חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

קו השבר

נושאים זכויות אדם, מדיני-בטחוני, עלו ברשת ב 18.01.09 6:00

עד היום לא קיבלתי הרבה מהנחות היסוד של רבים בשמאל הרדיקלי. הרי חיילי צה"ל זה אני. שלושת השבועות האחרונים של המתקפה בעזה היו עבורי קו שבר, שלאחריו אני לא יכול לחתום יותר על המשפטים שלעיל. נדב פרץ מסרב להשלים

כשאני קורא שהרמטכ"ל הנחה את הכוחות להיכנס בכמה שיותר אש, כדי למנוע נפגעים לכוחותינו, ברור לי מה זה אומר. זה ברור לי דווקא בגלל שהייתי במקומות האלה; בגלל שאני מכיר את ההבדל בין נוהל לבנון, של 'יורים על כל רחש בשיחים' (כי אין אף אזרח שמסתובב באזורים האלה), לבין נוהל שטחים-בימי-אוסלו, של 'לא יורים בלי אישור של אלוף הפיקוד', וגם את מצבי הביניים של האינתיפאדה השנייה ושל חומת מגן. וברור לי שהמשפט הזה של אשכנזי אומר שנכנסים לעזה בנוהל לבנון – יורים על כל מה שחשוד שהוא אולי מחבל.

 

והתוצאות לא איחרו לבוא. כשכוח צה"ל יורה במרגמות לתוך שטח עירוני, אף אחד לא יכול לטעון שהוא מופתע מזה שהמרגמות מפספסות ב-30 מטר והורגות 42 אזרחים בתוך מבנה של האו"ם.

 

הפעילות הזו היא ללא ספק לא מוסרית. אני לא משפטן, אבל נדמה לי שהיא נמצאת כבר בצד הרחוק של פשעי המלחמה. אבל עדיין – לא מדובר כאן על רצח. אף אחד לא ירה מרגמות לתוך ריכוזי אזרחים בכוונת מכוון.

 

הסיבה שמעכשיו, לא אשפיל עוד מבט כשאשמע שקוראים לשר הביטחון רוצח בהפגנה שבה אני משתתף היא הדרך שבה נפתח המבצע הזה – ברצח בדם קר.

 

לקריאת הפוסט המלא – בבלוג של נדב – הרהורים של אבא

 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , ,

11 תגובות

  1. סוציאל דמוקרט :

    מעריך את דבריך.
    איבדנו את העשתונות במלחמה הזאת. 98% מהיהודים הסכימו לצאת למלחמה שהמטרה האמורפית שלה היתה לא יותר מוגדרת מאשר "לשנות את המציאות בטחונית בדרום". והמציאות אכן השתנתה. מהשקט הכמעט מוחלט של חודשי הקיץ למטר של קסאמים וגראדים. המטרות נוסחו כך כי היה ברור לממשלה שלהביא לסוף הירי היא לא תוכל באמצעים צבאיים. גם חיסול חמאס לא נכלל במטרות, כי הם מפחדים פחד מוות מרסיסי אלקאעידה שירשו אותו. אז עם מה יצאנו בסוף? עם עשרות נפגעים בדרום הארץ, חיילים הרוגים, 300 ילדים מתים בעזה, ואיתם עשרות אמהות וזקנים. וחמאס עדיין בשלטון, וממשיך לירות.
    מדהים שזה לא נראה לציבור מטורף לגמרי. קורה לנו משהו רע מאד.

  2. ליאור סוורדלו :

    מה קרה?
    כשעמיר פרץ יוצא למלחמה אז זה סבבה אבל כשאהוד ברק יוצא למלחמה זה פשע מלחמה?

    מאד עיקבי

    בינתיים אפנה אותך ואותכם למאמר שיכניס קצת פרופורציות על הלחימה

    למי שרוצה קצת להבין ולא רק לקשקש

    http://www.shavim.org.il/main/menu.htm?page=http://www.shavim.org.il/articles/yomyom/090112_reshef.htm

  3. ל רפי :

    אכן, קו שבר!
    אבל קו השבר אינו עובר במקום שאותו מציין נדב. הוא עובר במקום שממנו להערכתי נגזרת הנחייתו של הרמטכ"ל.
    מקום זה הוא בשולי הסבלנות והסובלנות של הציבור בישראל למלחמת הטרור הערבי המתמשכת באזרחי ישראל ובחייליה, מלחמה שבדור האחרון קבלה את השם "הטרור הפלשתינאי".
    אויבים משם, שונאים ממקומות אחרים ושוטים מתוכנו מנסים לחזור ולהסביר שחוקי המלחמה הקונבנציונאלית, שנוצרו עבור מדינות ריבוניות וצבאות סדירים, הם גם החוקים שיש להפעיל מול טרור פונדמנטליסטי. אין שטות גדולה מזו ואין טיפשות גדולה מזו, משום שזהו מרשם וודאי לנצחון הטרור.
    אף עם ואף מדינה לא יוכלו לקבל חוקי משחק שהתוצאה הוודאית שלהם הוא כשל ותבוסה. מי שאינו מבין זאת, מוטב יחפש לו מקום בו אין מאבקים מזויינים או שהוא יכול, בתרוץ של סרבנות מצפון, בתשלום שוחד או בדרך "הוגנת" אחרת להתחמק ולהמנע מלהיות חלק מהחברה הלוחמת שעליה הוא מבקש להמנות, או מתחזה להמנות.
    יחידים נתבעים לשלם מחיר על שגיאותיהם וכך גם עמים. הדבר חל גם על הפלשתינאים, כאשר הם בוחרים בדרך האלימות כשיטה מועדפת לפתרון סכסוכם עם העם היהודי. מבצע "עופרת יצוקה" הוא תוצאה מובהקת של בחירה שגויה ושל המחיר שהיא גובה, והגיע הזמן שכפי שהבינו הערבים שמלחמות קונבנציונאליות לא הביאו להם את הישועה, והם שילמו בהן מחיר יקר (כשם שגם אנחנו נאלצנו לשלם, נגד רצוננו), כך יהיה גם במלחמות הטרור; אז לא היתה לנו ברירה וגם היום אין לנו ברירה.
    הטרור מבקש להגדיר חוקי משחק חדשים, נוחים יותר ליוזמיו. תפקידו לגשר על פער-העוצמות הקונבנציונאליות, ע"י שימוש – ציני, לא אנושי, צבוע, קיצוני ואכזרי – ביתרונות היחסיים שיש להם (שטחים, אנשים, תרבות כסף והשפעה פוליטית בינלאומית). אסור היה לנו להגרר אחרי אסטרטגיה זו
    ומבחינה זו מבצע "עופרת יצוקה" בא בגדר של מעט מדי ומאוחר מדי. אילו הגבנו אחרת בלבנון ב- 2006, יתכן שלא היינו נדרשים למבצע זה. אם לא נקפיד להשיג במבצע זה את מטרות המינימום שנקבעו לו ונאפשר לחמאס להשתקם ולהתחזק, יבוא אחריו מבצע נוסף, גדול יותר, קשה יותר ועקוב מדם יותר. מי שאינו יכול או אינו מוכן לראות את המציאות נכוחה, חבל על הזמן, שימצא לו ארץ אחרת.
    אילו פעלנו אחרת באינתיפאדה השניה, קרוב לוודאי שהיינו מונעים הן את מלחמת לבנון השניה והן מבצע זה. הדברים קשורים אלה באלה ונובעים אלה מאלה. מאבקי כוח נולדים כאשר גורם אחד מתוך אלה שמעורבים בהם סבור ששימוש בכוח הוא הפתרון הרצוי לו. במאבקי כוח, שיווי-המשקל, הבי-לטרלי או המולטי-לטרלי, מושג כאשר הצדדים המעורבים מגיעים למסקנה שנזקו של השימוש בכוח גדול מתועלתו.
    במלחמות הקונבנציונאליות, הגענו לכך במלחמות ששת הימים, כשלנו בהתשה וכך הרווחנו את מלחמת יום הכיפורים, ממנה יצאנו בעור שינינו. למזלנו, המצרים יצאו ממנה גרוע יותר. לאחריהן, הוחלפו המלחמות הקונבנציונאליות במלחמות טרור, שהפכו בשנים האחרונות לאסטרטגיית המאבק הפלשתינאית נגד ישראל ולאסטרטגיית המאבק של האיסלאם הפונדמנטליסטי נגד המערב.
    מול מלחמת הטרור אירופה רשאית ל"שחק" ב"נדמה לי", ולארה"ב יש מרחב ספיגה עצום. לישראל, שממוקמת במזרח התיכון, אין מרווח ספיגה ואין אפשרות לשחק ב"נדמה לי". במערכת השיקולים של שרידות מול התחשבות הומניטרית – השרידות קודמת.
    וכאן אנו מגיעים לקו השבר: קו השבר הוא המקום שבו ישראל אומרת למלחמות הטרור – "עד כאן"! מכאן אין יותר סובלנות לטרור. אין יותר נכונות חד-צדדית לספוג טרור, ואין יותר התחשבות "מדעית-פיצנטיאלית" בשאלה מי יורה, מהיכן יורה, מי עוזר לירות, מי מסתיר, מי מחפה, מי תומך בדרכים שונות ומי תומך פוליטית ואחרת. כל המערכת המייצרת טרור, היא מערכת הורגת, ולכן היא ראויה לתגמול כוחני מלא.
    הברירה היחידה שיש למי שאינו רוצה להפגע, הוא לא להיות חלק מהמערכת התוקפת. כיצד יעשה זאת – זבש"ו. (למשל, כפי שהקים אותה – יפרק אותה… או שלא יקים אותה מלכתחילה).
    זהו קו השבר החדש שמסתמן במבצע "עופרת יצוקה". הוא קו בריא, נכון, מוסרי, אפקטיבי וחיוני.
    גם אנחנו וגם הם צריכים להסתגל לקו השבר החדש. אם לא נבין זאת נזכה בהסלמת טרור חמורה ביותר סביב ישראל ובתוכה.

  4. מתן :

    ליאור – אז מה אתה אומר בזה? שישראל עדיין לא רצחנית כמו בעלת בריתה הטובה ביותר? אוקיי, אבל בהחלט אפשר לומר שאנחנו בדרך לשם.

    המלחמה הזאת היתה מפלצתית ברצחנותה, למרות שכמובן שאפשר להביא דוגמאות רבות למלחמות רצחניות יותר. הנקודה המשמעותית היא הדה-הומניזציה של הפלסטינים שהולכת וגוברת כאן, וחוסר ההערכה הכללי שרוחש הציבור היהודי בישראל, שאתה בחרת ליצגו כאן, לחיים של *בני אדם* כאשר הם פלסטינים. כאשר יבנו הביניינים ויקברו הקורבנות, זה מה שיישאר: עם שהוא מכונת מלחמה שמתייחס לחייהם של הפלסטינים כאילו הם זבל, ועם שמרגיש שהוא נתון תחת איום במלחמת השמדה מצד אותה מכונת מלחמה, ולכן ינקוט בכל האמצעים, איומים ככל שיהיו, כדי לעשות את מה שהוא תופס כהתגוננות קיומית.

    כדי למנוע את התסריט הנורא הזה, לא יעזור לנו לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד "אנחנו כל כך מוסריים, הרי האמריקאים רוצחים ערבים אפילו עם פחות סנטימנטים מאיתנו". זו ממש לא הדרך להרגיע את הטירוף הזה במשהו.

  5. מתן :

    ל רפי – קו השבר שאתה מדבר עליו אכן קיים. הוא קו שבר בין הישראלים שהטרור האיסלאמי גורם להם לעבור למחוזות מסוכנים של פשיזם, לעומת אלה (מעטים, אבל כמו שמראה נדב במאמר הזה, הולכים ומתרבים) שחושבים שהדרך להתמוד עם הטרור היא להבין שמשהו יסודי מאוד פגום לחלוטין בדרך שבה אנחנו מתנהלים ביחסים עם הפלסטינים ועם העולם הערבי והמוסלמי, ולנסות לגבש חלופות חדשות, בניגוד לדרך של מלחמה ומוות שאנחנו זורעים כאן כבר עשרות שנים.

    נראה שאתה בוחר בדרך הראשונה. אני מקווה שכאשר יבואו הקלגסים של המשטר הפשיסטי שאתה מעודד את הקמתו לאסור אותך, התגובות שלך כאן יצילו אותך.

  6. עומר כרמון :

    לליאור סוורדלו:

    האכזריות של כוחות צה"ל במלחמה בעזה עולה בהרבה על פעילות צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

    כשעמיר פרץ היה שר הביטחון הופסק הירי הארטילרי לכיוון עזה לאחר התקרית המצערת של הרג משפחה מירי פגז.

    גם במלחמת לבנון בוצעו פשעים, אבל מרביתם ללא אישורו של שר הביטחון. כמו השלכת פצצות המצרר. בעזה נעשה הדבר בידיעה ובהכוונה של שר הביטחון אהוד ברק.

  7. לסוציאל דמוקרט :

    1. אני מסכים עם דבריך, אשמח אם תרחיב זאת לכדי מאמר שלם שיפורסם באתר (אפשר בעילום שם).

    הייתי משווה בנתונים מספריים בין מבצע עופרת יצוקה שנתפס כהצלחה ובין מבצע גשמי קיץ (2006 ברצועה) שנתפס ככישלון.

    לגבי השאלה למה העיוורון – מעניין מאוד וראוי לדון בזה.
    איתי

  8. דודי :

    לעומר – רק לידיעה, משפחת ראליה (ע"פ אמיר אורן ב"הארץ") נהרגה מנפל פגז שהאב התעסק איתו, ולא מירי פגז.

    למתן – לא רק ארה"ב. מאות אזרחים סרבים נהרגו בהפצצות נאט"ו ב-1999, שמדינות מערביות רבות היו שותפות להן. גם שם מאזן הכוחות היה חד-צדדי לחלוטין והשיקול היה לחסוך בחיי חיילים, גם אם זה כרוך בסיכון אזרחים. (למעט השמאל הרדיקלי ביותר, אגב, איש לא מחה, ודעת הקהל ברובה תמכה).

  9. עומר כרמון :

    לדודי,

    א) בכל זאת הפגז הגיע לשם איכשהו 🙂

    ב) אמיר אורן? אמממ. הרשה לי לא להגיב. בכל מקרה, מדובר בטרגדיה ואני רוצה להאמין שלא ידו של צה"ל בכך.

  10. ליאור שוורץ :

    לנדב ולכל המגיבים,גם אני חושב

    שעברתי קו שבר והוא שאני אדיש להרג בעזה, אני חושב שאתם מפספסים משהוא שאין לי עליו תשובה
    אבל אנחנו נלחמים נגד קבוצות טרור
    (לאנשי חד"ש ובלאד לוחמי חופש?)
    שמשתמשים באוכלוסיה המקומית כמגן
    וכאסטרטגיה לחימה,החוקים השתנו
    לטעמי גם המוסר השתנה כלומר האם אפשרי להשתמש במוסר של טוהר הנשק
    כאשר האויב שנמצא לפניך יהרוג אותך ואת הילד שמשמש אותו למחסה.
    אני חושב שהגזימו בשמירה על החיילים שלנו ואני יותר מוטרד
    מהאבידות הדו"צ מאשר ממה שקרה בעזה
    ואני חושב שחמאס לא ישתקם כל כך מהר.יש תג מחיר לכל דבר ובמקרה זה בצער רב אני חושב שכולם הבינו מהוא אותו תג מחיר.
    אני לא חושב שיש מקום לדבר אם החמאס מהסיבה הפשוטה שהם לא ידברו איתנו.

    לסיכמו של דבר ה15 מנדטים שליברמן
    הולך לקבל בבחירות יותר מטרידות אותי מהחללים בעזה.כי אם הוא ימשול מה שקרה בעזה יקרה בואדי ערה.

  11. דני זמיר :

    אכן המציאות קשה ומכאיבה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.