מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
עופרת יצוקה: כושר הרתעה נמדד במספר מנדטים
אם היו מטרות למבצע "עופרת יצוקה", הן ככל כל הנראה הושגו. אך כושר ההרתעה של ישראל, כפי הנראה, נמדד גם במספר המנדטים של למפלגת העבודה. שכן אחרת לא היה ברור במיוחד מדוע המערכה הופסקה דווקא כעת.
מאת: יהונתן קלינגר
מלחמת "עופרת יצוקה" הסתיימה אמש בקול ענות חלושה, לאחר תרועות רבות בהן הצהירו הכל מלבד ש"איסמעיל הניה לא ישכח את השם אהוד ברק".
מטרות המבצע, עמומות ככל שיהיו, ככל הנראה הושגו. אין לאף אחד מאזרחי ישראל מושג מה היו אותן 'מטרות המבצע', אולם ברור לכולנו כיום ש'ישראל השיבה את כושר ההרתעה שלה'; אך באיזה מחיר? האם גופותיהם של מאות ילדים פלשתינאים הן מחירו של כושר ההרתעה הישראלי או שדווקא חמישה עשר אחוזים מבתי הרצועה שהושמדו? כשמדברים על 'יעדים', 'מטרות' ו'כושר הרתעה', נהוג להשתמש במונחים פחות אמורפיים מהמונחים בהם עשו אהוד את אהוד שימוש במלחמה-מערכה הנוכחית.
אם אכן היו מטרות למבצע, ואני בספק אם אהוד אולמרט ואהוד ברק תכננו כאלה, והן לא כללו את השבת גלעד שליט, אזי הן לא היו מטרות ראויות. אם אותן מטרות היו, כשם שאמר אתמול חיים רמון בתכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל, למוטט את משטר החמאס, אזי המטרה לא הוגשמה. רמון, אגב, הציע שהחיילים יסוגו מעזה ונמשיך להפציץ אותה מהאוויר על מנת לשמור על כושר ההרתעה שלנו.
כושר ההרתעה של ישראל, אגב, הושג במחיר כבד. חיילי צה"ל הרגו חיילים אחרים בצורה הרבה יותר משמעותית מחיילי חמאס, וצה"ל העלה את רמת התוקפנות של חמאס למידות שלא נראו עדיין טרם המלחמה. אבל עם ישראל סמוך ובטוח, כיוון שכושר ההרתעה הושב.
כושר ההרתעה של ישראל, ככל הנראה, נמדד גם במספר המנדטים שיש למפלגת העבודה, שכן אחרת לא היה ברור במיוחד מדוע המערכה הופסקה כעת, לאחר שהתרחש אירוע נוראי שזעזע אפילו אנשי מרכז וימין, כאשר צה"ל השתמש בנשק 'מידתי וסביר' כשהשמיד את ביתו של עז א-דין אבו אל עייש והרג את בנותיו במקום לשלוח צלפים להרוג את אותו צלף שהיה או לא היה להם על הגג.
מטרות הן דבר נאצל, יקר, שימושי להחריד, וכשהן נסתרות מהציבור הרבה יותר קל לומר שהן הושגו.
אז שר הבטחון ברק, מה היו מטרות המבצע וכיצד הן הושגו?
תגיות: אהוד-ברק, בחירות, גלעד שליט, חיים-רמון, מלחמה, מפלגת-העבודה, עופרת יצוקה, צהל, שבויי-צהל
קישור קבוע
9 תגובות
Email This Post
19 בינואר, 2009 בשעה 10:49
[…] [פורסם במקור בעבודה שחורה] […]
19 בינואר, 2009 בשעה 19:44
יוהנתן, אחת הכתבות השטחיות להחירד שפורסמו כאן ולא ברור לי למה לא היתה לך ביקורת עצמית מינימלית לא להעלות את הדברים.
נתחיל באקסיומות שאתה מעלה. למה אקיסומות, כי הטענות של פשוט לא מנומקות. הן סתמיות להחריד בנוסח אני אוספי עוד: ככה אני חשוב וזהו.
דוגמית:
למה אם המבצע לא כלל את המטרה של "להחזיר את גלעד שליט" הוא לא היה ראוי? אני אפילו לא יכול להתווכח איתך כי אתה לא מנמק את הטענה. (אגב טענה מאד מאד פופםוליסטית ששנותנת תחושה שאין לך מה לכתוב אז אתה נתפס לשליט)
עדו דוגמית:
"המחיר הכבד" ששילמנו בחיי חיילי צה"ל בהתקלויות דו"צ הוא נמוך מאד, עם כל הצער, ואת כושר ההרתעה ששוקם גם שוקם, (וזו בהחלט היתה מטרת המבצע) שילמו למרבה הצער והכאב הפלסטינאים במחיר כבד מנשוא, ולענ"ד כבד מדי.
איך מכל הטענות הלא מנומקות אתה פתאום קופץ למסקנה הסופית שהבחירות הכתיבו את מועד הפסקת האש כי עם ישראל הוכה בשוק מהטרגדיה של משפחת אבו עיש פשוט לא מובן
אני אציע אצ הרשימה הזו במבוא ללוגיקה כדי להראות איך אין שום קשר בין טענות למסקנה מה השופך את הטיעונים שלך ללא תקפים.
בקיצור אל תחפף כשאתה כותב, אתה הרי מסוגל להרבה יותר….
19 בינואר, 2009 בשעה 21:26
יהונתן,
כל הקביעות שלך כאן הן קונספירטיביות במהותן ולא מנומקות. תקעת את החץ וציירת את המטרה.
הייתי מצפה ליותר יושר אינטלקטואלי.
מטרות המבצע לא היו עמומות. הן היו השגת שקט לזמן ארוך ומניעת ההתחמשות.
גלעד שליט, עם כל חשיבותו, אינו יכול לעמוד לבדו מול גורלם של מאות אלפי תושבי הדרום, החיילים ותושבי עזה שהיו נהרגים אם היו ממשיכים את המבצע עד להשגת הסכם עליו.
ותיאוריית הקונספירציה הפוליטית מוטב לה שלא היתה מונפחת לחלל האוויר, אלא אם כן אתה יודע משהו שאנחנו לא יודעים.
כמו שאמרתי במקום אחר, דיעות אוטומטיות הן רעות, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הן מגיעות.
19 בינואר, 2009 בשעה 21:54
לגבי מטרות המבצע אנחנו יודעים מה הן לא היו.
1. הפסקת ירי קאסמים/פגזי מרגמה על ישובי עוטף עזה.
2. הדחת החמאס מהשלטון.
על כך הייתה הסכמה של כל אנשי צה"ל והקואליציה.
אם נבדוק על אילו מטרות/סיבות כן היו הסכמות נמצא כי הן: "שום מדינה ריבונית לא יכולה לשבת בשקט כשתוקפים את עריה". ו"נלמד את החמאס לקח יקר".
כיוון שתחילתו של המבצע בהפרת הפסקת האש ע"י ישראל הנימוק הראשון לא תופס.
לגבי הנימוק השני, כדאי לזכור את ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחנים בין לאומיים – אם אנחנו לא מצליחים ללמד את ילדינו, למה אנחנו חושבים שנצליח ללמד אחרים?
באופן כללי אפשר לומר בביטחון גדול מ-56% (ציון עובר), כי בעוד שנה נבין כי מלחמת עזה 2009 הסתיימה בכישלון. הביטחון בכישלון נובע מנסיון, זאת תוצאת כל מבצעינו כבר שנים רבות – ע"ע מלחמת התשה, מבצע ליטני, מלחמת שלום הגליל ועוד ועוד.
אנחנו נלחמים עם הפלשתינאים יותר מ-80 שנים אולי הגיע הזמן לנסות להשלים איתם.
19 בינואר, 2009 בשעה 22:08
קראתי רק את ההקדמה… לא צריך לקרוא מאמר שמבוסס על דברי הבל ושטות.
אפשר לא לאהוב או לא לתמוך באהוד ברק בבחירות – לא צריך כל דבר ובייחוד פעולה צבאית צודקת, ולקשר זאת כמניע אישי שלו בתקופת בחירות.
20 בינואר, 2009 בשעה 6:53
מאמרו של ניר אורן – מנכל הפורום של המשפחות השכולות למען פיוס – אחד העצורים מההפגנה בבאר שבע שנערכה ב14/1/09
15/1/09
שקט – מפחידים
באנו להזדהות עם תושבי הדרום, סטודנטים ממכללת ספיר שפועלים יחד עם פורום המשפחות השכולות הישראלי – פלסטיני בפרויקט שנקרא "שליחי פיוס". הוזמנו ונענינו לקחת חלק באירוע מחאה שהשלטים והקריאה שלו אמרו "יהודים וערבים בדרום אומרים: הדברות ולא אלימות; ערבים ויהודים מסרבים להיות בשר טילים; לאלימות יש מחיר, מי מוכן לשלם?; לעצור. לנצור. להידבר.; לעצור. לנצור. לחשוב.".
באנו מתוך מודעות שזה לא ייגמר עד שנדבר ושבסופו של מאבק אלים נשב לשולחן המשא ומתן עם כל אויבנו ואינשאללה נגיע להסכם הדדי ואמיתי.
עמדנו והבענו בשקט את עמדנו וזכינו לקיתונות של בוז ולצעקות מהעוברים ושבים. גם המשטרה ביקשה מייד להתפזר למרות שמחאה שקטה של עד 50 איש מותרת על פי חוק. השוטרים לא וויתרו ופרצו לתוך הקהל ועכבו שישה מאיתנו לחקירה ולמעצר בתחנת המשטרה.
למחרת זכינו כתב אישום שטוען כי "…תוך שהמתקהלים מחזיקים בידיהם שלטים בגנות המבצע הצה"לי בעזה ובעד היציאה מתוך רצועת עזה" ואז השורה הכה ג'ורג' אורוולית "…ובכך הפרו את השלום במקום…"
אכן כן – השלט שחברי פורום המשפחות השכולות ואנוכי הנפנו: "שותפים לכאב – שותפים לתקווה", הוא זה ש"מפר את השלום במקום".
הניסיון להפחיד ולהשתיק התחיל כבר בעצרת המחאה ובמעצר המיותר: הטענות שנשמעו בניידת ובתחנת המשטרה היו ש"אסור לנו להפגין בימים אלו בכלל" ו"איך אתם מסוגלים, מעיזים בכלל ".
מסע ההפחדה ממשיך בזה שמעמדנו הופך ממעוכבים לעצורים. הסיבות כמובן פרוזאיות ואבסורדיות כמו במקרה שאחד השוטרים מנסה לשכנע אחד מאיתנו שבדרך לניידת אמר לו שהוא עצור ("אתה זוכר שכשגררתי אותך אמרתי לך שאתה עצור?"). ויש גם את ה"פושע המתמיד", שכבר רחמנא לצלן עוכב לפני כשבוע בעצרת קודמת באוניברסיטת באר שבע – מושם מיד באזיקים. כאילו להראות מה זה פושע סדרתי שפעמיים באותה מלחמה מעיז להצהיר על שאיפתו להפסקת אש ומחאתו נגד ההרג הסיטוני.
משם ממשיכים בעונש החינוכי, שנדע, שנבין, שנחשוב על הפשע הנורא שעשינו – שהעזנו לבטא את רצוננו בשלום אמיתי, שלא חששנו להביט במראה ובעין ביקורתית על פועלנו, גם ובמיוחד בזו העת.
ויתרה וחמור מכך, שהעזנו להסתכל על הצד השני כבני אדם ועל "אויבנו" כאנשים, כילדים כאמהות ואף לדרוש מכולם לאמץ את אותו המבט.
העונש החינוכי הוא הטרטור, מריחה של הזמן תוך הפחדות שנושם במעצר ללילה. והאמירה אינה מוסתרת או מוסווית כפי שאמר אחד השוטרים ששמר עלינו: "אתם יודעים למה משאירים אתכם פה – חינוך!" והאסוציאציה של "חינוך מחדש" עולה מן הסתם.
טחנות הצדק מתקדמות ואנו נלקחים לחקירה קצרה שמנסה לאסוף עוד אשמות כמו אי ציות מיידי לדרישה לכבות את הטלפון וכדומה. את דלת הכניסה של משרדי החוקרים מפאר השלט "חקירת פשעים חמורים". עצוב לחשוב שגם בעיני מרבית העם הישראלי כיום חטאנו באופן חמור: דיברנו שלום בעת מלחמה.
אקורד הסיום של יום המעצר הוא של קצין משטרה לשחרר אותנו בתנאים מגבילים – מעצר בית בן 5 ימים והרחקה מבאר שבע למשך 15 ימים. זוהי החלטה שערורייתית שהרי לא היה לו כל בסיס לחשוב ולהחליט שאנו מהווים איזו שהיא סכנה לציבור ו/או עלולים לשבש את החקירה (שהסתיימה). אותו קצין העביר לי את המסמך המוכן ושאל אם אני מסכים לתנאים. וואו, הדמוקרטיה שבה לפעול. אני לא הסכמתי אזי אמר שאין בעיה ואני מוזמן להישאר במעצר עד למחרת בצהריים, זמן הדיון בבית המשפט. אמר וחייך. חתמתי תחת מחאה שעוררה אצלו זעם רב ושוב איים להשאירני במעצר אך לא היתה לו ברירה אלא לקבל זכותי זו.
החמור מכל הוא מעצרו של רן, סטודנט חביב וממושקף שיש להגן על הציבור מפניו, שהרי ברור שאם ישוחרר כמונו, עד להתייצבות בבית המשפט למחרת, עלול להשתתף בהתקהלויות נוספות ואולי אף להסביר את משנתו המרעילה נגד אלימות והרג.
המשטרה אף לא הסתפקה בכך אלא ביקשה מבית המשפט לעצור אותו עד תום ההליכים. כלומר סטודנט ללא עבר פלילי שהשתתף בשתי עצרות מחאה שהמשטרה טוענת שאינן כחוק, צריך להיות שבועות שלמים במעצר עד לסיום הדיון בענייניו.
איה אם כן חשבנו שנשים את מבטחנו? בבית המשפט כמובן. כאן קול ההיגיון והדמוקרטיה יישמע ושיקולים פוליטיים ולאומניים נופלים אל מול ערכיו הבסיסיים של משפט הצדק. בתי המשפט בישראל מהווים פעמים רבות את השומרים האחרונים ולעיתים אף הבודדים על ערכי הדמוקרטיה השבירים שלנו. הגעתי לבית המשפט עם תחושה זו והתבדיתי. כבוד השופטת לא משנה את החלטת קצין המשטרה והחלטתו הפכה לעונש על מעשינו הנלוזים עוד לפני כל הליך משפטי.
אם הצדק כל כך עמנו, אם אנו יכולים להיות אומה גאה במעשיה, אמיצה וחזקה, מדוע עולה הפחד הקולקטיבי מקולנו אנו, מדוע התגובות של העם, התקשורת ובמקרה זה גם של הממסד הן כה חריפות?
קשה להימנע מהמחשבה ששוב הפחד הוא המניע. אותו פחד שמניע את גלגלי השנאה ההדדית ומחבל בניסיונות הפיוס והשלום. הפחד לפתוח מעט את העפעפיים כדי לראות, די בבירור גם את מעשנו אנו, את הטעויות, העוולות ואי-הצדק בפגיעה בחפים מפשע כה רבים. כי הרי שאם תחושת הצדק והשליחות היתה אמיתית ומבוססת, לא היה כל קושי לקבל, לשמוע ולהתמודד עם אמירות שציינתי לעיל ועם אחרות והתגובה היתה דיאלוג נוקב ככל שיהיה ולא מעצר בית וכתב אישום.
ניר אורן
20 בינואר, 2009 בשעה 8:00
המבצע הסתיים ברגע שאובמה נכנס לנשיאות.
זה לא קשור למנדטים.
הציניות שלך מעוורת אותך.
20 בינואר, 2009 בשעה 10:00
מובן שאני מסכים עם הכותבים שסבורים שקלינגר "מרח" מאמר, לא דייק בעובדות, או לא הביא אותן כלל ולא הסביר או נימק את עמדותיו, משל די בכך שהם דבריו.
שנית, נפל אי דיוק משמעותי מאוד בדבריו של עמית-ה' לגבי מטרות המבצע. המטרות עליהן הצהירה הממשלה היו:
א. לפגוע בחמאס פגיעה קשה ולהפסיק או לצמצם באופן משמעותי מאוד את הטרור החמאסי מעזה כלפי דרום ישראל ובמיוחד את ירי הרקטות והפצמ"רים.
ב. למנוע הברחות אמל"ח בציר פילדלפי.
לא היתה כוונה, ובצדק, חרף תביעתו של רמון, להפיל את שלטון החמאס. החמאס נבחר ע"י הפלשתינאים, שהם גם יורידו אותו. אם אנחנו נעשה עבורם את העבודה השחורה, הם לעולם לא ילמדו לנהל מדינה ולא ילמדו מהי אחריות לאומית.
אי דיוק גדול הרבה יותר נפל בסיפא של דבריו: …"אנחנו נלחמים עם הפלשתינאים יותר מ-80 שנים אולי הגיע הזמן לנסות להשלים איתם".
א. אנו נלחמים עם ערביי ישראל ועם המשטרים במדינות הערביות השכנות כבר כ- 120 שנים. הפלשתינאים הגיעו לשטח הרבה יותר מאוחר.
ב. לא אנחנו פתחנו במסכת מלחמות זו. ומשום שלמלחמה מספיק צד אחד בעוד לשלום או להשלמה דרושים שני צדדים, לא אנו אלה שיכולים לכפות עליהם השלמה. אנו יכולים לגרום להם לחזור ולחשוב על תועלת הדרך שבה הם הולכים, אם ישתכנעו שטעו, הם ישנו את הגישה. אנחנו מוכנים להשלמה כבר מזמן. אבל אזהרה: בל נתבלבל. השלמה אינה כניעה והשלמה אינה ויתור על זכויותינו לטובת זכויותיהם. השלמה פרושה שכחת העבר, הדדיות מכאן ואילך והכרה הדדית מכל הבחינות, אפילו במדינת הלאום היהודי.
במאבק מתמשך דוגמת זה שבינינו לבין הערבים והפלשתינאים, יש תמיד עליות וירידות. לא כל המבצעים שמזכיר עמית הם כשלונות, ובמרבית המקרים שהיו כשלונות או הצלחות שנפלו מן המצופה, הסיבה היתה חולשת הדעת שלנו ולא כושר המעשה שלהם. הממשלה הנוכחית מצטיינת מבחינה זו בעקביות ראויה להדגשה מיוחדת – שתי מלחמות תוך כשנתיים, שתיהן מחילות ומסתיימות בעיתוי הלא הנכון, מהסיבות הלא נכונות ובאקורד סיום שגוי.
סביר להניח בנתונים אלה שיתברר שגם מבצע זה, כמו מלחמת לבנון השניה לא ישיג את יעדיו, הגם שהפעם היו אלה יעדים צנועים בהרבה מיעדי מלחמת לבנון השניה.
וכאן אנו חוזרים לדבריו של קלינגר. מבצע זה צריך היה להתקיים כבר מזמן. לא יתכן שאלפים או עשרות אלפים של תושבי מדינת ישראל ימצאו במשך שנים תחת אש מעבר לגבול. זו פשיטת רגל מוסרית ומדינית של מדינת ישראל וממשלותיה.
המבצע הוא תולדה של שגיאה פוליטית שאיפשרה לחמאס לעלות לשטון. הו תוצאה של הכשלון בלבנון ב- 2006, שהכה את ישראל באלם שהפך את מודל הלחימה של החיזבאללה ל"יעד נכסף" של החמאס, ושאיפשר לאיראן להמשיך ולבנות סביב ישראל בסיסי שיגור אמל"ח תלול מסלול, שהיא שולטת בו ופעילה אותו לרצונה. הוא תוצאה של שגיאה פוליטית שהוציאה את ישראל מעזה חד-צדדית, ולא טרחה לייצר מנגנון שימנע ניצול לרעה של מהלך ישראלי זה.
אם נבחן תקופות קודמות, ומלחמות או מבצעים קודמים, ניווכח שלא המצאנו את מרשמי הכשלון בשנים האחרונות. הם מלווים אותנו מאז מלחמת לבנון הראשונה, משום ש"התועים שלא להבין את המציאות" חשבו שהיא מלחמת ברירה, וחיבלו במו ידיהם ופיהם במאמץ הלאומי.
אגב, הכשל לא היה במלחמה. הכשל היה בהשארות בלבנון אחרי רצח ג'ומאייל, ולאחר שהתברר שהנוצרים והדרוזים אינם יכולים או אינם רוצים ל"הרים את המשא". לשגיאה זו שותפות כל ממשלות ישראל וכל שרי הבטחון שלה, לרבות רבין ז"ל, בכל התקופה שבין סוף 1982 לבין ה"ברחיה המבוהלת" של אמצע 2000 (ברק).
בפוליטיקה וביחב"ל אין וקום, וסיסמאות הן ווקום. הריאל פוליטיקה מלמדת אותנו שחולשה מזמינה תוקפנות. המציאות מחזקת תפיסה זו פעם אחר פעם.
ועוד טעות של קלינגר: אין עם ומדינה בעולם שכל מטרות המדיניות שלהם גלויות לעין הציבור והעולם. גם ישראל אינה יכולה להרשות לה זאת. יחד-עם-זאת, קביעת מטרות בבהירות בכל מאמץ לאומי עיקרי ולא כל שכן במלחמה, חשובה ביותר. מאידך, סביר להניח שמטרות אשר מפורסמות קבל עם ועולם, הן מטרות מינימום ברות השגה. חייבים להבטיח שהמטרות המפורסמות הן לפחות חלק מהמטרות האמיתיות ולא מטרות שיקריות הבאות לכסות על המטרות האמיתיות והסמויות מן העין. מתוך גישה כזו ניתן לטעון שממשלה שמזלזלת במטרות שהיא עצמה קבעה או שאינה יודעת לשים סייג לעצמה בקביעת מטרות-מינימום ראליות, היא ממשלה הרפתקנית, חסרת אחריות ובמקרים קיצוניים – ממשלה פושעת.
בניגוד לדמעות התנין של קלינגר שאותן אינני מקבל, אני מוצא מבחן חשוב אחד שעל פיו כן ניתן וצריך להעריך את מבצע "עופרת יצוקה". מבחן זה מורכב משני קריטריונים:
א. האם פעלה ממשלת ישראל בתום לב להשגת המטרות הלגיטימיות שקבעה לעצמה בתחילת המבצע?
ב. האם צה"ל, בפעילותו הצבאית, פעל עפ"י אמות-מידה צבאיות ומוסריות סבירות לטיפול באויב שעמד מולו, בתנאי הלחימה ששררו בשטח ובהתאם לכלל שיש להקטין את מספר הנפגעים בכוחותינו למינימום הנדרש להשגת היעדים הצבאיים שנקבעו.
אין לי ספק שכך פעל צה"ל. יש לי ספק שהממשלה מילאה את חלקה במשוואה.
אם שינתה הממשלה את מטרות המלחמה תוך כדי המבצע, מבלי שהודיעה על כך, מבלי שידעה את צה"ל על כך ומבלי שהנחתה אותו מחדש לפעול עפ"י המטרות החדשות, כי אז לא פעלה בתום לב. התוצאה במקרה כזה יכולה להיות הפיכה בפועל של האזרחים למטרת הפגיעה הצבאית ופגיעה לא מידתית בהם, ביחס לאופי הלחימה בכלל לעוצמתה ולהיקפה האמיתי. זו אינה בעיה של תיפקוד צה"ל אלא של תיפקוד הממשלה. לאחר מלחמת לבנון השניה, לאחר הסחבת וביזבוז הזמן ה"מדיני" במבצע "עופרת יצוקה" (כשאת המטרות שהושגו בפועל ניתן היה להשלים בפחות ממחצית הזמן)ולאור נקודת היציאה מהמבצע עם סימן שאלה חמור על מידת העמידה ביעדיו המקוריים, לא אתפלא אם יתברר שכך אכן קרה.
20 בינואר, 2009 בשעה 19:31
אז הפקת מלל שנון וציני חסר תוכן, עומק, או איזו אמירה. אתה ואחרים הם הילדים "שכנגד". אין לכם שום דבר להגיד אבל תאמרו זאת עם אותו חיוך זעיר של חשיבות עצמית.
אתה רדוד יהונתן קלינגר, ולא משנה בכמה שכבות בלוגוספירה תעטוף את זה, מבפנים אין כלום.