חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

בחירות 2009: איך לנצח את חוסר האונים הפוליטי

נושאים דעות, פוליטי ב 8.02.09 6:01

מבט על המציאות הפוליטית בישראל יכול להראות בקלות כיצד ישראלי ממוצע חווה בשנים האחרונות חוויה שבמישור הפוליטי דומה מאד להתעללות מתמשכת. את האסון של חוסר האונים הפוליטי הנרכש יש למגר בפוליטיקה של חיי היום-יום ע"י התארגנויות אזרחים שלהם תשתית ערכית משותפת.

מאת: שי כהן 

גרעון דמוקרטי מוגדר בספרי מדע המדינה כפער בין האפשרויות להשפעה על ניהול המדינה הניתנות לאזרחים במסגרת ההסדרים הפורמאליים שלה לבין מימוש השפעה זו בפועל. אחוז אלו שאינם בוחרים להצביע בבחירות והרוב המוחלט שמתעלם מהאפשרות שמקנים לו ההסדרים הפורמאליים שלנו- להתפקד ולקחת חלק פעיל בחייה של מפלגה פוליטית, הם גילויים של גרעון דמוקרטי. מבט מהיר בנתונים (נסו למשל כאן ) מראה לנו שהגרעון הדמוקרטי הולך ומעמיק בישראל משנה לשנה.

הפרמטר המרכזי הגורם, לתפיסתי, להעמקת הגרעון הדמוקרטי עד כדי סיכון לקיומה של השיטה עצמה הוא חוסר אונים פוליטי נרכש. חוסר אונים נרכש הוא תופעה פסיכולוגית מוכרת בה אדם הסובל לאורך זמן מחוויות קשות שאין לו שליטה (או שליטה נתפסת) על התרחשותן או מניעתן מפתח סוג ייחודי של דיכאון – רפיון וקהות חושים הנובעות מלמידה שהוא אכן חסר ישע, ומתפשטים גם לתחומי חיים בהם היה יכול לתפקד ולהצליח. בעיה זו מוכרת בקרב קורבנות אלימות והתעללות מינית , בעיקר כאשר היו קורבנות באופן מתמשך.

מבט על המציאות הפוליטית בישראל יכול להראות בקלות כיצד ישראלי ממוצע- קשיש נטול פנסיה או עובדת מנוצלת, חייל מילואים או אזרח ה"משרת" כמטרה נעה בעורף, חווים בשנים (אולי עשורים) האחרונים חוויה שבמישור הפוליטי דומה מאד להתעללות מתמשכת. הניסיון החוזר לקרוא למושיע, לנסות משהו חדש או למחות, מסתיים מערכת בחירות אחר השנייה באותו הרכב ממשלה פחות או יותר, כשהצבעת המחאה הבולטת מתאחדת מיד לאחר הבחירות עם מושא המחאה.

השחיתות האישית של פוליטיקאים, כפי שהגיע לשפלים חסרי תקדים בממשלת קדימה האחרונה, מוסיפה נדבך נוסף של ניכור של השלטון בעיני הציבור, למרות שיש לראות בעבירות שחיתות של ממש רק קצה קרחון של שיטה רקובה בה משרתים הנבחרים שלנו אינטרסים צרים של מעטים בעלי ממון והשפעה, כשהאיש ברחוב אומר "כולם גנבים" הוא יודע שהכוונה לא רק למעטפות במזומן.

כוחו הגובר של השוק ה"חופשי" ושלטון התאגידים ומשפחות ההון בנתחים הולכים וגדלים של חיי הכלכלה, החברה ואף התרבות. הסתלקות מאחריות ואוזלת היד של הרשויות והשפעתם הגוברת והבולטת של כוחות גלובליים יוצרים תפיסת מציאות (שלעיתים אינה רחוקה מהאמת) של חוסר תוחלת בהשתתפות הפוליטית כדרך להשפיע על המציאות בישראל.

אולם חוסר האונים הפוליטי הנרכש מתחיל עוד קרוב יותר אל האדם עצמו. בלמידה המתמדת כי כוחו להשפיע על חייו מוגבל ביותר, אם קיים בכלל, ברוב תחומי החיים. כללי השוק האכזריים בשדה העבודה, לצד כלי דיכוי ברבריים ברמות הנמוכות ומנגנוני שליטה הולכים ומשתכללים ברמות הגבוהות שלו. השתלטות של גורמי שוק על המרחב הציבורי הקרוב והרחוק, והשתעבדות לרבות הצריכה משאירים לאדם של תחילת שנות האלפיים הרבה פחות חופש ממשי ושליטה על חייו משמוכרים לנו בהוליווד.

המשמרות הכפולות של עובד הקבלן תחת מעסיק עריץ שמכיר רק שתי שיטות לעבוד (הדרך שלי או הדרך המהירה שלך לאבטלה) ושעות העבודה המטורפות של מהנדסת התוכנה (כי משיקים את המוצר במאי…) מצטברות למרבית זמן חייהם אותו מבלים העובדים מחוץ למשטר הדמוקרטי, ויותר ויותר נדמה כאילו אנו משאירים את חליפת זכויותינו כאזרחים (ובמקרים קיצוניים- כבני אדם) ליד שעון הנוכחות. אנטנה סלולארי שמופיעה מול חלונך על גג גן הילדים הקרוב או מסך טלוויזיה ענק המאיר את כל הצומת בפרסומות מרצדות גם להם תפקיד ביצירת מרחב של חוסר אונים פוליטי נרכש.

את האסון של חוסר האונים הפוליטי הנרכש יש להתחיל ולמגר, אם כך, בפוליטיקה של חיי היום יום. בדמוקרטיזציה של עולם העבודה- כפי שזו מתאפשרת בארגון עובדים דמוקרטי, ובפעולתן של קהילות דמוקרטיות לנהל את המרחב שלהן ולבלום את הפלישה של השוק לכל רובדי המרחב הציבורי. המשימה היא קשה, אולם הבשורה המשמחת היא שאנשים נפלאים מכל רובדי החברה הישראלית כבר נרתמו לה.

חברות סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה ומלצרים, עובדי ניקיון ומטפלות בגיל הרך מתארגנים כולם לעמוד על זכויותיהם במסגרות הדמוקרטיות של כוח לעובדים, וועדי פעולה שכונתיים וקהילות מתארגנות להיאבק על דמות השכונה והעיר שלהן עם או בלי הנחייה ועזרה של ארגוני הסביבה, קבוצות עולים, אמהות ובעלי צרכים מיוחדים מתארגנות לעמוד על זכויותיהן. זה קורה בכל מקום ועכשיו- דמוקרטיה של חיי היום יום צומחת דווקא היכן שהנעל לוחצת.

אך התעוררות זו לא תוכל לייצר שינוי ממדרגה גבוהה יותר ללא רשת קשרים סולידארית ועמוד שדרה ערכי. התעוררות דמוקרטית עממית רחבה יכולה להיות התשתית לכוח הפוליטי שיציל את החברה שלנו, אבל יכולה גם להסתיים באלפי אדוות חסרות עוצמה אמיתית במאבקונים סקטוריאליים חסרי התמדה. תנועה סוציאל דמוקרטית רחבה צריכה לפתח תקשורת וסולידאריות, תשתית ערכית משותפת, ובסיס רחב להזדהות בין כל אותם כוחות מקומיים.

בכוחו של השילוב של דמוקרטיה בחיי היום יום בהתארגנויות עובדים וקהילות, עם חזון פוליטי רחב יכולה לצמוח "מלמטה" שדרה חדשה של מנהיגות- ניתן לנצח את חוסר האונים הפוליטי הנרכש!

שי כהו: יו"ר המכללה החברתית-כלכלית וחבר בארגון "כוח לעובדים"

 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , ,

4 תגובות

  1. ל רפי :

    מספר הערות לדברי שי כהן:
    א. גרעון דמוקרטי הוא אולי הגדרה טובה לשימוש במחקרים של מדעי המדינה, ספק אם הוא טוב לאיפיון פשוט של המציאות הנתפסת ע"י הציבור ומשפיעה על התנהלותו. להערכתי, רוב הציבור אינו יכול ואינו רוצה לפעול במסגרת ההסדרים הפורמליים של ניהול המדינה. הוא אינו בנוי להיות פוליטיקאי, הוא אינו מוצא עיניין אישי בפעילות פוליטית והוא אינו מוכן להשקיע בפעילות זו את עיקר זמנו ומרצו. הנחת המוצא שלי היא שזו מציאות שיש להשלים עימה ואם ננסה לשנות טבעם זה של האנשים, ספק אם נגיע אי-פעם להטבת נכרת של המצב.
    ב. גרעון דמוקרטי הוא תאור מצב, הוא אינו מסביר את סיבותיו ואת דרכי התהוותו. כדוגמא לסיבות ניתן לציין:
    1. מבנים אנכרוניסטיים של המפלגות, אשר מקשים על הצטרפות אליהן ועל פעילות אפקטיבית בהן. (הכוונה היא כמובן ל"עמך" ולא למי שהיו "דמויות ציבוריות" עוד בטרם הצטרפו למפלגה על כל השלילי שבפער זה).
    2. המשטר הקואליציוני שלנו, שמסרס את רצון הבוחרים.
    3. השחיתות הפוליטית בדרג המבצע הבכיר, הגורמת לו לחשוב ולהתנהג כאילו הוא "שליט" על הציבור, ולא "משרת" הציבור.
    4. העדר אחריות אישית של מנהיגים פוליטיים:
    א. למעשיהם המדינייים,
    ב. למצע שעל פיו בקשו וקיבלו את אמון הבוחרים,
    ג. למפלגותיהם ולאידאולוגיה שהן מבטאות,
    ד. לאמת, למציאות ולעובדות, דהיינו: תרבות השקר במצח נחושה.
    ה. התפתחויות "פוסט-מודרניות" של הדמוקרטיות, המנכרות את הארגונים המדינתיים מציבור הבוחרים שלהם.
    5. פערים כלכליים או פערי זכויות, שאין להם צידוק ערכי או נורמטיבי. ישראל לא תוכל לקיים מערכת כלכלית שאינה תחרותית בעולם הגלובלי שבו אנו פועלים כיום. ישראל גם לא תוכל לשרוד בעולם זה עוד זמן רב ללא חיסול יזום ומתוכנן של הביורוקרטיה שאוכלת בה בכל פה מאז היווסדה. ביורוקרטיה זו היא אולי הביטוי המובהק ביותר להסתאבות יחסי הגומלין בין המימשל לציבור – היא הדרך הגסה ביותר שבה שולט המימסד בציבור. בין חופש כלכלי לאנרכיה כלכלית, ובין שרירות מוחלטת לאיזון חיוני המרחקים גדולים, והפתרונות האפשריים רבים ומגוונים. לאחר שמסכימים על העקרונות, אפשר וצריך לבנות את הכלים הפרטניים, אך לא להיפך.
    אני גורס שביסוד הקשר והיחסים הדו-צדדיים שבין היחיד למדינה עומדת "אמנה חברתית" שהיסוד ההכרחי בה, לפי מרבית ההוגים הגדולים(רוסו, הובס, לוק ואחרים), בנסוח כזה או אחר הוא יסוד של "קח ותן": הפרט נותן זכויות ומקבל הגנה – על חייו על רכושו, על ערכיו, על אינטרסים כלכליים ואחרים שונים וכו' – והמדינה מקבלת סמכויות לכפות על אזרחיה כללי התנהגות מסויימים בתוקף חוקים ונורמות התנהגותיות, ובתמורה מספקת לפרט את הזכויות הנ"ל, שאותן הוא אינו יכול להבטיח לעצמו כיחיד. למאזן הפנימי בתוך מערכת המחוייבויות ההדדיות בין היחיד למדינה מרחב לא מבוטל לשינויים ובתוך תמהיל השינויים פועל גם "מנגנון תמורה". כלומר: כאשר הקטנה של תמורה בתחום אחד מקוזזת ע"י תמורה עודפת בתחום אחר, אי-האיזון קטן יותר מאשר כשמנגנון זה אינו אפקטיבי. (למשל: איכות חיים, מפצה לפעמים על רמת חיים. בטחון מפצה לפעמים על מידת חופש וכו').
    אולם טווח הסטיות מוגבל, וכאשר סטיות שליליות אינן מקוזזות ע"י סטיות בעלות ערך חיובי, נוצר גרעון שפוגע בהרמוניה הפנימית של המערכת כולה; במילים אחרות: מתכרסמים יחסי הגומלין ויחסי האמון בין היחיד לארגון על מערכותיו הפורמליות. חוסר אמון הוא אולי המרכיב החשוב ביותר לחוסא עיניין גם בתהליך הדמוקרטי. חוסר אמון מבטא גם חוסר סיפוק של היחיד מהארגון. פרושו של חוסר סיפוק זה הוא שהיחיד אינו מרגיש שהתמורה הניתנת לו ע"י הארגון המדינתי, מצדיקה את המשך השתתפותו הפעילה בהתנהלות הארגון.
    לכאורה, יש כאן חוסר היגיון, שכן היחיד מפקיר את הארגון לאותם כוחות שליליים שהביאוהו עד הלום. אלא, שחוסר אמון הוא ביטוי לתחושה של חוסר יכולת להשפיע, ומכאן גם לאדישות. ההיגיון הצרוף כבר אינו משחק תפקיד מרכזי.
    ההתפתחויות הנגזרות מכך, בין היתר הן:
    אדישות, חוסר אמון במנהיגות, בריחה מאחריות קולקטיבית, התכנסות אל האחריות האישית והסביבה המיידית, השתמטות מחובות, "התחכמויות" מול החוק, הגברת הפשע והאלימות (פתרונות אישיים ומידיים, ללא שימוש במערכת המשפט) ועוד. המקרים הקיצוניים יותר הם עוינות למסגרת המדינתית ונטישתה.
    לצורך תיקון עיוותים אלה, צריך לשנות את אופיים של בני האדם, דבר שניתן לעשותו במידה מוגבלת של הצלחה בתהליך ארוך מאוד באמצעות חינוך. או לשנות את אופן פעולתה של המערכת המדינתית, ואת דרכי המעורבות של הציבור בהתנהלות המערכות הפוליטיות. זו שאלה של ארגון ותרבות ארגונית, והיא קלה בהרבה לשינוי מאופיים של בני-אדם.
    זהו המסר העקרי שלי לכותב המאמר: אל תנסה לשנות את אופיו של כלל הציבור, זו משימה כמעט בלתי אפשרית, במיוחד אם היא נעשית אל מול עובדות בשטח שיצרו את הגישה השלילית ולא השתנו. גם אם תצליח לשנות בשוליים, לא זה יביא את "העם" להתנהלות אחרת.
    מאידך, את מערכות השלטון אפשר וצריך לשנות לפי ארבעת הקווים המנחים שציינתי לעיל (1 – 5, בסעיף ב').
    אם לא נשכיל עשות זאת, אני מעריך שנראה המשך הירידה של השתתפות הבבחירות, המשך הניכור בין הציבור למנהיגיו, המשך חוסר הסובלנות של הציבור להרפתקנות פוליטית או נורמטיבית של מנהיגים ומכאן חוסר יציבות גוברת של השלטון בישראל. בסיכומו של דבר, בדמוקרטיה הציבור הוא הריבון ומקור הסמכות השלטונית, ושלטון שיתעלם מכך לאורך זמן לא ישרוד ואך ידרדר את היציבות הפנימית. התפוררות פנימית, כידוע, היא הגורם המרכזי להתמוטטותן של מדינות ואף של אימפריות. היא תוצאה של החלשות הסולידריות החברתית והאחריות ההדדית.

  2. עדי :

    סעיף 4 הוא בעיני החשוב ביותר
    מצד שני יש להוסיף גם את חוסר האחריות האזרחית- אחרי הבחירות לא יושבים יותר על הגדר, אלא דואגים לבלוגים, טוקבקים והצפת תיבות הדואר האלקטרוני של מי ששלחנו כנבחר ציבור.
    ובמידה ולא עומדים במחוייבות, הצטרפות ללובי נגדי!

    אסור לנו להיות אדישים, עלינו להיות חברה מגובשת ולדאוג לקולקטיב מתפקד ואי שחיתות!

  3. עמית-ה :

    שי אני מסכים עם כל מילה.

    רפי
    1. אין לדעתי כל בעיה להצטרף לכל מפלגה ולהשפיע עליה, ברור שצריך להשקיע בזה זמן וליצור מעגלי תמיכה פנימיים. כך עשיתי מרגע שהחלטתי לטבול ידיים בכיור הפוליטיקה.
    2. המשטר שלנו מייצג את רצון הבוחר יוצא מהכלל, כאשר הבוחר משתנה אנחנו רואים שינוי בהרכב השלטון.
    3. כבר ביימי מפא"י העליזים היו מי שחשבו שתפקידו של נבחר ציבור הוא להחליט בשביל הציבור המטומטם. זה נמשך גם היום וישתנה כשהציבור ירצה לקבל מנבחריו שירות טוב (להזכירך פעם אמרו שהישראלים לא יכולים לעבוד בבתי מלון כי הם לא יודעים לתת שירות- זה שונה היום).
    4. התאור שלך נכון, אני מקווה שעם הזמן ילמדו בישראל ובעולם לבחור מנהיגים אחרים. כרגע המצביעים גם בבריטניה אם הדמוקרטיות מקבלים את המנה שלא הזמינו.
    5. הפערים הכלכליים הם אכן אבן נגף קשה מאוד במימוש זכויות האדם ואם רוצים דמוקרטיה סבירה+ צריכים להאבק בהם.
    העולם הגלובלי לא יפריע לנו להקים מחדש משק עובדים עם פערי שכר סקנדינביים.
    הוא לא יפריע להקפיד על רגולציה ועל הגברת הבירוקרטיה בשירות האזרח. אכן יש כאן לעיתים בירוקרטיה, היא בדרך כלל פחותה מהמקובל בארה"ב ובבריטניה והבעיה אינה טמונה בה.
    לדוגמא: כשאדם מנסה לקבל אישור בניה בניגוד לתב"ע, הוא צריך לדעת שאין לו סיכוי, רק אז יפסיק לבזבז זמן ויבנה את מה שמותר. התלונות היזמיות על בירוקרטיה הן בדרך כלל חסרות בסיס, נראה את היזמים האלו משכנעים שכונה קנדית להקים מפעל מזהם בסביבתה (בקנדה לא מתנגדים לתוכנית כמו כאן, בקנדה אם התושבים לא תומכים בתוכנית היא לא עוברת).

    לדעתי הדרך לפוליטיקאים טובים עוברת אצלנו, בחצר, אנחנו צריכים להצטרף למפלגות ולא לשכוח מאיפה בנו ולשם מה.
    כי כמו שארלו גאט'רי אמר: "אם יעשו את זה שלושה יחשבו שזה אירגון, אבל אם יעשו את זה חמישים, חמישים אנשים, יחשבו שזאת תנועה וזה בדיוק מה שזה".

  4. הבוקר שאחרי בחירות 2009: לנצח את חוסר האונים הפוליטי - TheMarker Cafe :

    […] פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"  […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.