הנוהל מורה למכללות האקדמיות להעביר את השליטה בהן מאנשי אקדמיה לאנשי עסקים בניגוד לסעיף 15 בחוק המועצה להשכלה גבוהה. הנוהל הוא יוזמת שר החינוך נפתלי בנט בתפקידו כראש המועצה להשכלה גבוהה
מאת: יובל דרור
ההפיכה התאגידית באקדמיה הישראלית
הנחיות חדשות של המועצה להשכלה גבוהה צפויות להעביר את השליטה במכללות האקדמיות לידי קומץ של אנשי עסקים. הזיקה שלהם להשכלה מקרית לחלוטין
מסמך הנחיות ביורוקרטי ויבשושי, שהועבר למכללות האקדמיות בפברואר השנה, חושף את האופן שבו המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) תופסת את רוב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל: כעסק תאגידי.
על פי המסמך, על המכללות האקדמיות לשנות בתוך שנתיים את תקנוני הניהול שלהן ולהעביר, הלכה למעשה, את השליטה בהן מאנשי האקדמיה לקבוצה זעירה של אנשי ציבור — בדרך כלל אנשי עסקים — שהקשר בינם ובין אקדמיה, חינוך או הוראה מקרי לחלוטין. שינוי זה, מבהיר המסמך, הופך לתנאי יסודי להכרה במוסד כמוסד להשכלה גבוהה, וזאת, לכאורה, בניגוד לסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה שלפיו "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו… לרבות מינוי רשויות המוסד".
המסמך המדובר, שכותרתו "הנחיות תאגידיות למוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות", מופנה אך ורק למכללות, נקודה שעוד אעמוד עליה בהמשך. כדי להבין עד כמה הוא רדיקלי יש להכיר את שלוש הדמויות המרכזיות שעומדות בראש כל מכללה: נשיא, רקטור (המכונה לעתים "סגן נשיא לעניינים אקדמיים") ומנכ"ל (המכונה לעתים "סגן נשיא לעניינים מינהליים"). שלושה בעלי התפקידים האלה אחראים על הניהול השוטף, האקדמי והמינהלי של המוסד. לפיכך, השאלה מי הגוף שבוחר אותם וקובע את הקריטריונים שעל־פיהם הם נבחרים, היא שאלה מרכזית בחייה של כל מכללה.
בחלק גדול מהמכללות, ובוודאי במכללה למינהל — ביתי האקדמי והגוף שבו אני מועסק — לסגל האקדמי יש תפקיד מרכזי בבחירת הנשיא. הוא נחשב לדמות האקדמית הבכירה, המרכזית והחשובה במוסד.
כדי לבחור נשיא חדש, מוקמת ועדת איתור שמורכבת מחברי הדירקטוריון ומנציגי הסגל האקדמי. הוועדה ממליצה על מועמד, וההמלצה עוברת לשני גופים: לדירקטוריון ("הוועד המנהל") ולמועצת הסגל ("הסנאט") שמורכב מכל חברי הסגל האקדמי הבכירים במוסד. שני הגופים נדרשים לאשר את ההמלצה, ואם לא יאשרו אותה, המינוי ייפסל. אם ההמלצה מאושרת, המועמד עובר לגוף השלישי והאחרון: חבר הנאמנים ("האסיפה הכללית"), הגוף הכי פחות רלוונטי להתנהלות השוטפת של מוסד להשכלה גבוהה.
בגוף זה, שמתכנס כפעמיים בשנה, מכהנים יותר ממאה אנשים, והוא מורכב מחברי סגל אקדמי — אך בעיקר מאנשי ציבור, שופטים בדימוס, חברי הגוף המייסד של המוסד, בכירים במשק ואנשים שעושים טובה ליו"ר חבר הנאמנים שביקש מהם להצטרף. ייאמר לזכותם שהם עושים זאת בהתנדבות מלאה, וייאמר לחובתם שחלקם הגדול לא טורח להגיע אפילו למפגש החצי־שנתי. אנשים אלה, שידיעתם על הנעשה במוסד אינה קיימת וגם לא יכולה להתקיים, מכריעים בסופו של דבר מי יהיה הנשיא שלו. וזו, למרבה הצער, בדיחה עצובה.
מה בנוגע לרקטור, מספר שתיים בהיררכיה, שאחראי יחד עם הנשיא על הניהול האקדמי של המוסד — איך הוא נבחר? עד כה המינוי שלו כלל לא עבר תחת ידיהם של חברי הדירקטוריון או חבר הנאמנים, והוא נבחר על ידי הנשיא ובאישור מועצת הסגל. גם ההחלטה למנות מנכ"ל היתה בידי הנשיא וטעונה אישור של הדירקטוריון.
התוצאה של המבנה הדואלי הזה היא מתח מובנה ותמידי: מצד אחד אנשי ציבור ואנשי עסקים, ומצד שני אנשי אקדמיה. שני הצדדים נדרשו לחיות זה עם השיגעונות של זה, בניסיון להצעיד את המוסד קדימה.
אלא שעל פי ההנחיות החדשות של המל"ג, בהובלת שר החינוך היוצא, נפתלי בנט, שיווי המשקל העדין הזה נגמר: הסגל האקדמי נזרק מתהליך בחירת הדמויות שעומדות בראשו, וכעת, כדי למנות נשיא, אין צורך באישורו. קולו יישמע רק במסגרת חברותו בדירקטוריון ובחבר הנאמנים, גופים שהמל"ג קבעה שאנשי האקדמיה חייבים להימצא בהם בעמדת מיעוט תמידית: לכל היותר 20% מכלל החברים.
בכל הקשור לרקטור, המסמך קובע כי הוא "ימונה בידי הוועד המנהל לפי הצעת הנשיא ובהיוועצות עם המועצה האקדמית". הנשיא "מציע" והמועצה האקדמית "מייעצת". גם המנכ"ל, קובע המסמך, ימונה "בידי הוועד המנהל בהסכמת הנשיא".
אותו ועד מנהל או דירקטוריון הופך כעת למוסד העליון של המכללות האקדמיות. דירקטוריון מונה על פי רוב 7–15 אנשים, רובם אנשי עסקים, ומיעוטם, כאמור עד 20%, הם אנשי סגל אקדמי. בחלק מהמכללות הדירקטורים מקבלים שכר, ובחלק אחר הם עושים זאת בהתנדבות. על פי רוב הדירקטורים הם רואי חשבון, עורכי דין, אנשי כספים ופקידים בדרג בינוני בארגונים שונים. הם מתכנסים לישיבה בערך אחת לחודשיים.
הקשר של אנשי הדירקטוריון למערכת ההשכלה הגבוהה הוא במקרים רבים מקרי. עמיתים במוסדות להשכלה גבוהים אחרים מספרים שלא רק שאנשי הדירקטוריון אינם מבינים את המשימה האקדמית, אלא שחלקם ממש עוינים אותה ואת אלה שזו עבודתם. עבורם, אקדמיה היא עסק שצריך להתנהל, לצורך העניין, כמו מפעל נקניקיות. עולם המושגים שלהם שקוע בביזנס: לקוחות, מוצרים, שווי שוק, שורה תחתונה.
באופן פרדוקסלי, טענות הסטודנטים שלפיהן מכללות מתנהלות כחנות מכולת שדואגת רק להכנסותיה על חשבונם יקבלו כעת רוח גבית מהרגולטור שמעביר הלכה למעשה את השליטה ברוב המוחץ של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל לידי אנשים שאין להם מושג בעולם התוכן שעליו הם מופקדים. זהו יישום מדהים של אידיאולוגיה ניאו־ליברלית, שקובעת שהאנשים שצריכים להחזיק במושכות — ללא קשר לאופי העגלה — הם אנשים שמתעניינים רק בדבר אחד: כסף.
Tags: המועצה להשכלה גבוהה, הפרטה, הפרטה בחינוך, הפרטת-החינוך, חוק המועצה להשכלה גבוהה, חינוך, מכללות, נפתלי בנט, תאגידים
ברופין כל הקמפוס מרושת במצלמות , יחס מזוויע לסטודנטים וחוזה השכירות במעונות פשוט = חוזה עבדות.
רמת החינוך מאוד מאוד ירודה וכמו בכל עסק פרטי-
חיוכים ומחמאות לפני חתימת החוזה,
רעל ויחס פח אשפה אחרי העברת תשלומי האשראי והתחייבות בכתב.