מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
יש מה לעשות
אורי יזהר על מה שנחוץ להחזרת הלגיטימיות וההגמוניה לעמדות השמאל
אחרי שנודעו תוצאות הבחירות שהנחילו תבוסה קשה לשמאל, העלו חברות וחברים הצעות שונות לפעולה לשם חידוש כוחו של השמאל, רובן ככולן הצעות ארגוניות ופרסונליות. הצעות אלה, למיטב הכרתי, אינן מובילות אל היעד המיוחל – שלטון אחר שיעשה את ישראל למדינה נאורה, שוויונית (בחובות ובזכויות) ומקטינת פערים, החיה בשלום עם שכניה ומקיימת חופש דת ומצפון לכל אזרחיה. ההצעות ה"מעשיות" למיניהן מחטיאות את העיקר. הן עוסקות במסגרת ובפרסונות, ולא בתכנים. זוהי מכשלה ישנה נושנה שאפיינה את תנועת העבודה, בעיקר את מפא"י ההיסטורית, עוד משנות החמישים של המאה הקודמת. הצעות אלה ומימושן לא מנעו את תהליך השקיעה של תנועת העבודה שגרומי היסוד שלו פעלו מחוץ לתחומי הבנתם של מנהיגיה ופעיליה.
גם התמקדות בתחום הכלכלי-חברתי כדרך להגיע אל קהלים חדשים אינה מסייעת לשמאל הציוני להתעצם. כבר ניסו את זה וזה לא עבד. בישראל אין פוליטיקה מעמדית, אלא פוליטיקה של זהויות: שבטים ומגזרים הם הרלוונטיים בפוליטיקה הישראלית.
אינני מתנגד לשינויים ארגוניים ופרסונליים, אבל הבעיה העיקרית של השמאל הציוני הישראלי היא בעית ההגמוניה האידאולוגית, לא ארגון כזה או אחר. הגמוניה היא שליטה על התודעה הציבורית, על דפוסי החשיבה ועמדות היסוד בתחומי החיים החשובים – כלכלה וחברה, ביטחון, מדיניות חוץ, דת ומדינה. ללא הגמוניה אין שלטון יציב. הגמוניה היא כמו עליונות אווירית במלחמה. היא לא כובשת יעדים, אבל בלעדיה אין ניצחון. היא הרוח המרחפת מעל, הנותנת כוח לנאבקים ומחלישה את היריבים. בדימוי אחר – היא עמוד האש ההולך לפני מהחנה. היא אינה גוף חומרי אבל עצמתה רבה יותר מזו של כל גוף כזה. אני יודע שהצעותי אינן תואמות את המנטליות הביצועיסטית המקובלת בתנועה הקיבוצית ובמה שקראו פעם "ישראל הראשונה". אבל כבר אמרו חכמינו ז"ל כי סוף מעשה במחשבה תחילה. ובאשר למחשבה ולאמירה הברורה, איננו מן המובילים בעת הזאת.
תנועת העבודה הישראלית איבדה את ההגמוניה האידאולוגית כבר לפני עשרות שנים ואבדן זה הוא שהביא בסופו של חשבון לתבוסתה ההיסטורית. מי שאינו מבין זאת אין סיכוי שיצליח להחזיר את השמאל הישראלי לעמדה מנצחת.
ההגמוניה בתחומים אלה היא כיום של הימין. במה מאמינים מצביעי הימין? הגדרת הלאומיות היהודית הולכת ונעשית דתית יותר יותר בצביונה. יש מתאם ברור בין דתיות ללאומנות וְלִיְמָנִיוּת פוליטית ומדינית. חתירה לשלום נחשבת לנאיביות במקרה הטוב או לשיתוף פעולה עם האויב, כפי שמאשימים בימין.
השוק החופשי, כלומר הקפיטליזם נטול המעצורים הוא הדרך לרווחה כללית, כפי שמטיף פורום קהלת, המוח האידאולוגי של הימין, בהצלחה לא מבוטלת.
עד שהשמאל לא יערער את ההגמוניה הזאת מיסודה ויכונן הגמוניה אלטרנטיבית, הוא לא ישוב לשלטון ולא יעלה את החברה והמדינה על הנתיב הנכון והראוי.
המאבק על ההגמוניה צריך להתנהל בשתי חזיתות – החיובית והשלילית. בצד החיוב יש להעלות בעצמה והתוקף, בלי גמגומים והתנצלויות, חזון של מדינה מתוקנת ומתקדמת כפי שהוצגה לעיל. זהו הכרח קיומי למדינת העם היהודי.
בחזית השלילית יש לתקוף במלוא העוצמה את האמונות והמיתוסים הלאומניים, הדתיים והקפיטליסטיים. ולתקוף גם את הקפאון המדיני מתוצרת נתניהו ואת מגמות הסיפוח המובילות למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד. יש גם לתקוף את הפוליטיקה החרדית המטפחת בוערות וטפילות שאינן מתאימות לקיומה של מדינה ריבונית, מודרנית ומתקדמת.
חשוב להדגיש כי בניגוד למיתוסים הדתיים, שום נס לא קרה כאן. ישראל הוקמה על ידי הציונות שהייתה תנועה חילונית. הדתיים התחלקו לשני גושים – החרדים היו ונשארו אנטי ציונים, או מסויגים מהציונות; הדתיים הלאומיים תרמו להקמת המדינה וביסוסה הראשוני, אבל הם היו כוח משני. רק אחרי מלחמת ששת הימים וביתר שאת אחרי מלחמת יום הכיפורים הם החלו להתנחל ולחתור לעמדת בכורה פוליטית. במשיחיות השקר שלהם הם סיבכו אותנו כהוגן עם השלטון על הפלסטינים.
התקפות על המיתוסים והנרטיבים של הימין לסוגיו לא יביאו לשמאל באופן אוטומטי קהלים חדשים. פוליטיקת הזהויות היא מחסום קשה ביותר. כדי לגבור עליו יש קודם כל ליצור מכנה משותף עם האוכלוסיות האלה, בעיקר צעירים שלא הצביעו הפעם ובפעמים הקודמות ותומכי ליכוד שניתן להגדירו כ’ימין רך’. כרבע ממצביעי הליכוד תומכים בהסדר שתי המדינות אבל לא מאמינים שהשמאל יכול להביאו בלי להפקיר את בטחון ישראל.
מכנה משותף זה יכול להיבנות רק על בסיס ציוני, של חיוב קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אבל גם מעניקת זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, יהודים ולא יהודים.
יש לנסח מחדש את הזהות היהודית-ישראלית כזהות הנובעת מעובדת הריבונות ומתאימה לה. הצגת עמנו כקרבנות נצחיים, כפי שהימין אוהב לעשות, או כ"גוי קדוש" שמותר לו לעשות הכל כי האל הבטיח לו את הארץ, החא שקרית, מזיקה ואינה תואמת עם ריבוני.
ישראל היא מדינה ריבונית וחזקה. הטרור הפלסטיני הוא בעיה קשה, אבל לא סכנה קיומית. השמאל צריך לשכנע שיחד עם ההסדר המדיני הוא ידאג גם להסדרי ביטחון ובעיקר לקיומו של צבא עם חזק ומוסרי, שגם כאשר יפעל נגד אויבים יחוש שעימו הצדק.
יחד עם המאבק על ההגמוניה יש לפעול להכנת קאדרים של פעילים פוליטיים צעירים משוכנעים ובעלי מוטיבציה מכל המגזרים שמצב המדינה והחברה חשוב להם והם מוכנים לפעול בשדה הפוליטי. יש לא מעט צעירים שדעותיהם שמאליות, אבל אין עדיין מי שיאסוף אותם אל דגלו. אדם או קבוצה כאלה נחוצים כמי שידליקו את הניצוץ.
המאמר הזה פורסם בשבועון "ידיעות הקיבוץ" ב-24.5
תגיות: אורי יזהר, דתיים, חרדים, ימין, מתנחלים, שלום, שמאל ציוני
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
30 במאי, 2019 בשעה 7:41
הבהרה
המאמר נכתב לפני שהוחלט על בחירות חדשות. ברור שעכשיו יש חהיערך לבחירות, אבל אסור יחד עם זאת לאבד את הראייה לטווח הרחוק.
31 במאי, 2019 בשעה 0:47
הבעיה היא שגם הערכות לבחירות בלי "עליונות אווירית" היא בעיה.
והיום השיח מתפרש על פני הרשת וצריך להיות בכל מקום ובדפוס המתאים לו – והדפוסים בנויים הרבה פעמים לשיח שטחי,
כל זה לא צריך באמת להפריע להשגת אותה "עליונות אווירית".
הצרה היא שנדמה שצריך להמציא מחדש את האלף בית שלה.
ובסוף, אמר פעם אדם חכם: "מנצח מי שממעט בטעויות".
קל להגיד.