רוב הסיכויים שתוקם ממשלת ימין-מרכז או ימין בלבד. השמאל הציוני ניצל וצריך לעבוד על מיצובו כאלטרנטיבה שלטונית
מאת: ק. טוכולסקי
לנצח לא ניצחנו, עכשיו תנו לאבק לשקוע
כראוי לחברה תזזיתית כחברה הישראלית, חברה שמוטרפת בידי מעצבי דעת הקהל שלה מספין לספין בלי לעצור ולחשוב יותר מדי, פחות משבוע אחרי הבחירות ובמקום לדבר על התוצאות שלהם אנחנו עוסקים בספינים, מי יקבל ראשון את ההזדמנות להקים ממשלה, מי רוצה לקבל ראשון את ההזדמנות, וכך הלאה והלאה.
בארץ ספין אין מקום לעיכול המציאות ולא לניתוח מעמיק של הדברים. אם הינו חיים אחרת, לא היה שום סיכוי שביבי היה חוזר לשלטון אחרי 1996-1999 שלא לדבר על אחרי הקדנציה האחרונה. ראש הממשלה הכושל ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל לא היה נתפס כהצלחה, אם במקום בספינים לכלוך וסמנטיקה היינו עוסקים במציאות. גם שלושת הגנרלים ושר האוצר שחבר אליהם לא היו נתפסים כאלטרנטיבה, אם אנשים היו עוצרים לחשוב על המציאות. אז בואו נעצור לרגע, נסתכל על כמה עובדות ונהרהר.
- הימין ניצח את הבחירות, קטן יותר, חלש יותר, עם 4 מנדטים פחות מאשר ב-2015 ועדיין המנצח, לגוש הימין יש 63 מנדטים וגוש הלא ימין המורכב מהשמאל (24) והמרכז (33) מחזיק רק ב-57. אם הערבים היו מצביעים כמו החרדים הפער בין הגושים היה נסגר, רק שהם לא. בבחירות הבאות כדאי שההצבעה במגזר הערבי תעלה ל-70% ומעלה, השמאל יגדל. הימין די מיצה את מאגר המצביעים שלו, המתנחלים והחרדים הלכו להצביע בשיעור ניכר כרגיל.
- השמאל הציוני יצא מהבחירות בשן ועין, עם התחזקות של מנדט אחד בלבד. "העבודה-גשר" קבלה פחות מ"העבודה" ו"גשר" בנפרד. נשאר רק לקוות שהפיכתה מחדש של מפלגת העבודה למפלגה סוציאל-דמוקרטית תוכיח את עצמה בטווח הארוך כהצלחה. המחנה הדמוקרטי קיבל 5 מנדטים, פחות מממוצע הסקרים שלו לאורך הקמפיין ולמען האמת, פחות מממוצע הסקרים של מרצ לבדה לפני האיחוד. שתי המפלגות המשיכו לדמם בוחרים ל"כחול לבן" וסיימו אחריה בקיבוצים, במושבים ובערים. השמאל הציוני צריך להתאפס על עצמו ומהר, כי כשהולכים מבחירות לבחירות על קמפיינים של "תצילו אותנו מאחוז החסימה", בסוף נשארים מתחת.
- איש המפתח של הבחירות הוא ליברמן. בלעדיו אין רוב. עם כל הכבוד לחרדים ולערבים, ל"ליכוד" ול"כחול לבן" יש עוד דרכים להגיע לשלטון ביחד או לחוד. לשון מאזניים יש אחת. החרדים אף פעם לא היו לשון מאזניים, הם תמיד היו בברית עם הימין. הערבים לא יכולים לתמוך באף אחד אחר חוץ מהמרכז. ליברמן אמנם נמצא בגוש הימין, אבל הבוחרים שלו חצויים וליברמן יודע את זה. הוא יכול להכריע בעד ממשלת ימין צרה ולקוות שזו תשרוד 4 שנים, רק שאז הוא לא יוכל לקדם לא נישואים אזרחיים ולא את ביטול חוק המרכולים. באותה מידה הוא יכול להמר על כ"חול לבן" וממשלת מיעוט שנתמכת בידי השמאל. לא בטוח שגט הכריתות הזה לימין יעלה לו בבוחרים שבבייס שלו. זה השיקול המשמעותי היחיד של ליברמן בהחלטה לא ללכת ימינה. כל הבוחרים שנוספו לו בבחירות באים מהמרכז או המרכז שמאל. הם לא יהיו סלחניים לעוד ממשלת ימין-חרדים והבייס שלו מזדקן ומצטמק, לבד הוא לא בהכרח יספיק בפעם הבאה.
- "כחול לבן" ניהלו מטה שטח מופתי, שני ביכולותיו רק למפלגות החרדיות. אבל הפער בין היכולת שלהם לנהל כוחות בשטח לבין היכולת שלהם בהתנהלות פוליטית, מול גורמים שלא ששים לציית למפקדים במערכה, גורם להם להֵרָאוֹת מגוחכים. הם צריכים לקבל את הוועדה המסדרת בכנסת, על בסיס הצבעה בישיבת נציגי הסיעות והם צריכים לדאוג להחלפת יו"ר הכנסת באיש "כחול לבן" בהקדם האפשרי. כמו כן הם צריכים להקים ממשלה, גם אם זאת תהיה ממשלת מיעוט שתזכה באמון רק תודות לתמיכה מבחוץ כי אחרת הם הפסידו את הבחירות.
- בזמן שהליכוד הפסיד, השמאל הציוני הפסיד, הימין מימין ליכוד התרסק והחרדים נתנו פול גז בניוטרל, הרשימה המשותפת נתנה מפגן כוח. גם אם שיעור ההצבעה במגזר הערבי (60%) לא שחזר את ההישג של 2015 (65%), הרשימה זכתה שוב ב-13 מנדטים. הדרישה של חדש ערב האיחוד, כי החלטות הסיעה יתקבלו ברוב ולא בהסכמה של כל המרכיבות הוכיחה את עצמה, עד לרגע שבו בלד הרשתה לעצמה לחזור בה מתמיכת חבריה בגנץ. יכול להיות שזה נעשה לבקשת "כחול לבן", אני מקווה שכך, כי אחרת יש פה בעיה.
- רוב הבוחרים, גם אם לא בצורה החכמה, אמרו די לשלטון ממשלת הימין הצרה. מה לעשות, גם ליכודניקים לא מבינים את ההתנהלות המופרעת של המוטציה שצמחה מהציונות הדתית. אבל זה לא אומר שהם הפכו לשמאל וגם לא למרכז. הימין עצמו פצוע ולחברי קואליציית ביבי בשנים 2015-2019 יש הרבה מאוד מה להפסיד אם השלטון הולך לאיבוד, אז הם ינסו הכל ולמרות שהאקדח שלהם ריק אם ליברמן לא חובר אליהם, הם ינצלו את שליטתם בתקשורת ויכולתם ליצירת הספינים המופלאה שלהם כדי למסך את העובדה שבלי ליברמן אין להם רוב.
- השמאל הציוני צריך להסתכל באומץ במציאות. פרץ צריך להודות שהחיבור לאורלי לוי לבדו אינו מספיק ולפתוח את השורות במטרה לגרום למחנה האדומים במרצ לחבור. עם כל הכבוד לרומנטיקה של היאחזות במרצ, מרצ נולדה כאנדרוגינוס ולשניות הזו שבין סוציאלדמוקרטים ורדיקל-ליברלים אין תוחלת. הגיע הזמן להתפרקות וחבירה של גורמיה לגורמים אחרים. הסוציאלדמוקרטים הציונים צריכים לחבור לעבודה אם זו תשכיל לקלוט אותם. הרדיקל-ליברלים ששמים את השותפות היהודית-ערבית בראש שמחתם, צריכים לחבור למשותפת.
מה יהיה ימים יגידו ואין מה לשמוח מהר, רוב הסיכויים שתוקם ממשלת ימין-מרכז או ימין בלבד. השמאל הציוני ניצל וצריך לעבוד על מיצובו כאלטרנטיבה שלטונית. המשותפת צריכה להתכונן לבחירות הבאות ועליה לשפר את עבודת השטח שלה ואת שינוע המצביעים שלה.
אז קחו אוויר, יהיו פה הרבה ספינים. לליכוד ושותפיו לקואליציית החסינות אין רוב אוטומטי. השבועות הקרובים יהיו מעניינים, רוויים בספינים, בכותרות תלושות והזויות, בלכלוך ובהמשך של מיסוך המציאות שאיתה תצטרך להתמודד הממשלה הבאה. כלום לא ברור ולפנינו בשמאל, יש הרבה עבודה של הבנייה ובנייה.
Tags: בחירות, גוש-השמאל, הליכוד, העבודה, מפלגת כחול לבן