כמו רבין ושרון או כמו מיצנע ואיילון (וגבאי)
מאת: אמיר יובל
האם הניסיון של ליפקין שחק איציק מרדכי רוני מילוא ודן מרידור מצדיק מהדורה חדשה של ארבעה ראשי ממשלה בעיני עצמם: עוד רמטכ"ל, שוב ראש העיר תל אביב, ושוב יוצאי ליכוד? האם יש סיכוי להביס את הליכוד על ידי פיצול השמאל – מרכז והקמת מפלגה המייצגת את רמת אביב, רמת החי"ל רמת גן ורמת השרון שהשכר הממוצע של תושביהן גבוהה בחמישים אחוז מהשכר הממוצע הארצי?!
ליכוד הימין ופיצולים בשמאל – מרכז תרמו לניצחון הימין מאז 1977. באופן דומה, פיצולים בימין סייעו לניצחונות של השמאל – מרכז מאז 1992.
אריק שרון ניצל את המשבר שלאחר מלחמת יום כיפור ואת ההילה הצבאית כדי לדחוק במפלגות הימין היריבות להיכנס למסגרת הפוליטית שיזם: 'הליכוד'. שרון היה לאדריכל האיחוד המפלגתי היציב ביותר מאז הקמת המדינה, שאיפשר ניצחון על הכוחות הפוליטיים היציבים ביותר עד אז. (פרישתו של שרון מהליכוד הגדול והממוסד ב 1976 וב 2005, בדומה לפרישה של אחרים, הובילו להקמת מפלגות אד – הוק שהתפוגגו).
הניסיון הישראלי מוכיח שמהפך וניצחון פוליטי קשורים בהקמת מפלגות פוליטיות גדולות (שיזמו גנרלים בדימוס: הליכוד, ישראל אחת, כחול לבן). אולם, ראשות הממשלה ויציבותה תלויה בפז"מ והכשרה פוליטית ארוכת שנים: אשכול, גולדה, בגין, שמיר, וכן, רבין מ- 1992, שרון מ – 2001, נתניהו מ 2009. לעומת זאת, רבין ב – 1974 (שגייס את ראש העיר תל אביב ולא את ראש מועצת יבנה), נתניהו ב 1996 וברק ב 1999 רומזים לנו, שכמו אצל נסיכים, כישרון וכריזמה אינם מספיקים כשלעצמם.
גדי אייזנקוט עלול לחזור על הפארסה הפוליטית של גנרלים בדימוס שלא הבינו שהפוליטיקה היא מקצוע נדיר שאין דומה לו sui generis))! 'מדע המדעים' כהגדרתו של אפלטון. רפאל איתן, אמנון ליפקין שחק, עמרם מצנע, עמי איילון, שלושת חברי הקוקפיט (בוגי, גבי ובני), וגם אהוד ברק, לצד שלי יחימוביץ ואבי גבאי השאירו אחריהם גוש מוחלש, לאחר שהופיעו והתפוגגו ככוכבי שביט, המעוררים רגשות, מנחילים תרבות פוליטית נרקיסיסטית ומחזקים את הימין העולה ופורח בסביבה של רהב והדר.
פרשות נתניהו, המערכה נגד מוסדות המדינה, קריסת השירותים הציבוריים, שעור העניים ו"המצביעים השרופים", הדומיננטיות הסינית, המעורבות הרוסית והאיום האירני מהווים שעת כושר למהפך משטרי קוטבי: דמוקרטי או פופוליסטי סמי-פאשיסטי. בשנת 2020 ישראל תתמודד עם אתגרים גדולים מאלו של 1973 ואולי גם מאלו של 1948, (יציבות המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו ושינוי מבני של המערכת הבינלאומית). בחירתו של הנשיא ביידן, פותחת חלון הזדמנויות קצר מועד, (בלי קשר לגילו) הן בגלל שיטת הבחירות האמריקאית, והן בגלל הדהרה הסינית על רקע המשבר הבריאותי – כלכלי הגלובלי.
אורי בר יוסף ויוסף אדרעי, במאמריהם שהתפרסמו ב'הארץ', מתייחסים לכישוריו ולמקומו של גדי אייזנקוט בהערכות של השמאל – מרכז לקראת ההתמודדות עם משברים אלו. אדרעי רואה באייזנקוט שותף בכיר להנהגה ועתודה ראויה. כאחד המועמדים הראויים ביותר להנהגת המדינה, הוא כבר הוכיח, כפי שמציין בר יוסף, שכשהוצע לו להתמנות לרמטכ"ל הוא הציע למנות את מי שהיה כבר סגן הרמטכ"ל ולכן נראה בעיניו מועמד בשל יותר. לכן ניתן לצפות שאייזנקוט לא ייכשל ביוהרה של אלו שרצו להיות 'ראש הממשלה או כלום', וינצל את ההילה הצבאית ואת תכונותיו התרומיות כדי להוביל ולעצב איחוד של כל הכוחות הדמוקרטיים – ליברלים, ויגלה מנהיגות סולידית ותומכת המוקירה מוסדות מפלגתיים כגון הירארכיה, וותק, תשתיות ומיסוד. מפלגות שלטון בישראל נשענו על מוסדות אלו ובלעדיהם לא החזיקו מעמד.
Tags: גדי אייזנקוט, ימין, שמאל
לאמיר יובל.
כתבת:"ליכוד הימין ופיצולים בשמאל – מרכז תרמו לניצחון הימין מאז 1977. באופן דומה, פיצולים בימין סייעו לניצחונות של השמאל – מרכז מאז 1992."
אתה מסכם בצורך ב"מנהיגות סולידית ותומכת המוקירה מוסדות מפלגתיים כגון הירארכיה, וותק, תשתיות ומיסוד. מפלגות שלטון בישראל נשענו על מוסדות אלו.
בקיצור,אתה עומד על חשיבות המנגנון.השאלה הגדולה מנגנון לשם איזו מטרה?.
ב 1977היה היה לא סתם מהפך שלטוני אלא מהפך משטרי.מדינת הרווחה של השנים 1969-1977 הפכה למשטר ניאו-ליבראלי המקדש הפרטות ברבריות וטייקונים.
לדעתי משטר הבזיזה לא השתנה מ-1977 ועד היום.מה פירוש הדיבור על מרכז-שמאל בזמן שהבזיזה וההפרטות נמשכות בכל עוזן בחסות הימין והשמאל הניאו ליבראלי.אז מה אתה אמיר מציע?להחליף את המאפייה השלטת בלי להציע מהפך סוציאל-דמוקראטי?
תמהני!
מיכאל לינדנבאום,
תודה על התגובה. ראשית, אני מקווה שנצליח להגדיל את החשיפה ואת מספר הקוראים של 'עבודה שחורה'.
אני מציע לשים לב שבשנים שהתקיים בארץ משטר סוציאל דמוקרטי מסוים הוא תמיד התבסס על קואליציה שחלק (גדול) ממרכיביה היו ליברלים מתונים ובלתי מתונים. גם בתוך 'המערך' גם בתוך מפא"י הרוב היה יותר ליברלי ופחות בעל תודעה סוציאל דמוקרטית. כתבו על כך ב**גרסאות שונות**, בין ביתר, לובה אליאב, אמיר בן פורת, אניטה שפירא, יוסף גורני, אברהם דורון, אבי בראלי, ודני גוטווין. כניראה שיהיה יותר קל לזהות בכול תולדות מפלגת 'העבודה' יותר אישים ימניים לייט מאשר אישים בעלי אידיאולוגיה ותודעת שמאל שאינה רק מילולית.
אני מציע לשאוף למדיניות סוציאל דמוקרטית ריאלית (אפשרית) במסגרת מפלגה גדולה שתהיה בהכרח קואליציה של השקפות ואינטרסים. כשם שהיה נכון להצביע למפלגת העבודה הממוסדת והגדולה (שכללה את רפ"י, ובשלב אחר את 'יחד' ואחכ את 'גשר' ובשלב מאוחר יותר את 'התנועה' ועוד), נכון יהיה היום לגבש גוש סביב מפלגה **תוססת וממוסדת**. אני לא מכיר ברירה אלא לקחת את הסיכון ששוב יפרשו ממנה, לפני או אחרי הבחירות, כשם שפרשו: דיין, פרץ, פרס, מצנע ואחרים. בעצם הדמוקרטיה בארץ תלויה במידה רבה בסיכוי שאישים מרכזיים יפרשו מ'הליכוד' לפני שיהיה מאוחר. בנתיים, השמאל בודק מזוזות וציציות והימין מפרק את השרותים והמוסדות הציבוריים. אני מציע מהפך בכול מחיר ולא מהפכה בשום מחיר, למרות הכשלים והמחיר של פוליטיקה קצרת טווח. מימוש המדיניות הסוציאל דמוקרטית תלוי ביכולת לשחות ולתמרן במוסדות פוליטיים לא פחות מאשר בניסוח והגדרה של הדוקטרינה.
לאמיר יובל.
גם שהשמאל הניאו-ליבראלי היה בשעא כוחו הוא לא הפריע לימין"לפרק את השרותים והמוסדות הציבוריים."
גם היום מאכלת ההפרטה נמשכת,ואני לצערי לא רואה שאתה מדבר על המשך ההפרטה ברברית.
מה שאתה מציע זה למעשה המשך השותפות הניאו-ליבראלית הנמשכת כבר 40 שנה.
תקן אותי אם טעיתי בהבנת כוונותיך.
כל טוב.מכאל
הכל נכון, גם תגובת לקסי לטוכולסקי.
אבל אף אחד לא כפה על השמאל מרכז את ההתנהלות שאתה מתאר.
אז מאיפה זה בא?
אולי את התחלת התשובה אתה כבר נותן במאמר:
" והקמת מפלגה המייצגת את רמת אביב, רמת החי"ל רמת גן ורמת השרון שהשכר הממוצע של תושביהן גבוהה בחמישים אחוז מהשכר הממוצע הארצי?!
נו, ואם כך, לאן הולכים מעאן?