חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

להנהיג שיח הגמוני חדש על הכיבוש הנמשך, הכרסום בדמוקרטיה, ההדתה, הזנחת החברה

נושאים דעות, פוליטי ב 8.09.19 1:20

ההתמקדות בפעילויות חברתיות אינה מביאה לשינוי השלטון הפוליטי בישראל. השליטה על התודעה הציבורית כיום היא בידי הימין. כדי להחליף את שלטון הימין נדרשת פעולת מאקרו: להשליט שיח הגמוני חדש המאחד את ההתנגדות לכיבוש עם תיקון החברה

מאת: אורי יזהר

ווידויו של "מתנגד"

בהיסטוריה היהודית ידוע הפילוג שחל במאה ה-18 בין חסידים ומתנגדים.הפילוג הזה עדיין קיים, אבל הלהט שהיה בו פג מזמן. בחיים הפוליטיים, לעומת זאת, הוא חי וקיים, אם כי לא באותם יחסי כוחות. בקרב המצויים בחיים הפוליטיים ניתן להבחין ברוב עצום של חסידים או קונפורמיסטים, ומיעוט קטן עד אפסי של "מתנגדים", או ביקורתיים.

החסידים מגלים נאמנות כמעט בלתי מותנית למנהיגים. וגם אם אלה עושים שגיאות או מעשי עוול לא קיצוניים, ולעיתים אף קיצוניים ממש, החסידים ממשיכים להיות נאמנים ולהצדיק כמעט כל דבר. ואילו הביקורתיים נאמנים קודם כל לעקרונות ואינם מהססים למתוח ביקורת מחמירה על מנהיג זה או אחר, או על ההנהגה כולה.

הקונפורמיזם הוא בדרך כלל נוח ונעים. היחיד הוא עם הכלל ואינו חש בודד. לכן הקונפורמיזם הוא פופולארי והרוב נוטה אחריו. האמונה במנהיג נוסכת ביטחון ש"אני בסדר" ויש מי שידאג לי. אני, לעמת זאת, שייך לביקורתיים, לכן אני כמעט תמיד במיעוט ולעיתים אף בודד בשיח הפוליטי של "כוחותינו".

הביקורתיים כיוצרי דיסוננס קוגניטיבי

להיות ביקורתי זה בדרך כלל לא נוח. הביקורתיים בדרך כלל אינם פופולאריים . הרוב הקונפורמיסטי לא אוהב נביאי זעם, צופי שחורות ומטיפי מוסר. לעיתים הוא אף מעדיף לחיות בגן עדן של שוטים, רק כדי ששלוות נפשו העכשווית לא תופרע.

הביקורות והתחזיות הקשות של הביקורתיים יוצרות לרוב מה שקרוי "דיסוננס קוגניטיבי" בתודעת הקונפורמיסטים. לפי לאון פסטינגר, מנסח התיאוריה של הדיסוננס הקוגניטיבי, מצב כזה נוצר כאשר אל מערכת ההכרות (קוגניציה) של הפרט או הקבוצה חודרת באופן כלשהו הכרה סותרת לאלה הקיימות, שהיחיד, או הקבוצה, גדולה או קטנה, חיו עמן בנוח. זה מצב מטריד, מעורר אי נוחות, שהיחיד או הקבוצה מבקשים להיפטר ממנו או להחליש אותו.

לשם כך נוהגים היחיד אן הקבוצה במספר אסטרטגיות שיפורטו להלן. האחת – התעלמות או הכחשה, בנוסח האיש שראה ג’ירף ואמר "אין דבר כזה". השנייה – הדחקה. מדחיקים את מה שנאמר או הוצג ומפריע את השלווה הקונפורמיסטית. השלישית – המעטת ערכו של מביא ההכרה הסותרת. בישראל – הוא "סמולן”, לכן דבריו על הכיבוש הם שקריים או לא חשובים. וכן הלאה. רק מיעוט מנסה לשנות את המציאות או את דרכו כדי שתתאים למציאות שנגלתה לו. זה בדרך כלל קשה ולא נוח ולכן הרוב מעדיפים את ההתעלמות וההדחקה.

הניסיון האישי שלי

כותב שורות אלה עורר אי אלו דיסוננסים קוגניטיביים אצל מנהיגים ובקרב הציבור וספג לא מעט תגובות מבטלות ופה ושם גם גינויים על דברים שלו בעל פה ובכתב. להלן כמה דוגמאות.

במאי 1969 עמדתי על במת מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר ואמרתי לציבור הצירים, כולל הנהגת הקיבוץ המאוחד שהייתה נוכחת, כי יש עם פלשתינאי ויש לו זכות להגדרה עצמית לאומית. זה היה כמו להציע סטייק לבן למועצת גדולי התורה – דיסוננס קוגניטיבי חריף. עד אז היה מקובל לחשוב ולומר בקיבוץ המאוחד כי הארץ שייכת לעם היהודי ולערבים היושבים בה. כלומר, היהודים הם קולקטיב לאמי מגובש ואילו הערבים הם המון אמורפי של פרטים ולכן כל הדיון על זכויות לאומיות שלהם הוא מיותר ומזיק. כמה מהדוברים שהופיעו אחרי תקפו את דברי והגדיל לעשות השר ישראל גלילי שטען בתוקף כי אין עם  פלשתינאי וכי העמדה שהבעתי באה משולי התנועה. מיותר לציין מי צדק. אומר רק כי גלילי השתמש בשתי אסטרטגיות לביטול או עמעום הדיסוננס – הכחשה והמעטת ערך יוצר הדיסוננס.

דוגמה שנייה היא מאמר שכתבתי בנובמבר 1969 בעיתון "למרחב" (זכור לטוב) שכותרתו הייתה "קואליציה עם גח"ל – פתח לשלטון הימין". במאמר צפיתי בקווים כלליים את המציאות שתעלה את הימין לשלטון. התקופה הייתה לאחר הבחירות לכנסת השביעית כשגולדה פעלה להרכבת ממשלת ליכוד לאומי שתכלול גם את גח"ל (גוש חירות-ליברלים בהנהגת בגין). צעירי הקיבוצים ואני ביניהם התנגדו למהלך הזה והמאמר בא לחזק את ההתנגדות. ואכן, הוקמה קואליציה עם גח"ל שהתפרקה לאחר זמן. מה שחשוב הוא שאף אחד מההנהגה והפעילים של הקיבוץ המאוחד לא התייחס לתחזית שבמאמר. אפילו לא ניסו לבטל או לסתור אותה בעל פה או בכתב. מכל מקום אני לא שמעתי ולא קראתי כל התייחסות לכך.  אחרי שמונה שנים, ב-1977, התרחש המהפך שצפיתי. אף אחד מהמנהיגים לא אמר לי מילה על כל כך שצדקתי. היו רק כמה פעילים מהשורה השנייה שאמרו לי "אתה היחיד שידע מה הולך לקרות”. לא מנחם בכלל.

ההנהגה שלא האמינה שזה הולך לקרות

ההנהגה פשוט לא האמינה שדבר כזה עלול לקרות. לא חדר להם לתודעה. האסטרטגיה הייתה התעלמות: מי זה בכלל האורי יזהר הזה שיגיד לנו מה הולך ולקרות ומה צריך לעשות.

אבל אני המשכתי להתריע על הסכנה של עליית הימין לשלטון והגעתי עם זה עד 1976, השנה בה עסקו בשחיתויות של אנשי מערך (אשר ידלין, מיכאל צור). בשנה זו כתבתי מכתב לגלילי שבו שבתי והתרעתי על האפשרות של עליית הימין לשלטון בבחירות הקרובות. לא זכיתי לתשובה. שנים לאחר מכן כאשר עברתי על הארכיון של יעקב צור, שהיה מזכיר הקיבוץ המאוחד ב-1976, לצורך מחקר, מצאתי את המכתב של גלילי עם הערה שלו "תדבר עם הבחור". בעברית פשוטה: "תוריד ממני את הנודניק הזה"

באותה תקופה בערך תפסתי באפעל את אברהם (אברמ’ל) גבלבר, חבר קיבוץ אפק, שהיה אז חבר כנסת ומזכיר משנה של מפלגת העבודה מטעם חטיבת אחדות העבודה, והעליתי בפניו את חששותי בנידון. אברמ’ל, שהיה איש חביב והיו לי אתו יחסי ידידות, אמר לי שזה לא ייתכן. עם ישראל לא יצביע בשביל בגין. לכל היותר נאבד כמה מנדטים, אבל נישאר בשלטון. הכחשה, אלא מה…

את התגובה המגוחכת ביותר שמעתי מבן אהרון באותה עת. כשאמרתי לו שהליכוד עומד לעלות לשלטון בבחירות הקרובות הוא הפטיר כלפי "נו פאסאראן". בתגרום חופשי מספרדית – הם לא יעברו. ה"נו פאסארן" היה סיסמת הרפובליקנים שהגנו על מדריד במלחמת האזרחים בספרד מפני התקפות הצבא הפשיסטי של פרנקו. סיסמה זו הלהיבה רבים והייתה פופולארית מאד בחוגי השמאל אז, אבל הם כן עברו, הפשיסטים, וכך גם הליכוד. ידוע מי ניצח בשני המאבקים האלה. מה היה צריך להיות ה"נו פאסאראן" הזה? הכחשה ממשית או סתם רצון להיפטר מהנודניק שנעכיר את שלוות הנפש?    עד היום אני יוצר דיסוננסים קוגניטיביים אצל מי שחושב שהגיע אל הנחלה, ואולי גם אל המנוחה…

קול קורא במדבר

בשנים האחרונות אני אומר וכותב כי ההתמקדות של רבים וטובים בכל מיני פעילויות חברתיות אינה מביאה לשינוי המבנה, המשטר החברתי והשלטון הפוליטי בישראל. השלטון וההגמוניה, כלומר השליטה על התודעה הציבורית, היא בידי הימין וכדי לשנות את המצב הזה – הכיבוש הנמשך, הקפילטיזם החזירי, הזנחת החברה, הכרסום בדמוקרטיה, ההדתה הגוברת וכל שאר הרעות שהימין מחולל כאן – צריך להיאבק לחידוש ההגמוניה של השמאל. וזו פעולת מאקרו. כי פעולות מיקרו של העמותות למיניהן מביאות רק לתוצאות מיקרו, כמו נחלים במדבר שאינם מתלכדים לנהר אחד גדול ומתייבשים לאחר זמן. לא שומעים, או ששומעים ומעלמים. רואים עצים ומתעלמים מהיער. אפילו ציטוט של הנביא חגי שאמר "אכול ולא לשובעה, שתה ולא לשוכרה, לבוש ולא ייחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" – לא עוזר. מתעלמים. מתמכרים לחלקות האלוהים הקטנות בעוד כוחות הרשע שולטים בכיפה. בינתיים אינני מתייאש. אם לא אצליח לארגן, אמשיך לכתוב. בזה אינני תלוי בחסדיהם או בעזרתם של כל מיני עסקנים מליגה ג’ ואידיאולוגים של תחום אחד.

השמאל זקוק למסר חד וברור, כמו "קרע בדממה" כמאמר המשורר הקובני ניקולס גילליין. מסר המאחד אורגנית את ההתנגדות לכיבוש עם תיקון החברה, השמירה על הסביבה, ההגנה על הדמוקרטיה, והחזרת הרציונאליות לחברה ולמדינה מול המיתוסים הכוזבים, משיחיות השקר, השבתאות המתחדשת. אשמח לכל עזרה שתבוא מהלב ומהשכל גם יחד.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

6 תגובות

  1. נטע :

    תודה על המאמר

    בדרך הרבה יותר מאורגנת אתה מסביר כאן את מה שכתבתי לאחרונה ב- "וחוץ מזה מרקיז הכל בסדר" – וגם בהזדמנויות אחרות.

    אבל כדאי לזכור –
    אחרי 67 פעל כאן שמאל קטן שהמסר שלו "איחד אורגנית את ההתנגדות לכיבוש עם תיקון החברה, השמירה על הסביבה, ההגנה על הדמוקרטיה, והחזרת הרציונאליות לחברה ולמדינה מול המיתוסים הכוזבים, משיחיות השקר, השבתאות המתחדשת".
    אז כמו היום בזו לו. ירקו עליו בהפגנות הקטנות שארגן.ראו בו בוגד.
    אחרי פלרטוט ארוך שנים עם השאלה – למה זה בעצם קרה,
    אחת המסקנות – מלחמת 67 הוציאה את ישראל ממיתון כבד!
    זיכתה את ישראל באהדה גדולה בעולם.
    הביאה לכאן עלייה צעירה – כל הבזז הזה התישב היטב עם האופוריה הפנימית ועם תחושת חילוץ העצמות כאשר נפתחו המותניים הצרות של המדינה ויצר תחושת סולידריות פנימית שגם הפנתרים לא הצליחו לפרק.

    כבר בשלבים ראשונים אחרי המלחמה היה לי ברור שמה שהתרחש בישראל לפניה – השפיע על התגובה לתוצאותיה. אבל ראיתי רק את הדברים הברורים – היציאה מהמיתון, למשל.

    במשך השנים לא סיפקו אותי ההסברים האלה והלכתי לפשפש קצת במערכות החינוך לפני ואחרי 67.

    גיליתי שלפי אותה מערכת חינוך – עם ישראל חזר למולדתו – בצורה מכווצת וצרת אופקים – שום קשר עם ההסטוריה של האזור ועם התרבויות הגדולות שביניהן התהלכו העברים.
    פה ושם הכניסו קצת חומר בכיתה יא או יב.

    הדגשה מופלגת של ההבדלים בין העם העברי לעומת סביבתו ושל יחודו של העם העברי מבחינה מוסרית , תרבותית ודתית.
    מעט מאוד התיחסות להשפעות ההדדיות – התרבותיות, הלשוניות ואפילו הדתיות.

    ההסטוריה של עם ישראל הוצגה לפיכך בצורה קטועה, מלאכותית, חסרת שורשים – מה שהשאיר אותנו בגלות.
    וככה אנחנו נראים עד היום.

    (אין לבלבל את מה שאני מעלה כאן עם התנועה הכנענית, למרות קווים משותפים).

    כולנו – אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים – נושאים את הגלות הזאת על גבנו, כל אחד והמשא שלו.

    כמובן שעם כל חשיבות ההסבר הזה בעיני, הוא איננו בלעדי, אבל חשיבותו מצדיקה התיחסות שאיננה בנמצא.
    חודש אלול שמח.

  2. דן :

    זה לא הולך לקרות.
    בניגוד לרוב העולם, בישראל שכבות הציבור שמתנגדות לכיבוש הן, ברובן הגדול, שמרניות לכל הפחות מבחינה כלכלית ולא ממש מעוניינות ומתעניינות ב"תיקון החברה" (בתוך המדינה) מעבר לסילוק ביבי או מושחת ספציפי כזה או אחר מהממשלה.
    ולכן, אפילו במקרה שיתרחש נס אלקטורלי והסערה המושלמת תתרחש והליכוד יירד מהשלטון, צפוי עוד (הרבה) מאותו דבר מבחינה כלכלית והמשך ניהול הסיכסוך.
    אין, פשוט אין, כיום במדינה אלקטורט משמעותי לשמאל (לא מרכז) מדיני-כלכלי. וגם מה שיש, הולך ופוחת.

  3. אורי יזהר :

    לדן

    אני מסכים לתיאור המצב שלך. אבל אסור להתייאש וצריך לפעול לשם שינויו. ועל כך וכיצד לעשות זאת בפעם אחרת ואולי בספר.

  4. נטע :

    הסתובבתי שנים בשטח מאילת עד כרמיאל וכל מה שביניהן.
    ראיתי מה שראיתי, שמעתי מה ששמעתי – ונשארתי עם כל זה – לבד.
    התרגלתי.

  5. לקסי :

    פתרון של מישהו אחר

    אני ממליץ לכל המוטרדים שיקראו את ספרם (המצוין) של דב חנין ודני פילק: "מה לעשות עכשו".
    הם ממליצים על גישת "איסטרטגיה של שינוי הגמוני" שבעיקרון היא שינוי "מלמטה למעלה".
    התארגנויות מקומיות שעיקרן יצירת קבוצות שתבאנה א/נשים להיפגש ולעשות שינויים בסביבתם הקרובה, תוך קשירת קשרים עם קבוצות דומות.
    דוגמה לעניינים משותפים כאלה הם מאבקים סביבתיים שמחברים א/נשים, חיבורים שהם קוצים בעיני ההגמוניה הימנית שעיקרה "אין כזה דבר, חברה…".
    אירוע מאתמול – יום הבחירות 17 בספטמבר 2019 – שגם הוא תורם לשינוי, משאלים ציבוריים במספר רשויות ערביות שנערכו במקביל ובצמוד לקלפיות ושעסקו באתגרים מקומיים של אותן רשויות, אלימות ונשק, הקצאת קרקעות פרטיות לצרכי ציבור וכיו"ב.

  6. נטע - :

    לקסי 5 לא קראתי את הספר והתגובה כפופה להסתייגות הזאת.
    נסיונות מהסוג שאתה מתאר מתוך הספר נעשו ונעשים, אבל בישראל – בעייתי.
    נראה לי שזה מודל שמבוסס על התארגנויות כאלה בחו"ל.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.