנאה עצמית.

  כך הופך המראה הצפוי מראש של הפגנת השמאל הנחושה והנועזת לדלק במכונת המלחמה ואי השוויון, כי אם החלופות הן הגזענות מימין או העיוורון משמאל מוטב להמשיך לחסות בצל היאוש, להתנער מאחראיות ולתת לגדולים בממשלה לנהל את העניינים במקומנו, גם אם הם ממש גרועים בזה. וכמה שהם גרועים.

תיקון הוא לא רק מחאה על הקלקול

  גדילתה המשמעותית של חד"ש היא משמעותית בקנה המידה של חד"ש – לא בקנה המידה דרכו משתקף הכיוון האמיתי אליו מתקדמת החברה הישראלית. תמר גוז'נסקי היתה פרלמנטרית למופת בתחום החקיקה החברתית, ובה בעת, יחד עם חבריה לעמדה הפוליטית, היא משחקת ישר לידיים המזיקות של כוחות הימין. אנשי השמאל הקיצוני ממלאים את משבצת ההוזים והבוגדים שרוב הציבור פשוט אוהב לשנוא, גם ובעיקר בכדי לא להתבלבל ולחשוב לרגע ברצינות על האפשרות ליצור חברה שהיא אחרת מהיסוד.

  מחאה וסירוב משולי החברה, וזו מסקנה שכבר אפשר והגיע הזמן להסיק, לא מספיקים בכדי ליצור תפנית. לא ניתן לקחת מהשמאל הקיצוני את תואר הלוחם השוחה כנגד הזרם, אך הזרם ממשיך לזרום בכל הכוח, והוא אכן עכור מאין כמוהו.

  אין ספק, הימין ישניא על עצמו חלקים נרחבים יותר ויותר מהציבור ככל שתיחשפנה המשמעויות ההרסניות שמאחורי הסיסמאות הדמגוגיות. רוב מכריע של הישראלים רוצים להאמין שייעודה של החברה הזו הוא אחר מלחימה עקובה מדם בחזית ואי שוויון מחריד בעורף.

  אם אל מול העולם הישן והמוכר לעייפה שמוצע לנו יקום כוח שמאלי אחראי, קונסטרוקטיבי, מוסרי ומאוחד, שיהיה מוכן לגעת בקונצנזוס ולא רק להשליך עליו פצצות מוסרניות מרחוק, הרי שיימצא מחדש ערוץ אל השלום, הצדק החברתי וההגשמה של החברה הישראלית כחברת המופת שהיא מיועדת להיות.

רועי גולן תושב יפו ועוסק בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי בדרום ת"א

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , ,

16 תגובות

  1. ירדן :

    מסכים איתך. חד"ש עסוקה יותר בקידום פיתרון שתי מדינות מאשר דו קיום בין יהודים וערבים.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    רגע, אז מה שאתה אומר לנו זה שלמרות שברור היום שחד"ש צדקו כשטענו שהמלחמה תהרוג המון פלסטינים ולא תועיל לאף אחד, הם היו צריכים לתמוך בה כדי לא 'להשליך פצצות מוסרניות ממרחק'?
    מה השלב הבא, לתמוך בהפרטת בתי הסוהר כדי שלא יגידו שאנחנו מאובנים?

  3. גיא כהן :

    השמאל האמיתי, בראשות חד"ש, צעק צעקות "הזויות", גם ב-77. אז טבע את הסיסמא: ישראל ופלסטין-שתי מדינות לשני עמים". באותו הזמן, נשמע הזוי ומחזק את הימין, היום- לב ליבו של הקונצנזוס שמחפש רועי גולן.
    המטרה היא לא "לגעת בקונצנזוס"- את זה עושים מצויין קדימה ושאר פרגמטיסטים.
    המטרה היא ליצור שיח חדש שיהפוך לשיח בקונצנזוס, בדיוק כמו שתי מדינות לשני עמים.

  4. גלעד נתן :

    מי שמקבל את הטרמינולוגיה של הימין הוא כותב המאמר לא חד"ש. חד"ש מותקפת מימין ומשמאל בידי יהודים ובידי ערבים ומשלמת מחיר על היותה מפלגה יהודית ערבית. חד"ש מותקפת בידי חסידי המלחמה הנצחית, אנשי האליטה הביטחונית כלכלית ומשרתיהם המסורים. חברי הכנסת של חד"ש בשביל מפלגת מחאה חתומים על יותר חוקים חברתיים וירוקים מרוב מי שלכאורה הן לא מפלגות מחאה.
    כמו כל מפלגה לא יזיק גם לחד"ש שאני רק לשם ההבהרה איני חבר בה, לבדוק את עצמה מפעם לפעם ולעשות שינויים ברטוריקה שלה . אפשר לדבר על ציונות ברוח בובר, רופין ומגנס, בלי להתפס כלאומני. אבל בגדול חד"ש היא מפלגת שמאל אחראית ורצינית שפועלת בחקיקה ומעורבת במאבקי עובדים ולא עוסקת רק במחאה. במקום לקבל את רטוריקת ההסתה של הימין ואת הנחותיהם לגבי מה היא ישראליות, מהי ציונות, מהי פטריוטיות צריך להיאבק על עיצוב הקונצנזוס מחדש. להזדקף ולומר, אנחנו ישראל! המחאה שלנו צריכה להיות תכליתית, בדרך להשתלטות על דעת הקהל. לכן השמאל צריך להגיד ולהראות שאנחנו ישראל, אנחנו מי שאוהבים את המדינה! אנחנו מי שנבטיח את קיומה ברוח הציונות המדינית של אנשי ברית שלום! אנחנו ישראל, עובדים וסטודנטים, אנשי איגודים ותנועות נוער, שכירים ועובדי קבלן, יהודים, מוסלמים ונוצרים, עולים וותיקים, חד"ש בהחלט מתאימה ליצוג של כולם והיא לא צריכה להתנצל, אלא להסתער, כי האויב לא נמצא בשמאל, האויב נמצא בימין.

  5. עומר כרמון :

    שלום רועי,

    לא כל תומכי חד"ש בבחירות האחרונות עשויים ממיקשה אחת. גם אנחנו אנשים שיודעים לחשוב ולהסיק מסקנות פוליטיות. אני לדוגמא איני מתנגד לתקיפה ישראלית בעזה כתגובה לירי הטילים, אם היה מדובר באמת בניסיון להפיל את שילטון החמאס – ולא במלחמה שנועדה להרוג כמה מאות אזרחים פלסטינים כדי שהחמאס ישנה את תנאיו במו"מ על הפסקת האש.

    המרכז-ימין כרתו ברית סמויה עם החמאס כדי לטרפד את תהליך השלום. ברק, אולמרט ושרון עשו הכל כדי להמליך את החמאס על הרצועה ולשמור עליו.

    דווקא חד"ש מציעה מסר מורכב יותר: התומכים בחד"ש לא קונים את כל מה שכתוב בעיתון; לא קונים את כל דברי הפרשנים/גנרלים בדימוס; לא קונים את כל מאמרי העיתונאים שמקבלים שכר מבעלי ההון.

    חד"ש מחייבת את תומכיה להיות ביקורתיים יותר. כך שטענתך לגבי "פשטנות" לא עומדת במבחן המציאות.

    מי תמך בהתנתקות למרות שבוצעה ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית ולכן הביאה להשתלטות החמאס?

    העבודה תמכה; מר"צ תמכה – מי התנתה את תמיכתו בתיאום עם הרשות? חד"ש.

    מי כאן הפשטני?

  6. אלעד הן :

    אני מסכים עם הניתוח של הדרך בה נתפס השמאל הרדיקלי על ידי רוב הציבור, ומדוע מציאות זאת לא תאפשר לחד"ש להפוך להיות רלוונטית לרבים בישראל.
    המסקנה היא שצריך שמאל שיאבק בליברמן ובימין ע"י כך שיציע סדר יום סוציאל דמוקרטי רחב ולא ע"י כך שיצעק עליהם "פויה".
    מפלגה כזאת לא יכולה להתכחש למאוויים הלאומיים של רוב הציבור היושב בישראל כפי שחד"ש עושה היום בקבלתה את עיקרון זכות השיבה.

  7. ל רפי :

    התנשאות אינה תחליף לשיקול דעת.

    עוד מאמר לא רציני. הוא לא רציני משום שהוא מנסה לרבע את המעגל ולא לנתח לעומק, מתוך יושר אינטלקטואלי ובלא סיסמאות את המציאות ואת הסיבות למעמדו של השמאל בישראל כיום. כל השמאל בבעיה, לא רק השמאל הקיצוני. סיבה עיקרית לכך היא שבבסיסם של הדברים, במרחק הקיים בין סיסמאות התאורטיות לצורך לתת תשובות מעשיות למציאות המורכבת שלנו, אין הבדל בין השמאל לשמאל הקיצוני.
    השמאל הישראלי חי מחשבתית בתחום הרעיוני שבין חוגי האנרכיסטים במערב, שאין להם אחריות לאף אחד ולשום דבר, לבין שונאי ישראל, שמודל התעמולה הגבלסי, הוא השולט בהתנהלותם התקשורתית מול ישראל. אצל השמאל הישראלי, כפי שבא הדבר לידי ביטוי גם במאמר זה, הימין בישראל – כל הימין – בהגדרה, גרוע בהרבה מהפשיסטים האירופיים והערביים, או מהפונדמנטליסטים האיסלאמיים שמנהלים מלחמת דת אלימה בכל מה ומי שאינו דומה להם. במלחמה זו כל האמצעים מקדשים את המטרות ובכלל זה טרור מתאבדים, שמטרותיו המרכזיות הם אזרחים שלווים וחפים מפשע. איך אני יודע זאת? פשוט, אני קורא מה שכותב השמאל על הימין ומה שהוא כותב על כל האחרים… .
    לגבי רבים בציבור היהודי בישראל, השמאל הוא בן-בריתם של שונאי ישראל, המנצלים כל הזדמנות, כשצריך וכשלא צריך, לתקוף את המדינה ולבקר אותה כמעט על כל מה שהיא עושה. גם כשהיא מותקפת היא נחשבת במקרים רבים אשמה, משום ש"בפוטנציה לפחות" היא חזקה מאויביה. בה בעת הם אינם מוצאים "עוז" בנפשם לנקוט שיפוט דומה כלפי הפלשתינאים, כלפי הערבים בכלל וכלפי אומות אחרות, באפריקה למשל, כשהן עושות מעשים קשים לאין ערוך מאלו שעושה ישראל. שעה שהתנאים בהם פועלת ישראל קשים ביותר ולעיתים אין לה ברירה אלא להגיב, התנאים במדינות וארגונים אחרים בעולם, התנאים נוחים לאין ערוך מאלו שבהם פועלת ישראל, בין היתר משום שהם בוחרים לפעול ולא נאלצים לפעול. אף-על-פי-כן, הם בוחרים לבצע פשעים חמורים, אך אינם זוכים לבקורת הראויה להם. השמאל בישראל הוא שמאל של שפנים. הנוחיות והפופוליזם עומדים ביסוד האידאות החברתיות שלהם מבית וביסוד הנסיונות להתחבב על ה"עולם הנאור" מבחוץ. האיפה ואיפה של השמאל, עומדת בבסיס התדמית הצבועה שקנה לעצמו ברחוב היהודי בדין. תדמית זו, מפוררת את סמכותו המוסרית מבית, והופכת אותו לשותף בפועל של עוכרי ישראל מבחוץ.
    השמאל עדיין לא הפנים שהליכים דמוקרטיים מתנהלים בראש וראשונה בכנסת. וכשעמדותיו אינן זוכות ל"הכרה ציבורית" הוא אינו מקבל את דין העם, ובוחר בחלופות חוץ-פרלמנטריות – הפגנות, תקשורת מגוייסת, משפטיזציה של החיים הציבוריים ועוד – בכדי לשנות את ההחלטות הדמוקרטיות. הוא אינו מקבל שגם גורמים פוליטיים אחרים עלולים או עשןויים לנהוג כמוהו. וכך, כאשר מתנגדים למלחמת לבנון (מבלי להכנס לעצם הדיון בצידקת המלחמה ומהות הישיגיה), למרות שההחלטה עליה התקבלה ע"י ממשלה לגיטימית בישראל ואושר בכל הפוורומים הדרושים, הוא ממציא את מושג הסרבנות לשרת. מובן שהוא מדבר על "סרבנות מצפונית", כי הרי רק לשמאל יש מצפון… . פתאום קובע השמאל נורמה חדשה לגבי השרות בצבא – חבלה חמורה במאמץ המלחמתי תוך כדי מלחמה. וכשהימין לומד את "התורה" ומסרב לפנות ישובים, הוא מוגדר ע"י "ממציאי השיטה" – פאנטים, קיצונים הזויים, פאשיסטים ומה לא, שהרי לימין כידוע אין מצפון… . עוד צביעות, שבזכותה מאבד השמאל את מעמדו הציבורי ואת אמינותו בישוב היהודי בישראל.
    לשמאל דרך אחת ואין בילתה לקדם הסדר בין ישראל לערבים – נסיגות, ויתורים, הפגנת חולשה וקבלת "דין האיסלאם". לשמאל אין מסורת יהודית, אין שאיפות לאומיות יהודיות, אין זיקה לארץ ישראל, אין הבנת המנטליות של הצד השני, אין רצון לאומי, אין כבוד לאומי; פשוט אין. יש רק הנתרה התורנית העכשווית והצורך להיות אקטואלי בעולם ויפה כאן. וכשכול הנסיונות לממש את ה"פטה מורגנה" האידאולוגית שלו נכשלים בזה אחר זה, הוא חוזר למנתרה התעמולתית הגבלסית: ישראל אשמה. הימין ההזוי תירפד את הסיכוי. נכון שויתרנו, אבל לא ויתרנו מספיק. עכשיו כבר לא מספיקים צעדים אופרטיביים, ישראל חייבת ללכת לקנוסה ולהודות שהיא ורק היא אחראית "לנכבה", שאם אל כן, לא נתקדם. לאן מובילות את השמאל ברחוב היהודי עמדות אלה? – למקום שבו הוא נמצא עכשיו; בדיוק לשם!
    לא יעזרו נסיונות לרבע את המעגל. הציבור אינו טיפש עדיין רבים זוכרים את ההסטוריה הישראלית הקצרה, חרף עבודותיהם האנטיציוניות של ההיסטוריונים החדשים – האורים והתומים של השמאל הקיצוני. כל אלה שזוכרים וכל אלה שלמדו את הדברים כהוויתם, ולא מתוך כתבי רשעים להרע, אינם קונים את התיזות ההזויות של השמאל. ומכאן עוד גורם של ניכור, הסתייגות והתרחקות, לרבות במישור הפוליטי.
    אין זה מקרה שמפא"י ההיסטורית ביטאה את גולת הכותרת של פופולריות השמאל בישראל. מפא"י מעולם לא היתה שמאל אנטי-ציוני, מעולם לא היתה נגד התישבות וארץ-ישראל, מעולם לא קבלה אחריות לבעיה הפלשתינאית שנוצרה ע"י הערבים עצמם בתוקפנותם נגד ישראל ומעולם לא זנחה את הפן הלאומי-אנושי-חברתי. גם כאשר לא בצעה דברים נכון או יעיל, וכגם כאשר עיוותה מציאות במאבקה לקדם ולקיים הגמוניה פוליטית בישוב בארץ ישראל קודם להקמת המדינה ו אחר-כך במדינת ישראל, המאבק היה "בבית", ולא קבל עם ועולם ובסיועם לדבר עבירה. התפקרות מפא"י החלה את נסיגת השמאל. הפיכת מפא"י למערך , לעבודה ולכל מיני גופים ביזריים אחרים שהלכו והתרחקו מן השורשים, בישרה את קץ ההגמוניה של השמאל, והמהפך של 1977 קיבע אותה סופית.
    השמאל יהפוך לגורם פוליטי משמעותי בחברה היהודית בישראל, כאשר יחזור להיות רלוונטי. כאשר יתרחק מהזיות אידאולוגיות, מזרמים אנטי-ציוניים, משותפויות לדבר עבירה עם רשויות חיצוניות עוינות או עם ידידים לכאורה שאין להם מטרות זהות לשלנו. כשיעצב תפיסות שמתמודדות עם הבעיות האמיתיות ומציעות להן תשובות יהודיות וישראליות. תשובות אלה אינן יכולות להיות בנוסח כזה או אחר שאומר: תשכחו מי אתם, בשביל מה באתם לכאן, מה זכויותיכם הבסיסיות וההסטוריות ועל מה נלחמנו עד עכשיו, ותתחילו לקרוא את הקוראן בעברית, בתרגום חופשי של אחמד טיבי, של שטרנהל או של פפה.

  8. רועי גולן :

    גיא, גלעד ועומר

    אין פה כוונה להתקיף, לנדות או להאשים. זוהי קריאה ללקיחת אחראיות ולשינוי. חשוב לי להבהיר מה משמעות הדברים.

    קודם כל מה לא:
    לא, חד"ש לא היתה צריכה לתמוך במלחמה בשביל לקנות הערכה. אף מפלגה ואף אחד לא צריך לתמוך או להתנגד לדבר הרה גורל כמו מלחמה בשביל תמיכה ציבורית. אם חד"ש מאמינה שהיתה אפשרות אחרת, ספציפית טרם המבצע ובמהלכו, היה עליה לקרוא ליישומה, אבל לא כפי שעשתה אלא באופן דיאלוגי, שפונה לציבור הרחב ושיש סיכוי שהציבור הרחב יאמץ. אחרת מה הטעם?

    לא, אנשי חד"ש הם לא הוזים ולא בוגדים. זה נכון שחלוצי הקריאה לשתי מדינות הם אנשי השמאל הקיצוני (אורי אבנרי לפני חד"ש), אבל לחשוב שחד"ש תפרוץ את הדרך והציבור לאט לאט יזלוג אליה – זו אשליה בת עשרות שנים שלהתנער ממנה. חד"ש הולכת בדרך נועזת וכלל החברה נטועה במקום ואפילו נסוגה אל מחוזות הפשיזם.

    ברור שתומכי חד"ש אינם מקשה אחת, ושיש מקום למחשבה ושינוי, וזה בדיוק מה שצריך לקרות.

    מה כן:
    חד"ש היא חלק חשוב מהשמאל הישראלי. היא מייצגת, לפחות רעיונית, חתירה חסרת פשרות לשלום ולשוויון. היא מהווה אלטרנטיבה לערביי ישראל המואסים בלאומנות (ועליה להיות ערה לכך לאור ההתפתחויות הפנימיות האחרונות במפלגה). אבל אם לא יחול בה ובסביבתה הפוליטית שינוי תפיסתי עמוק, לא תצליח לעולם לשנות את הכיוון אליו אנחנו הולכים היום.

    אני מסכים מאוד עם הקריאה בתגובתו של גלעד נתן. זה בדיוק הכיוון לדעתי, שמאל יהודי ערבי, ציוני ותומך הלאומיות הערבית, רדיקאלי, סוציאליסטי, רחב, ישראלי וגאה. היום שבו מנהיגים יהודים וערבים יצהירו על הכרה ותמיכה זה בלאומיותו של זה, כדרכה של ברית-שלום, יהיה פריצת דרך משמעותית מאין כמוה בשמאל, בחברה ובאזור.

  9. אלעד - אתה צודק וטועה :

    צודק בכך שחד"ש יכולה להיות עמוד אש בתחום הכלכלי-חברתי אך לעולם לא ליבת הגוש וגם לא מחולל מהפך

    אין לה יכולת לקחת מצביעים מהאגף שמימין לקדימה-עבודה (שאלה מעניינת מי נמצא היום יותר ב"ימין" קדימה של לבני או העבודה של ברק)

    לדעתי אתה טועה במחשבה שמפלגת העבודה יכולה להיות מחולל המהפך הזה (כן, גם אם יתחולל הנס שיסו"ד רוצה בו ועמיר פרץ ייקח אותה ולא מה שיותר סביר בוז'י או פינס).

    הגועל הציבורי ממפלגת העבודה כמפלגה וחוסר האמון בעמיר פרץ, גדולים כמעט כמו הפחד מה"אנטיציונות" (לכאורה) של חד"ש.

    אתה צודק כשאתה קורא לחד"ש מפלגה מאובנת שחנין בה הוא מיעוט, אתה צודק כשאתה מראה את חד"ש מדברת בשני פרצופים לשני קהלים. אבל מצבו של המחנה הס"ד במפלגת העבודה אפילו גרוע יותר.

    אין מנוס מקריאתו של דני גוטווין – לפצל את השמאל, לאחד את הס"ד.

    איתי

  10. ל רפי :

    בקיצור, רפי, השמאל יהפוך להיות יחזור להיות רלוונטי כאשר יהפוך לימין.

    אבל האם זו לא הדרך של ברק? לא עושה רושם שזה הולך טוב כל כך…

  11. לונה :

    לרועי,

    1. מדוע בתקציר דבריך מה שמתגבר בחברה הערבית הוא "לאומנות" ואצלנו זה "פשיזם"? מעניין לדעת.

    2. כשאתה מדבר על מאמר ב-ynet, כדאי מאוד לשים קישור שיוביל אליו.

  12. רועי גולן :

    מה שהתגבר אצלנו הוא פשיזם יהודי יותר מלאומנות יהודית, במובן זה שהכוחנות סובבת בעיקרה סביב המדינה – שמירה על גבולות המדינה, שמירה על צוויון המדינה בכל מחיר. ליברמן טוען שאין לו בעיה עם ערבים אלא אם ערבים ויהודים שאינם נאמנים למדינה. הוא לא דורש נאמנות לערכי הציונות (אולי בגלל שהוא עצמו לא נאמן לערכי הציונות המקוריים) אלא למדינה עצמה. הוא לא עוסק בשחרור לאומי, אלא בשליטה. במובן מסוים המגמה הזו היא רדודה יותר וחלולה יותר מלאומנות.

    המאמר של תמר גוז'נסקי
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3671642,00.html

  13. הבחור עם הפיג'מות :

    יופי של מאמר. ניתוח רציני ומעניין על מצבו של השמאל הקיצוני.
    מי ייתן ונצליח לחדש את דרכו של השמאל הישראלי כך שיציע אלטרנטיבות אמיתיות ורלוונטיות למציאות הישראלית המורכבת.

  14. אופיר טובול :

    כ"כ צודק.
    אנחנו מנותקים מהשיח וזה משאיר אותנו בפינה.

    מה שאנחנו צריכים זה איחוד של כל פעילי השטח- פעילים ירוקים, פעילים חברתיים, פעילי שלום.

    זה צריך לדעתי להיות משהו חדש לגמרי שיורכב מפעילי התנועה הירוקה, מימד, כח לעובדים, המחנה האדום של חד"ש, פורשים נבחרים ממרצ (גילאון, הורוביץ)

    התדמית של המחנה הזה חייב להיות החיבור לשטח כי זה אנטיתזה של תדמית השמאל היום- ניתוק ואליטיזם.

    והערה נוספת: אף אחד לא מבטיח לנו שאחרי ממשלת ימין תהייה נטייה שמאלה. יכול להיות גם ההפך- נטייה להימין יותר

  15. עמית-ה :

    אני חושב שהדרך לפשרה היסטורית בין העמים עוברת בבטן של האנשים.
    היום הבטנים האלו ריקות וכואבות אז האוזניים אטומות.
    צריך להתחיל ממדיניות סוציאל – דמוקרטית שתקטין את העוני ותבטל את הרעב כאן ובפלשתין, אז אפשר יהיה לשבת ולדבר.
    בנוגע למלחמות שאנחנו יוצאים אליהן מטעמי פנימיים (ושאינן מגשימות את מטרותיהן הרישמיות אף פעם), זה יהיה מרענן מאוד אם מנהיגי המפלגות ה"גדולות" (קדימה ליכוד ליברמן העבודה) יפסיקו להשתמש במלחמה ככלי לגיטימי לתעמולת בחירות.

  16. ל רפי :

    ל: 10,
    השמאל אינו צריך להיות ימין. גם כשהיה רלוונטי לא היה ימין. טענתי היא שהשמאל יחזור להיות רלוונטי, כאשר יחזור לעצמו ולמה שהעמיד אותו במוקד העשיה הלאומית והחברתית בעבר.
    אפשר לחפש את המטבע מתחת לפנס, במקום במקום שבו אבד, האם זו גישה רצינית ? – לכותב פתרונים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.