דואר אלקטרוני
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מבחן התוצאה של אהוד ברק
יוסי רגב בודק את הטעויות ואת הנזקים:
אהוד ברק, העם זרק
היזכרו איך הרכיב ברק את ממשלתו, איך נסוג מלבנון בלא הסכם. מה התוצאות של מדיניותו. האם הוא השתפר? מה הפגם באישיותו שגורם לכשלונותיו ולהרוגינו.
אהוד ברק היה ראש ממשלה הקצר ביותר, כלומר זה ששירת בתפקיד תקופת הזמן הקצרה ביותר, אבל בתקופה זאת הוא הצליח לעשות שטויות יותר מכל השטויות שעשו כל יתר ראשי הממשלה גם יחד.
תיאור זה, כמו יתר הדברים בהמשך, איננו תיאור עובדתי, אלא משקף את הצורה בה אני רואה את מה שקרה באותם ימים. קראו, ותחשבו האם הדברים הם באמת כך.
הרכבת הממשלה
כשהקים אהוד ברק את ממשלתו, ניכר היה כי הכניס כל אדם לתפקיד הלא-מתאים. למשל, פרופ` שלמה בן עמי נשלח למשרד המשטרה, זוכרים? אני הצבעתי למענו, אך כשראיתי את הרכב הממשלה, אמרתי לאשה שאתי: זה הולך להיות רע. האיש אינו יודע לעבוד בצוות ולהיעזר באנשים החכמים שסביבו. הוא מנסה לגמד אותם, כדי שלא יעיבו עליו.
הנסיגה מלבנון
כשנכנס אהוד ברק לתפקידו היה צה"ל במצב גרוע בדרום לבנון. לוחמי החיזבאללה היו מכינים מארבים לשיירות צה"ל ומטעני צד, וגורמים להרוגים בין חיילי צה"ל. מי שאינו זוכר את המצב הנורא ההוא, מוזמן לצפות בסרט "בופור", המשחזר את אווירת האימה של אותם ימים. אהוד ברק התחייב להוציא את צה"ל מלבנון אבל לא היה לו עם מי לדבר על הסכם. אז הגה מוחו רעיון "גאוני": הוא יאיים על הסורים שצה"ל ייסוג (תוך תשעה חודשים) בלא הסכם, מה שיגרום לאנרכיה בלבנון. הסורים והלבנונים לא נבהלו ובתום המועד נסוג צה"ל, ברח בריחה מבוהלת מלבנון ונסראללה נאם את נאומו המפורסם בו הוא הודיע כי צה"ל הוא נמר של נייר וכי ישראל היא קורי עכביש, שניתן בקלות לקרוע אותם. עוד על כך בסעיף "תזכורת לימים שעברו", בהמשך.
המו"מ עם הפלשתינאים
במקביל ניהל אהוד ברק משא ומתן על הסדר שלום עם ערפאת, ראיס הרשות הפלשתינאית. בוועידת קאמפ דייויד ואחר בוועידת טאבה, ניסה אהוד ברק להציע לפלשתינאים ויתורים מפליגים כדי שיסכימו להצעתו, אך מהלך זה לא הצליח. ברק דרש מערפאת להסכים להסדר קבע שכולל ויתור של הפלשתינאים על זכות השיבה של הפליטים. עד לועידת קאמפ דייויד הלך ערפאת במסלול המוביל לשלום והשקיע מכספי אש"ף בפיתוח המשק הפלשתינאי, השקעות שירדו לטמיון ברגע שהחלה האינתיפאדה. בקאמפ דייויד היה על ערפאת להחליט אם להמשיך במסלול השלום או לצאת לדרך המאבק המזוין, דרך האינתיפאדה. ערפאת לא יכול היה להביא את עצמו להגיד לכל הפליטים הפלשתינאים שעליהם לוותר על חלומם לחזור לבתיהם בישראל. מצד שני חזקו עליו דברי נסראללה שישראל היא קורי עכביש ואין לחשוש ממנה. ערפאת בחר בדרך המאבק וכך זכינו באינתיפאדה (השנייה) ובכל הפיגועים וההרוגים. לערפאת היה ברור כי אין לברק ולהצעותיו תמיכה, לא בכנסת ולא בדעת הקהל בישראל. באותם הימים חששתי כי ערפאת יחליט לקבל את הצעותיו של ברק, רק כתרגיל, כדי להוכיח לעולם כי ישראל היא זו שדוחה את הצעות השלום של ברק. ערפאת ויתר על התרגיל הזה, משום שסבר כי הפלשתינאים ינצחו באינתיפאדה ולכן אין צורך בתרגיל כזה.
לאחר הנסיגה מלבנון
מייד לאחר הנסיגה מלבנון השתלט החיזבאללה על הגבול עם ישראל, ביצר אותו ברשת של מוצבים, ריכז באיזור אלפי קטיושות והתחיל להציק לישראל. ברגע שזה קרה, היה על צה"ל לחזור ללבנון, להרוס את המוצבים, לפגוע בקטיושות ולמנוע את המצב בו ישראל חשופה למטר של קטיושות וטילים ארוכי טווח, אם וכאשר יעלה רצון מלפני נסראללה ותומכיו האירניים לפגוע בישראל. זה מהלך לא פשוט ולא קל, אבל הוא היה חיוני לבטחונה של מדינת ישראל. אהוד ברק נמנע ממהלך כזה, משום שזה היה מעמיד את הנסיגה שלו באור של כשלון.
כששואלים את אהוד ברק למה לא תקפנו את מוצבי החיזבאללה הוא עונה שהיינו עסוקים בהתמודדות עם האינתיפאדה. זה נכון, אבל זה לא כל האמת. האינתיפאדה היתה תוצאה של הנסיגה, ולא אירוע בלתי תלוי. גם בתקופת האינתיפאדה לא היה כל הצבא עסוק במאבק עם הפלשתינאים. עדיין היו לצה"ל כוחות נוספים שיכלו להילחם בחיזבאללה. הסיבה העיקרית לכך שברק נמנע מלתקוף את החיזבאללה היתה שלא היו לו פנים לחזור ללבנון, אחרי הנסיגה.
מלחמת לבנון השניה
חיזבאללה המשיך להתבצר ולהתארגן. הוא בנה רשת של בונקרים בעומק של מאה מטר, מוסווים היטב, מחוברים כולם למפקדה ע"י רשת סיבים אופטיים. הוא ריכז כמות אדירה של קטיושות וטילים ארוכי טווח. בבוא היום המטיר חיזבאללה את הקטיושות על תושבי הצפון, משך 33 יום וצהל לא יכול היה למנוע זאת. לדעתי, כל ההרוגים וכל הנזקים של מלחמת לבנון השנייה הם תוצאה של המהלכים של ברק, המהלך של נסיגה מלבנון והמחדל של הימנעות מלפגוע באיום של החיזבאללה. אומנם גם לבאים אחריו יש חלק באחריות לאסון הזה, אבל לאהוד ברק יש מניית יסוד במלחמה הזו.
עם ברק יש לנו נסיון שלילי
תומכיו של אהוד ברק חוזרים ואומרים כי הוא יש לו נסיון. יש פה כשל לוגי של כל האנשים הללו וכל השומעים להם. נסיון זה דבר מועיל, אבל רק נסיון חיובי, הצלחות בפתרון בעייות והתמודדות עם מצבים קשים. נסיון שלילי, החלטות גרועות, כשלונות בוהתמודדות עם מצבים קשים – זה לא נסיון שיש לזקוף לזכותו של ברק, אלא כנגדו. עוד על כך תוכלו לקרוא במאמר "נסיון יש לך, אבל שיקול דעת?"
ברק למד לקח והשתפר
תומכיו של אהוד ברק טוענים כי הוא למד לקח והשתפר. זאת טענה לא כל כך מוכחת. מהמעט שהוא עשה והתבטא ניתן רק לקבוע כי הוא חוזר ועושה שטויות גם היום. עוד על כך במאמר "הדובר שטויות: אהוד ברק – נלך לבחירות"
הפגם היסודי באישיותו של אהוד ברק
אהוד ברק נכשל כל פעם מחדש כי הוא בונה על כך שהוא יודע מה שיעשה האחר, אבל האחר אינו עושה מה שאהוד ברק חשב שהוא יעשה. עוד על כך במאמר "אהוד ברק, העם זרק (א): חכם יותר מדי"
תזכורת לימים שעברו
והרי לפניכם קטע מן החדשות ב"קול ישראל" מיום 1.4.2000, כלומר לפני הנסיגה מלבנון: בירושלים אומרים כי הנשיא אסאד בלחץ עקב כוונתה של ישראל לסגת מלבנון. גורמים מדיניים בכירים בירושלים אומרים כי דברי שר ההגנה של לבנון על האפשרות שארצו תרשה לחיילי סוריה להתפרס לאורך הגבול עם ישראל מעידים על הלחץ בו שרוי הנשיא אסאד עקב כוונתה של ישראל לסגת נסיגה חד-צדדית מדרום לבנון. כתבנו המדיני יוני בן מנחם מוסר כי בירושלים מעריכים שסוריה היא שהכתיבה את ההודעה לשר ההגנה של לבנון. הממשלה תדון גם בבעיית השיטור במגרשי הכדורגל.
אני חושד כי כמה אנשים בסוריה ובלבנון עדין צוחקים מהידיעות מסוג זה שהוציאה לשכתו של אהוד ברק באותם הימים.
תגיות: אהוד-ברק, מלחמת-לבנון-השניה, פריימריס
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
2 ביוני, 2007 בשעה 12:38
עקיבא אלדר ב"תיק תקשורת" השבוע: "האם היית הולך לרופא שכבר ניתח אותך לפני כמה שנים וכמעט הרג אותך?"
2 ביוני, 2007 בשעה 12:54
באשר לנסיגה מלבנון: נכון אולי היא לא נעשתה בצורה הטובה ביותר,
אבל תודות לברק (ואינני כרגע מחשיב עצמי כבין תומכיו) צה"ל לא עוד בלבנון. אלמלא הוא היה נחוש להוציא את צה"ל מלבנון ולהפסיק את שפיכות הדמים של חיילנו שם,
אולי עדיין היינו שוחים שם בבוץ הזה שנמשך 20 שנה.
2 ביוני, 2007 בשעה 16:58
תודות לארבע אמהות, אתה מתכוון.
ערב הבחירות, הלחץ הציבורי הביא לכך שכל שלושת המועמדים (ברק, ביבי, מרדכי) הבטיחו לסגת תוך שנה.
2 ביוני, 2007 בשעה 21:36
הראל, היציאה מלבנון היתה מעשה חשוב שצריך היה לעשות מזמן, כנ"ל גם היציאה מרצועת עזה, כנ"ל לדעתי גם בעתיד היציאה מהגדה או מ-90-95%ממנה.
האם זה אומר שהיה עליך להצביע שרון וקדימה??
גם ברק וגם שרון היו מספיק בולדוזרים כדי לעשות את מה שקודמיהם לא עשו, ולכן גם ב"שמאל" מתעוררת כמיהה עזה למנהיג חזק ובולדוזר שלא עוצר באדום. לכן אתה מוצא את מזכל שלום עכשיו בין תומכי ברק – כדי שיפנה התנחלויות, והוא אומר לעצמו – נכון שברק השקה וטיפח את המאחזים הבלתי חוקיים, אבל כך גם שרון.
בעיני השאלה היא האם הדרך שבה דברים נעשו ונעשים היא הדרך הנכונה או שבסופו של דבר נגרם נזק לא פחות מתועלת. נזק ביטחוני מנסיגה חד צדדית מלבנון בבירור היה, ונזק ביטחוני מנסיגה חד צדדית מעזה הוא עוד גדול בהרבה.
רוב הישראלים מסכימים היום שקונספצית אין עם מי לדבר קרסה, ואפילו מוכנים למומ עם החמאס, אך ברק כשרון לפניו אינם האנשים המתאימים לכך.
הנזק הגדול מ"אנשים חזקים" כאלה שיודעים יותר טוב מכולם מה טוב למדינת ישראל, הוא בעיני לא רק לביטחון אלא לבריאותה של הדמוקרטיה. בכמיהה אחרי המנהיג החזק הרשו לעצמם רבים מדי בשמאל ובמרכז (וביחוד בתקשורת) לעצום עיניים בפני השחיתות של שרון אז ושל ברק ומקורביו היום. אנשים כבר לא מאמינים בכוחם לשנות משהו ונהיים פסיביים ומיואשים, מחכים למשיח שיציל אותם. לא מעניין אותם מה בכוונתו לעשות ואיך בכוונתו לעשות זאת – רק שיהיה איש חזק.
3 ביוני, 2007 בשעה 11:04
יוסי רגב כותב יפה מאד, בהיר ומעניין. מומלץ להיכנס לקישורים בקטע שהביאה שושי, לקטעים נוספים שלו.