דואר אלקטרוני
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מה אתם רוצים מאהוד ברק?
רועי דלח, חבר קבוצת "עבודה שחורה" ועורך הבלוג "המרצת פתיחה" כותב מאמר בעד אהוד ברק (פורסם במקור כאן)
בחודשים האחרונים נשמעות דעות לפיהן מפלגת העבודה הפכה בשנים האחרונות למפלגה אוכלת מנהיגיה. בכל שנה-שנתיים בוחרים מתפקדי העבודה מנהיג חדש, אשר לא זוכה ליותר מחודשים ספורים של חסד, וכבר באים ומנופפים לו לשלום. ולמרות הכול, לא זכור לי מקרה שבו אדם שעוד לא נבחר זכה למנה גדושה כל-כך של ביקורת הורסת, כפי שמתרחש כעת בבלוגספירה ומחוצה לה בקשר עם אהוד ברק.
איתי אשר, ממייסדי ”עבודה שחורה”, שולח לברק מכתב שבו הוא תוקף אותו על מזימה כביכול לסבך את ישראל במלחמה; איתמר כהן תמה איך חברת-הכנסת שלי יחימוביץ‘ יכולה להעלות על דעתה תמיכה באהוד ברק בסיבוב השני ותוקף את תשובתו של ברק לאיתי; יוסי רגב מונה ברשימה ארוכה את הכשלים בראייתו שבגינם אסור להצביע לאהוד ברק בסיבוב השני. ואלה היו רק מספר דוגמאות. אז מה כולם רוצים מאהוד ברק? לכל המבקרים והמתלבטים, מוגשת בזאת ראייה מזווית אחרת של האיש ושל הניסיון. אז למה בכל זאת ברק ולא אילון.
ההיסטוריה לא משקרת
אמת, תקופת שלטונו של ברק נכנסה להיסטוריה כאחת הקדנציות הכושלות של ראש-ממשלה בישראל, ויש שיטענו בתוקף שהכושלת מכולן. ברק, אשר בשחר של יום חדש הביס את ראש-הממשלה המכהן בנימין נתניהו והיה לראשון והאחרון אחרי יצחק רבין ז“ל שהצליח להחזיר את העבודה לשלטון, איבד את אמון הבוחר כעבור כשנה וחצי פעלתניות במיוחד, בהן החיה והמית את תהליך השלום במזרח-התיכון, הוציא את צה“ל מלבנון, והכריז על ”מהפכה אזרחית“ שלא זכתה להגיע לכדי מימוש.
במבחן התוצאה הותיר ברק מדינה שסועה תחת אינתיפאדה מתחדשת, עם יחסים רעועים בין יהודים וערבים ועוד שלושה חיילים וקצין בדימוס מוחזקים בידי החזבאללה, לטיפולו של אריאל שרון.
אינני בא לייפות כאן את התמונה שתוארה, אלא רק להעמיד דברים בפרופורציות. בעיקר כי נדמה לי שהביקורת כלפי אהוד ברק לוקה בכך שהנה מוגזמת ולא תמיד עניינית. ההיסטוריה אולי לא משקרת, אבל ניסיון לבחון את התהליכים שהתרחשו אז, ולאו דווקא את התוצאות באופן מנותק מאותם תהליכים שהולידו אותן, מעלה בי תהיות אם האנטיגוניזם שלו זוכה ברק בקרב חלקים מן הציבוריות הישראלית הנו מוצדק.
האיש שניסה יותר מדי
כלל ידוע הוא שמי שלא עושה דבר לא טועה. כזו הייתה הקדנציה של יצחק שמיר, ובמידה מסוימת גם הקדנציה הראשונה של אריק שרון. ככל שאתה מנסה יותר לקדם עניינים, וככל שאתה עושה זאת מהר יותר, כך אתה לוקח על עצמך סיכון גדול יותר להיכשל בתוך תקופה קצרה יותר. נראה לי שהחטא הגדול ביותר של ברק, אף יותר מחטא היהירות, היה חטא השתדלנות.
ברק באמת האמין שבקדנציה אחת כראש-ממשלה הוא יוכל לפתור את כל חוליי המדינה והחברה שלנו. הפתרונות כבר היו לו ביד. זקוף ועטוף בחוסר ניסיונו הפוליטי הוא מיהר לגשת למלאכה. אלא שחוסר הניסיון היה לו לרועץ, ועד מהרה הוא גילה שהקשיים העומדים לפתחו טמונים במקומות אחרים ושונים משציפה. בשלב הזה כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה.
אחרי למעלה משנתיים שבהן קולות השלום כמעט ולא נשמעו באזורנו, ברק לא איבד רגע. המגעים עם נציגי השלטון הסורי החלו סמוך לאחר היבחרו, ובתוך מספר חודשים הוא כבר היה קרוב כדי גרגר חול להסכם שלום היסטורי עם סוריה. מה שלא אפשר את החתימה לא היו חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור במשא-ומתן, כמו ההתנגדות העזה כל-כך מבית לוויתורים הבלתי נמנעים בעניין רמת הגולן.
שרים, חברי-כנסת ואזרחים, שהשיבו כמעט מדי יום לשאלות הסוקרים הרבים, עוד לא הפנימו שמדובר בשטח כבוש שמוחזק אצלנו כערובה להסכם שלום. ברק, שהבטיח להביא כל הסכם למשאל עם, הבין שמה שאפשר אולי להשיג במשא-ומתן מול הסורים, לא ניתן יהיה יהיה להעביר במשא-ומתן עם חברי הכנסת והממשלה ולבטח שלא ניתן יהיה לאשרר בעם.
לו היה מביא הסכם שהיה מסולק בידי אזרחיו, היה מסתכן במלחמה עם הסורים ולכל הפחות בסנקציות מדיניות שלא ידענו כמותן. הפתרון הקל יותר היה לגלגל אחריות על הצד היריב. הברירה הייתה מימוש היציאה מלבנון בדרך הפחות רצויה מבחינתנו. בנקודה הזאת ברק היה מספיק נבון ואמיץ כדי להבין שעדיף לסגת בדרך הקשה מאשר להמתין לשעת כושר שאולי לא תבוא לעולם. מנהיג נבחן ביכולת לראות את טובת עמו גם כאשר העם שמאחוריו עדיין בושש מלראות טובתו שלו, ועל-אף מגרעותיו האחרות — זהו גם החומר שממנו עשוי אהוד ברק.
בזירה הפלסטינית היה ברק למנהיג הראשון והאחרון שניסה להוביל את עמו לסיום כולל של הסכסוך רווי הדמים בין שני העמים. גם שם הוא חטא בכך שלא הביא בחשבון את ההתנגדות העזה של הישראלים דווקא לשלם את מחיר השלום. המשא-ומתן לימד אותו ואותנו שהפער בין דרישות העם הפלסטיני לנכונות הישראלית לתת הוא לפי שעה בלתי ניתן לגישור.
הפתרון, כמו עם הסורים, היה להטיל את האחריות על הצד השני. פרוץ האינתיפאדה היה תוצאה בלתי נמנעת של המצב האובייקטיבי שתואר. ברק לא היה הסיבה לכך, אף אם כשל בכך שלא צפה אותו. לעומת זאת, וזאת יאמר לגנותו, הוא היה במידה רבה מי שהכשיר את הקרקע עבור אריאל שרון להכריז שערפאת אינו רלוונטי. הימים האחרונים מוכיחים שלא היה מנהיג רלוונטי כמותו, וספק אם עוד יהיה.
ספינה טובעת מחפשת רב-חובל
כמעט שש וחצי שנים חלפו מאז סיים אהוד ברק את כהונתו כראש-ממשלה, ובאמתחת מנהיגינו מלחמה אחת, אפס ניסיונות להגיע לשלום ואנרכיה מוחלטת בשטחים, שבאה לידי ביטוי בין היתר בירי רקטות יומיומי על ישראל מבלי שיש פתרון נראה לעין.
ההאשמות שברק מתעתד להוביל את ישראל למלחמה הן פופוליסטיות לפחות כמו ההאשמה שמרצ רוצה בטובת הערבים יותר מאשר בטובתנו שלנו. במצב הנתון, אהוד ברק, חרף כל מגרעותיו, הוא לא רק האיש שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר מבין אלה שנותרו בשטח עם טיפות הגשם המטפטפות מעזה והברד הצפוי להכות בנו יום אחד מאיראן; הוא גם האיש שיש באמתחתו היכולת, הניסיון והתעוזה להוביל את מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים לאפיקים חדשים, גם בשעה שאנו האזרחים לא מצליחים לזהות ולו ניצוץ אחד של אור בקצה המנהרה.
אחרי שהפיק את הלקחים משנה וחצי פעלתניות כל-כך כראש-ממשלה, ואחרי שש וחצי של אפשרות לביקורת עצמית והזדמנות להפנים את ההישגים והטעויות, אהוד ברק ראוי היום לקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו מחדש: לא כראש-ממשלה, אלא בדרגה אחת למטה מכך. אם יוכיח את עצמו כשר ביטחון בתקופה מורכבת כל-כך, אולי יזכה גם להזדמנות לתקן את הרושם שהותיר בלכתו מכס ראש-הממשלה.
אין בי ספק כי ברק לא היה יוצא לקרב האחרון שלו אלמלא האמונה כי כעת יש בו כעת את התבונה שחסרה לו כמנהיג צעיר ונלהב בשעתו. במצב הנוכחי, אינני רואה אדם מתאים יותר לעמוד בראשות מפלגת העבודה ולמלא את תפקיד שר הביטחון. דווקא אילון הוא שצפוי לחוות את אותם חבלי לידה שחווה ברק בכהונתו הראשונה, ואנחנו נהיה עמו באותה סירה. אינני בטוח שזהו הזמן הנכון להימורים מן הסוג שכבר חווינו.
נערך על ידי איתיתגיות: אהוד-ברק
קישור קבוע
12 תגובות
Email This Post
3 ביוני, 2007 בשעה 13:32
איתי היקר
כתבת הרבה ואמרת יותר.
בשורה תחתונה, אני מניח שאין לך בעיה עם ברק כשר בטחון בממשלת אולמרט. לתת ליצר ההישרדות לגבור על תחושת האחריות ?
אין לי ספק ביכולתו של ברק, יש לי חשש מהתנהלותו. סביבתו שורצת עסקנים, מולו חומה של פוליטיקאים ומאחוריו, נסיונות כושלים שאתה מתאר כ"שכר לימוד".
האמת ? כל שנכון הוא בגדר חלום והמציאות חזקה מהכל.
ברק ייבחר ואחריו…. שלא נזיל דמעה !
כי באמת אין לנו ארץ אחרת !!!
3 ביוני, 2007 בשעה 13:36
צר לי, אך לא השתכנעתי. ברק נכשל, ברק נכשל מפני שהיה לא מתאים, שש וחצי שנים של התבוננות פנימית לא שינו את זה. הצטרפותו למפלגה ראוייה בהחלט לברכה, לא כמנהיג. הוא לא מתאים ולא ראוי.
אתה כותב בבהירות ונמנע מדמגוגיה ועל כך ראוי לשבח. ההחלקה היחידה היא בתיאור השיחות עם סוריה וכשלונן – תיאור ספקולטיבי לחלוטין. (יכול היה להשיג הסכם אבל לא עשה כן כי חשש שלא יאושר). גם במו"מ עם הסורים התבטאו כשלי האופי של ברק – למשל בכך שהתעקש להשתתף בעצמו, בניגוד למקובל, במו"מ עם שר החוץ א-שרע ולא שלח את המקביל הישראלי. אילו נהג אחרת היה אפשר להמשיך במו"מ בדרג של מנהיגים לאחר שנתקע. עניינית המו"מ נתקע מסיבות אלו ואחרות – הדרישה הסורית לשליטה בשטחים שכבשו ב-48, בעיקר. אין בסיס לטענתך שהוא הוכשל בכוונה על-ידי ברק כדי לא להביא הסכם שלא יאושר על ידי העם. אילו זה היה המצב לא היה צריך להיכנס למו"מ מראש ולפזר אשליות.
3 ביוני, 2007 בשעה 13:37
שולי, את הדברים כתב רועי דלח. איתי רק העלה אותם לאתר.
3 ביוני, 2007 בשעה 14:23
תודה על התגובות. רק אעיר שהדברים שנכתבו באשר למשא ומתן עם סוריה אינם חסרי בסיס לחלוטין. גם השיחות עם פארוק א-שרע היו במקומן, כי במבנה השלטון שם א-שרע היה בעל הבית בכל הנושא של מדיניות חוץ ויחסים מול ישראל, ואסד (האב) היה כבר בימיו האחרונים. אפשר להניח כי קדמו להן פגישות בדרגים נמוכים יותר, והשיחות עם א-שרע היו אמורות להיות המשוכה הסופית. אבל בלי ממשלה ועם אופוזיציה כל כך גורפת בכנסת ובעם לא הייתה לברק שום לגיטימציה להביא הסכם.
3 ביוני, 2007 בשעה 15:35
שלום רועי,
ויישר כוח על מאמרך. משמח מאוד לקרוא דברים של אזרחים פעילים ואכפתיים, גם אם דעותינו שונות.
לא אכנס לנושא המדיני. יתכן שבעניין זה אתה צודק.
להבנתי, לא זו הסכנה החמורה ביותר העומדת בפנינו.
אנא בקר כאן:
http://oferbrothers.blogspot.com/2007/04/2005.html
זה מה שמפחיד אותי באמת.
והנה גם משפט מתוך מאמר מעולה של גיא רולניק, עורך "דה מארקר" (כלומר, לא בדיוק "סוציאליסט"):
"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים – אם ירצו – היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל (…)
מדי פעם, כאשר בין אילי ההון מתחולל קרב על זיכיון מסוים, מזדמן לעיתונאים לראות אותם מקרוב מתגוששים על ההשפעה על פקידי השלטון. המחזה מפחיד לעתים, שלא לומר מגעיל: הם מזיזים את הפקידים, השרים, הפוליטיקאים ולפעמים גם את העיתונאים כמו פיונים על לוח השחמט האדיר שלהם. לא אחת אנחנו פוגשים שרים, פקידים ומקבלי החלטות שנתקפים שיתוק ואלם כשעומד מולם אחד מאילי ההון הגדולים"
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=727716&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0
3 ביוני, 2007 בשעה 17:15
אני רק יכול לומר שאני מאוד מזדהה עם החשש שאתה מציג. אלא שאני רק לא חושב שההתעשרות של ברק ואולי הקרבה שלו לחלק מאותן משפחות היא סיבה לחשוב שהוא יהיה נתון יותר להשפעות שליליות בהשוואה לפוליטיקאים אחרים, ואין לנו שום בטוחה לכך שדווקא חסרי הניסיון לא יפלו בפח הזה. אני גם בטוח שאצל ברק התקשורת תפקח שבע עיניים.
3 ביוני, 2007 בשעה 17:31
"חסר בסיס" אין פירושו שזה מופרך מהיסוד, אלא שזו ספקולציה.
השיחות נערכו באוגוסט 99, ברק היה בשיא כוחו. אילו חשב שהציבור לא יתמוך בהסכם הכולל ירידה מהגולן, מדוע הלך בכלל לשיחות? מה היה הטעם בכך? לי זה נראה מאד לא סביר.
אסד מת ביוני 2000. למיטב ידיעתי עדיין שלט ביד רמה באוגוסט 99. בכל אופן, גם אם נחלש, לא פארוק א-שקע שלט בסוריה. ראש מדינה צריך לדון עם ראש מדינה, שר חוץ עם שר חוץ. את הביקורת על כך שברק נסע בעצמו השמיעו גדולים ממני והיא הגיונית לדעתי.
3 ביוני, 2007 בשעה 17:32
והערה למה שכתבת בתגובה כאן: "התקשורת תפקח שבע עיניים" היא אמירה תמימה מאד.
3 ביוני, 2007 בשעה 18:23
בוא נסכים שאנחנו לא מסכימים על כל העובדות. אני ממש לא רוצה להיכנס פה לדיון הזה. לענייננו, במהלך המשא ומתן התחוור שאת מה שניתן לסגור מול הסורים כנראה שלא ניתן יהיה לאשר בעם, נוכח ההתגייסות שהייתה נגד המהלך ותוצאות הסקרים. מאותו רגע, השאלה מה ברק חשב על ההסכם הזה הפכה להיות לא רלוונטית. ההתנגדות העזה לנסיגה מן הגולן היא משהו שברק אולי לא העניק לה את המשקל הראוי לפני כן, ובזה ייתכן שאתה צודק. מצד שני אני לא בטוח שרבין או פרס, אם לא היה קורה מה שקרה, היו מצליחים להעביר את זה טוב יותר. בשורה התחתונה המחשבה הייתה שאם נמתין לעידן שאחרי אסד ניתן יהיה לסגור עסקה טובה יותר, אלא שמאז נראה שהערוץ הסורי תקוע, ולפחות לפי הסקרים נראה שהעמדה של האזרחים פה ביחס לנסיגה מהגולן רק נעשתה יותר קיצונית.
3 ביוני, 2007 בשעה 21:48
אפשר לדבר עד מחרתיים על מדיניות החוץ המבריקה של ברק, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בסוכן חד משמעי ומוצהר של ההון ושל ההפרטה.
4 ביוני, 2007 בשעה 8:14
רועי, לא ענית לי על עניין קשרי ההון והשלטון.
אגב, רולניק כתב לא אחת (ואני נוטה להסכים איתו): ספין, זה הכל ספין. מתישהו מבינים, שההבדל המדיני בין "קדימה" לעבודה, למשל – שלא לדבר על ההבדל בין מועמדים באותה מפלגה – הוא די קטן.
בישראל – במיוחד בעידן שרון ואולמרט – החלטות אסטרטגיות כמו התנתנקות, התכנסות, מהלך קרקעי בלבנון וכו' – מתקבלות ע"י "יועצים אסטרטגיים" ובעלי ההון.
אני מאוד מעריך אתכם על הלהט בוויכוח המדיני. אבל לדעתי לא זו הבעייה העיקרית.
שוב, ברק הוא הרבה יותר מרוסן מאולמרט. אבל גם לו יש כמה עיתונאי חצר, ובעיקר, הרבה יותר מדי חברים טובים, שהם האוייבים שלנו.
4 ביוני, 2007 בשעה 8:15
רועי, סליחה – כן ענית לי על ההון והשלטון. טעות שלי – מצטער.
בעניין חוסר הניסיון אתה צודק – גם איילון הוא לא גיבור חלומותי…