התקציב שאושר בממשלה משקף מדיניות ניאו-ליברלית קלאסית. זהו תקציב של צנע בתקופה שדורשת הרחבה תקציבית משמעותית, תקציב שיצור פערים ועוני בתקופה שדורשת צמצום פערים, תקציב שמאפשר לאלפיון העליון לא לשאת בנטל בתקופה שדורשת תיקון
מאת: ק. טוכולסקי
כשהוקמה ממשלת ה"שינוי" היה חשש גדול שהשפעת השמאל על מדיניות הממשלה תהיה זניחה (הכוונה לאותו שמאל המתיימר לפחות להיות סוציאל-דמוקרטי בעבודה ובמרצ). תקציב המדינה מלמד שאכן כך הוא הדבר. אמנם אי אפשר להתעלם מההישגים של שר הבריאות הורוביץ (מרצ), או מתוספת התקנים לשוטרים שיקבל השר בר לב (עבודה), אבל תקציב המדינה וטיוטת חוק ההסדרים שהממשלה אישרה במסגרת אישור המדיניות הכלכלית שלה, האופן שבו בוחרת הממשלה להתמודד עם מימון הוצאותיה והגזירות הרבות שנכללות בחוק התקציב ובחוק ההסדרים, מראים שהשפעת ה"שמאל הסוציאל-דמוקרטי" בממשלה זניחה ואולי הגיע הזמן לתהות בקול האם יש בכלל "שמאל סוציאל-דמוקרטי" בעבודה ובמרצ.
בימי ממשלת רבין השנייה, נימקו אנשי השמאל הסוציאל-דמוקרטי במפלגת העבודה ומרצ את תמיכתם במדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה (הרחבה בתקציבים החברתיים בצד הפרטות והטבות מס לאלפיון העליון) בכך שהממשלה מתקדמת בנושא המדיני. בימי ממשלת שרון השנייה עם שר האוצר ביבי, התנגדו אנשי העבודה ומרצ באופוזיציה לתקציב 2003, גם כשידעו לתמוך בתכנית ההתנתקות. כיום, העבודה ומרצ נמצאות בקואליציה שלא מתקדמת מדינית לשום מקום, ואשר התקציב, חוק ההסדרים והמדיניות הכלכלית שאושרו בממשלה מזכירים את כל מה שהיה רע בתקציב 2003, עם קמצוץ ממה שהיה טוב בתקציבים של השנים 93-95.
תקציב המדינה לשנים 2021/2022 הוא תקציב ניאו-ליברלי, מנותק מהמציאות. שהנחות היסוד של מי שהעזו להעלות אותו על הכתב הופרכו במבחן המציאות פעם אחר פעם ב-40 השנים האחרונות. ה"שינוי" שהממשלה מתכוונת ליישם, כפי שהוא בא לידי ביטוי במדיניות הכלכלית שלה, הוא שינוי לרעה. אחרי 12 שנות שלטונו הרעות של ביבי, עם המדיניות הכלכלית הימנית שלו, עם החלשת התשתיות הציבוריות והשירותים הציבוריים, עם שורה של הפרטות כושלות ונסיגה של המדינה מעוד ועוד תחומי אחריות והפקרתם לניהול הכושל של ה"שוק החופשי", עם התרחבות הפערים בחברה הישראלית, הופעת התופעה של עובדים עניים והעמקתה, הדבר האחרון שמדינת ישראל הייתה צריכה היא הצעת תקציב מדינה שמאפשרת לימין הכושל והמושחת שבאופוזיציה לתקוף אותה משמאל. צהלות השמחה של מפלגות העבודה ומרצ כפי שהן באות לידי ביטוי בשורה של פוסטים ממומנים ברשתות החברתיות בהן שרים וחברי כנסת חוגגים את עצם התקציב ואת ההישגים שלהם, מלמדים בעיקר על אזלת היד של הפלג ה"סוציאל-דמוקרטי" של הקואליציה.
בזמן שבתקציב החדש יש מסים רגרסיביים לרוב, וגזירות על הציבור שיעמיקו את ההוצאה הפרטית על שירותים שהיו ציבוריים, מביטול האג"ח המיועדות בפנסיה, דרך ביטול הסובסידיה למשתמשי התחבורה הציבורית, העלאת ההשתתפות העצמית בצריכת שירותי בריאות ציבוריים ועוד ועוד גזירות. נעדר מהתקציב כמעט לחלוטין מיסוי פרוגרסיבי. האלפיון העליון בישראל לא משלם מספיק מסים. ומאחורי טענות השווא והספינים על כך שהעשירון העליון משלם שיעור ניכר מהכנסות המסים בישראל, מסתתרת האמת והיא שביחס למדינות בעלות פערים נמוכים, עודפים תקציביים ומדיניות רווחה מרחיבה במדינת רווחה חזקה, שיעור המס שמשלמים העשירים בישראל נמוך להחריד ונטל המס הרגרסיבי על השכבות החלשות גבוה להחריד. התוצאה היא שתקציב המדינה יאפשר לאלפיון העליון להמשיך להתחמק מתשלום מסים הוגנים בזמן שנטל המס מוכבד אבל היקף השירותים ימשיך לרדת וכך גם רמתם.
המדיניות הכלכלית שאושרה בממשלה מאפשרת לקבוצה של משרתי הון בקרב נבחרי הציבור ובפקידות הבכירה, להפחית את היקף ואיכות השירותים הציבוריים, ולקדם הפרטות במקביל להגדלת נטל המס הרגרסיבי. במקום שאנשי השמאל הסוציאל-דמוקרטי לכאורה בקואליציה ידרשו הגדלה משמעותית של הגירעון והחוב ביחס לחוב תוצר, או העלאה של נטל המס הפרוגרסיבי על האלפיון העליון, הם אישרו את התקציב והסתפקו בהישגים נקודתיים, אשר חשובים ככל שיהיו, לא מאזנים את הפגיעה בחברה הישראלית.
למעשה, אישור המדיניות הכלכלית במתכונתה הנוכחית הוא לא פשרה, אלא פשרה על פשרה על פשרה שנולדה מתוך חוסר יכולת של מפלגות השמאל מרכז הציוני בישראל לעמוד על שלהן. מאז התכנית הכלכלית של 1985, לא הייתה ולו פעם אחת שהפלגים הסוציאל-דמוקרטיים במפלגות השמאל הציוני נתנו את הטון מול הפלגים הליברליים והניאו-ליברליים והצליחו לקבוע את הטון במפלגותיהם באופן שישפיע על המדיניות הממשלתית בצורה משמעותית. גם כאשר הושגו הישגים נקודתיים חשובים (למשל העלאת שכר המינימום והחלת פנסיה חובה ב-2006), המדיניות הממשלתית הכוללת של הפרטות חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים נמשכה. המדיניות הכלכלית של הממשלה החדשה היא מדיניות שלא מתאימה לצרכים של החברה הישראלית ומנציחה תפיסות כלכליות ניאו-ליברליות וניאו- שמרניות כושלות והרסניות.
המדיניות הכלכלית של הממשלה לא נותנת מענה לצרכים ולבעיות של החברה הישראלית ותנציח תהליכים של צמיחת פערים, החלשת תשתיות ושירותים ציבוריים, החלשת החוסן הכלכלי של ישראל ומכירת אינטרסים כלכליים חברתיים ולאומיים לשוק ההון ואינטרסים זרים. קחו לדוגמא את ביטול אגרות החוב המיועדות בפנסיה שחושפת את החוסכים לפנסיות לתנודות של שוק ההון ללא שום הגנות. מעבר לפגיעה האפשרית בחוסכים לפנסיה, המדינה תאלץ לגייס יותר חובות בחו"ל ובמטבע חוץ שכן אגרות החוב המיועדות היו צורה של השקעה מקומית במטבע המקומי ובשוק המקומי. כך בשינוי מדיניות אחד, ייפגעו גם החוסכים וגם חוסנה שלה מדינה. גיוס חובות מקומיים גם אם בריבית גבוה יותר מאפשר למדינה להחזיר את החוב במטבע מקומי בלי הסכנה שאמצעים בהן תנקוט להחזרת החוב יביאו לירידה בדירוג האשראי שלה ובצמיחת הריבית על חובותיה.
לסיכום. ככל שאני לא מזלזל בהישגיו של שר הבריאות הורוביץ ובתוספת שהשיג לתקציב הבריאות, הוא היה גם צריך להתעקש שמימון התוספת לא יבוא על חשבון קיצוץ רוחבי בתקציבי המשרדים אלא באמצעות העלאת מסים על האלפיון העליון בצורה מלאה או בשילוב עם הגדלת הגירעון. כך גם לגבי הפירורים האחרים שהשיגו חברי-כנסת ושרים. זה לא מספיק וזה לא יספיק.
התקציב הזה הוא תקציב ניאו-ליברלי קלאסי, תקציב של צנע בתקופה שדורשת הרחבה תקציבית משמעותית, תקציב שיצור פערים ועוני בתקופה שדורשת צמצום פערים, תקציב שמאפשר לאלפיון העליון לא לשאת בנטל בתקופה שדורשת תיקון.
תקציבה הראשון של ממשלת השינוי הוא בעיקר שינוי לרעה. חזרה לרוח הרעה של תקציב 2003. ואם לא יהיו שינויים משמעותיים, לא רק בהוצאה של עיזים, אלא גם בהכנסה של הרחבה תקציבית משמעותית ומקורות מימון פרוגרסיביים, הם בעיקר מלמדים שהביקורת משמאל על ממשלת ה"שינוי", מוצדקת.
ואם אנחנו רוצים בישראל שמאל סוציאליסטי ציוני, לא נוכל לעשות זאת מתוך המסגרות הקיימות. אי אפשר לתמוך בתקציב ובמדיניות הכלכלית שאישרה הממשלה ולהיות שמאל סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי. התקציב הזה רק מוכיח שההבדל הפרסונלי שבין ביבי, בנט, לפיד, ליברמן, גנץ וסער הוא אולי הבדל פרסונלי אבל לא מהותי. ושיתוף פעולה עמם בשביל לקדם שינוי פרסונלי כזה או אחר, רק מנציח את המשך הרחבת הפערים והידרדרות בשירות לאזרח ובתשתיות מדינת הרווחה.
Tags: אגרות חוב, העבודה, חוק-ההסדרים, מרצ, ניאו ליברליזם, פנסיה, שמאל, תקציב
האמת שזה מביך כמה שהשמאל מרכז מיותר בממשלה, הם היו צריכים לתמוך בממשלה מבחוץ תמורת ראשות של וועדות חשובות זה היה פחות מביך ומאפשר להם לתמרן יותר טוב נגד הגזירות.