חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

הפגנת האפודים הצהובים – אז מה לעזאזל קורה בצרפת? – חלק ב'

נושאים דיור, תכנון ובניה, עלו ברשת ב 19.12.18 1:45

השסע הגיאו-פוליטי השני הקיים, במקביל לשסע בין צרפת המטרופוליטאנית לצרפת הפריפריאלית, הוא השסע בין האוכלוסיות בערים הגדולות. או, אם לדייק, השסע בין הערים הגדולות לפרברים שלהן

מאת: איתי סלייה

אז מה לעזאזל קורה בצרפת? (חלק ב׳)

הבטחתי לספר לכם על השסע הגיאו-פוליטי השני הקיים במקביל לשסע בין צרפת המטרופוליטאנית לצרפת הפריפריאלית. השסע הזה הוא השסע בין האוכלוסיות בערים הגדולות. או, אם לדייק, השסע בין הערים הגדולות לפרברים שלהן. כמו השסע עליו דיברתי בחלק א׳, גם השסע הזה הוא לא נחלתה של צרפת בלבד אבל צרפת הביאה לעולם את הקטליזטור הבלתי מעורער של השסע הזה. – ״השיכונים״ או יותר נכון, אדריכל שוויצרי בשם שארל אדואר ז׳אנרה הביא אותו. רוב האנשים מכירים אותו תחת השם הקצת יותר פומפוזי – לה קורבוזייה.

אבל לפני שאתחיל לדבר על לה-קורבוזייה ומעלליו הרבים הרשו לי לתת סקירה היסטורית קצרה שמסבירה איך נוצרו הפרוורים בצרפת ובכלל:

(אתם יכולים לדלג על הסקירה הזו ולעבור לחלקים ה״עסיסיים״ על לה קורבוזייה ופרוורי צרפת אחרי הסימון הזה – *** שתוחם את הסקירה)

***
בכדי להבין מה הוא פרוור צריך קודם כל להבין מה היא עיר. או מה ההגדרה ה״מורפולוגית״ של עיר. אם רוצים לפרק עיר ליחידת הבסיס הפונקציונלית שלה הרי שמדובר בלא יותר משוק מוקף חומה. וזאת, בניגוד לכפר שהוא יחידה יצרנית שקשורה (כמעט תמיד) לעיר.

בניגוד למה שרבים חושבים, עיר היא לא ״כפר שהלך וגדל וגדל ופשוט הפך לעיר״ מעטים המקומות בעולם שבהם דבר כזה קרה. העיר היא פונקציה כאמור והפונקציה היא שוק. על השוק הזה צריך להגן ולכן החומה ואם כבר יש חומה – אז השליט יכול להשתמש בה לא רק בכדי למנוע מבוזזים לחדור לשווקים אלא גם – על מנת לגבות מיסים. וכמעט מיד לכשמוקמת חומה – מוקם גם הפרוור. הפרוור הוא, (תחזיקו חזק) הדיוטי-פרי של פעם.

אז איך זה פועל? פשוט מאוד. הכפרים כאמור, תפקידם לייצר. בשדות שבפאתי הכפרים מגדלים את התבואה, את בהמות המאכל והחלב, את עצי הפרי וכו׳. את התוצרת מביאים לעיר, שכמעט תמיד הייתה מרוחקת לא יותר מ8 מילין מהכפרים – למה? כי נסו ללכת יותר מ12-13 קילומטר עם עגלת תבואה על דרכים משובשות ותבינו למה. 26 קילומטר זה פחות או יותר מרחק של יום רכיבה אחד. האיכר היה יוצא בבוקר מוקדם מאוד עם התוצרת שלו, מגיע לעיר תוך 3-4 שעות, משלם אחוז מסוים מהתוצרת שלו בשער העיר, פותח דוכן בשוק ויוצא חזרה לאחר שמכר את כל הסחורה שלו. בגלל שתשלום המס (על התוצרת) היה לטובת פקידים בשערי העיר, האנשים הבינו מהר מאוד שלמכור דברים מחוץ לשערי העיר יכול להיות דבר די משתלם. אבל לא משתלם כמו לשלם את המס ולמכור במרכז העיר. כי בדרך כלל לעיר יש כמה שערים. ומה שאתה מוכר בשער אחד – אלו שנכנסים מהשערים האחרים לא רואים. בכל זאת, אם מסתכלים על מפות עתיקות רואים תמיד את הפרוורים מתפתחים כמו זרועות ארוכות של תמנון היוצאים מפתחיה של כל עיר. במקום הזה בדרך כלל היו בתי מרזח (ככה לא שילמו מס על בירה ויין) והמון אנשים היו מתאספים שם בשעות הערב. במקום הזה גם היו מפרסמים את צווי המלך או השליט המקומי. לצווי המלך או להכרזות של הלבלר (על נישואין, לידה, צווי גיוס, או צווי הוצאה להורג וכדומה) קוראים בצרפתית עתיקה – Ban. והמקום בו הם היו נתלים או מוכרזים נקרא Lieu du ban (Lieu = מקום – ״מקום הבאן״) באיזשהו שלב התהפכו היוצרות והמילה הפכה ל- Banlieu שזו המילה שבה משתמשים הצרפתים עד היום בכדי לומר ״פרוור״.

הערים מטבען גדלו וגדלו ובכל פעם ״בלעו״ את הפרוורים של פעם כשחומות נבנו יותר ויותר רחוק מהמרכז. כך, לדוגמא, האזורים ברבעים הדו ספרתיים של פריז – בלוויל, מונמרטר, מונפרנס, פאסי, ז׳אוול וכו׳ הם כולם כפרים או פרוורים שנבלעו עם התפתחות העיר ובכל פעם שבנו חומה חדשה – נוצרו פרוורים חדשים.

באמצע המאה ה19 עם התיעוש, בוא מסילת הרכבת והתפתחות הארטילריה תלולת המסלול – נעלמו החומות (חוץ מבפריז שבאופן ביזארי החליטה על בניית חומת הגנה מאסיבית ב1841 – חומת טייר – שנהרסה בשלבים אחרי מלחמת העולם הראשונה). עם היעלמותן של החומות, המיסים התחילו להגבות בצורה שאותה אנחנו מכירים היום – על פי מרשם אוכלוסין – נעלמו גם חלק ניכר מהפונקציות של הפרוורים. המקומות האלה הפכו למין איזור חיץ בין העיר לכפר. האזור בו גרים אלו שאין להם כסף לגור בעיר או לחליפין – האזור שאליו בורחים עשירי העיר על מנת להתרחק מהזיהום ומההמון שלפעמים הופך מסוכן מאוד.

***

בחודש יולי של שנת 1933 הפליגה לה מנמל מרסיי אוניית קיטור בריטית קטנה, ה- SS Patris II. אוניית הנוסעים הזו ש85 מטרים בלבד אורכה) עשתה דרכה בעצלתיים לנמל אתונה. על האונייה התכנסו מדי יום כ40 איש. מרביתם גברים. כולם אדריכלים בעלי שם. היה זה הקונגרס הבינלאומי הרביעי לאדריכלות מודרנית או ״סיא״ם 4״. בסך הכל היו 11 קונגרסים כאלה שבגדול היוו ניסיון די אדנותי של לה-קורבוזייה לפתור את בעיותיה הבוערות של האנושות ע״י פתרונות אדריכליים.

מה כל כך ייחודי בקונגרס הרביעי? זהו הקונגרס שבו נידון באריכות ובלא מעט פלגנות נושא ״העיר הפונקציונאלית״ המטרה הייתה למצוא פתרון לאכלוס מהיר וזול של מיליוני האנשים שהמשיכו את תהליך העיור הדוהר ברחבי העולם. אחרי הקונגרס הרביעי, בגלל הרבה חילוקי דעות, לא פורסם נייר עמדה. אבל זה לא מנע מלה-קורבוזייה לפרסם 8 שנים אחר כך, על דעת עצמו את מה שקרא לו ״הסכם אתונה״ – מסמך זה, מפרט ב95 נקודות איך צריכה להראות עיר מודרנית. המסמך הזה הוא בכייה לדורות בלשון המעטה. אני לא אלאה אתכם בפרטים על כל 95 הנקודות אני רק אתאר לכם בקצרה איך אמורה להראות ״העיר הפונקציונאלית״ על פי לה-קורבוזייה, תגידו לי אם זה מצלצל לכם קצת מוכר:

– הבניינים צריכים להיות בצורת מגדלים גבוהים או מגדלי ״רכבות״ מוארכים
– אזורי המגורים צריכים להיות מופרדים מן הדרכים ככל האפשר
– יש להפריד בין ארבע ״פונקציות החיים״ = השינה, העבודה, הפנאי ותשתית הדרכים

התוצאה של העקרונות האלה היא ערי פרוורים מזוויעות ברחבי העולם מבילמרמיר בפאתי אמסטרדם לבראזיליה לסארסל ולה-קורנוב בצפון מזרח פריז. אזורים שבהם הקפידו על הפרדת פונקציות על פי תורת לה קורבוזייה. גני הילדים ובתי הספר במקום אחד, המסחר באזור אחר וכל בנייני המגורים, ברכבות ארוכות ארוכות לאורך קילומטרים לפעמים. כל הדירות או רובן בנויות בדיוק אותו דבר. כמו שפניות. מסביב לכל האזורים האלה, להם הצרפתים קוראים Grands ensembles = גראנד אנסמבל – עוברים כבישים מהירים שמחברים אותם לרקמה האורבאנית השכנה.

שלא תבינו לא נכון, כשהתחילו לבנות את מפלצות הבטון האלה, והסנוניות הראשונות הפציעו בשלהי שנות ה30 ערב מלחמת העולם השנייה – הם היו שידרוג עצום לעומת זוועת הפחונים שפשתה מסביב לערים הגדולות. סוף סוף דיור ציבורי זול ונקי. אנשים מאוד שמחו לעבור אליהם אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה60 המאוחרות הם עדיין היוו אטרקציה די נחשקת. אגב, לא רק לאלו שגרו בשכונות הפחונים שמסביב לעיר. – סבא וסבתא שלי נאלצו לשחד פקידה בכירה במפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנות החמישים המאוחרות על מנת שתקמבן להם זכות לקנות דירה באחת הרכבות האלה שנמצאות בויטרי-סור-סן – פרוור דרומי של פריז. בשבילם, לעבור עם הילד מדירת גג של 13 מ״ר בפריז לדירת 4 חדרים קטנה היה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים.

ואז, הכל התחיל להידרדר.

החל משנת 1954, בזו אחר זו, זכו הקולוניות הצרפתיות בעצמאות. מאינדוצ׳יינה (ויאטנם לאוס וקמבודיה) דרך מדינות אפריקה ועד אלג׳יר (לאחר מלחמה נוראית שנסתיימה ב1962.) התפיסה הקולוניאליסטית הצרפתית (בניגוד לזו הבריטית) גרסה שנתיני הקולוניות שלה הם אזרחים צרפתים לכל דבר. אמנם לא בכל מקום זה היה כך אבל מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1962 הגיעו לצרפת באופן חוקי לגמרי הרבה מאוד צרפתים ילידי הקולוניות והתיישבו בה. צרפת של אחרי המלחמות נזקקה למיליוני ידיים עובדות. רק שתבינו עד כמה: בתקופת מהומות 1968 אוכלוסיית צרפת מנתה קצת יותר מ52 מיליון איש. סך כל המובטלים היה כ65 אלף. מדובר על כשמינית האחוז…

דור המהגרים הראשון הורכב בעיקר מאנשים קשי-יום שעבדו קשה מאוד ובחריצות. הם עבדו שעות ארוכות וניסו בכל כוחם לשפר את תנאי המחיה שלהם. גם הם, כמו הצרפתים ילידי צרפת – כמהו לגור בגראנד אנסמבל – השיכונים החדשים. בצרפם סנטים לסנטים, פרנק לפרנק הם הצליחו בעמל רב לרכוש דירה באחד מהבניינים האלה או להשיג אותה דרך זכאות לדיור ציבורי.

אממה? ילידי צרפת לא כל כך היו בקטע של השכנים החדשים. ובגלל שלילידים היה ״פור״ כלכלי ותרבותי על המהגרים – הם פשוט פינו לאט לאט את הדירות בגראנד אנסמבל לטובת המהגרים שהתיישבו בהם מרצון. וחזרו פשוט לדירות גדולות יותר בערים עצמן או, ובכן, עברו לפריפריה הציורית. כי הרי אפשר היה למצוא בה עבודה בקלות באותה תקופה.

רוב המהגרים פשוט מצאו את עצמם בשנות ה70 יושבים בתוך מכלאות בטון זול, שבתקופה הזו כבר התחיל להתפורר. רובם ככולם מאותה שכבה סוציו-אקונומית. רובם הגיעו מאפריקה. רובם מוסלמים. הילדים הקטנים והתינוקות שאיתם הגיעו המהגרים, נולדו לתוך מציאות שבה שני ההורים עובדים קשה רוב היום, והם, הילדים – נאלצים לטפל באחים והאחיות הקטנים שלהם. בבתי הספר שלהם בקושי נפגשו עם צרפתים ״לבנים״ הגראנד אנסמבל הפכו למין ״כפרי שינה ורטיקליים״ של יוצאי אפריקה ואסיה. מנותקים ע״י כביש מהיר משאר המטרופולין. אליה הם מגיעים בעזרת רכבות הRER והTER שגומאות תוך דקות מרחבים על מרחבים של גראנד אנסמבל אחרים עד שהם נכנסים לתחום העיר הגדולה.

בשנות השמונים כבר התחילו הבעיות. הרבה הרבה ילדים שגדלו עם השגחה הורית רופפת מאוד מנותקים גיאוגרפית ופיזית מהחברה הצרפתית הם דוברי צרפתית טובה. בתי הספר הרפובליקאים הרי אלופים ביצירת צרפתים מתוך שטאנץ אחיד. אבל השמות שלהם הם סעיד, או מבאלה ופאטימה כשהם שוקדים על קורות החיים שלהם, בחלק של הפרטים האישיים, במיקוד שלהם מופיעים המספרים הארורים ״93״ או ״94״ או ״95״. בלוטו הגדול של החיים באיזור פריז רבתי אלו מספרים לא טובים. המספרים הזוכים הם 75 (פריז גופא) ו״92״ (או-דה-סן – איזור הפרוורים השיקיים של פריז והמחוז הכי עשיר בצרפת). הימים הטובים של אבטלה אפסית כבר פסו מהעולם. הפריפריה מתחילה כבר להתפורר אבל היא עדיין לא יודעת את זה. או מנסה להתעלם. לא פשוט למצוא עבודה בצרפת עם שם ערבי ומיקוד לא נכון.

הגראנד אנסמבל עכשיו נראים כמו פה מלא שיניים רקובות ושחורות. פה דירה שרופה, שם שער בעוט וגדר מעוקמת. זבל נזרק מן החלונות ומתפזר על האדמה ההדוקה שפעם הייתה דשא ונדנדות שמהן נותר רק גדם מחליד. וככה גם הדור השני והשלישי למהגרים מרגישים. אף אחד לא רוצה אותם, לאף אחד לא אכפת. צרפת דוהרת קדימה והם נשארו מאחור בבידוד מזהיר. רבים מהם מובטלים. יותר ויותר נכנסים לעולם הסמים, משתמשים או סוחרים. כנופיות נוצרות, פשע, זנות. חלקם פונים לאסלם הקיצוני.

ואם כל זה לא מספיק, הם חווים משבר זהות קיצוני בכל פעם שהם נוסעים אל וחוזרים מ-ביקור מולדת. מה שהם קוראים הBled. כוח הקניה שלהם באלג׳יר או תוניס או מרוקו הוא עצום ביחס לצרפת. לרובם יש ערבית ״כלשהי״ מהבית. אבל שם אסור להתחיל עם בנות בים ואי אפשר להתנהג בחופשיות כמו בצרפת. והאנשים שם צוחקים על המבטא שלהם. בצרפת הם ״הערבים״ ובאלג׳יר הם ״הצרפתים״ שונאים אותם מכאן ומכאן. וכך הם נעים ממרחב למרחב מבלי ממש למצוא מנוח.

אחת לאיזה כמה שנים המשטרה רוצחת אחד מהם בדם קר, תוך כדי מרדף או מעצר. ואז הם מתפרעים. שורפים את המכוניות של השכנים המסכנים שלהם, את בתי הספר, את תחנות המשטרה. הסרט ״השנאה״ שהזכרתי בחלק א׳ מבוסס על מקרה כזה שקרה באפריל של שנת 1993.

ב20 ביוני 2005, אחרי שנער בגראנד אנסמבל בקורנוב נהרג מכדורים תועים (כנראה של סוחרי סמים) ניקולא סרקוזי, שר הפנים באותה תקופה – אמר למשפחת הקורבן שהוא ינקה את הסיטה דה 4000 (איזור שיכונים ידוע לשמצה) בעזרת קארשר (כלי ניקוי בעזרת התזת מים בלחץ). הוא הבטיח ״אפס סבלנות״ כלפי הפושעים מהשיכונים. ב25 באוקטובר של אותה שנה יוצא סרקוזי לסיור לילה באחד מהפרברים. תחת אבטחה כבדה. הוא מתקבל בקללות נוראיות (״סארקוזי נזיין אותך בתחת״) ומטר של חפצים. הוא מבטיח לאחת התושבות שמציצה עליו מחלונה מאחד הבניינים שהוא ״יפטר למענה מהאספסוף הזה״. המילה הצרפתית בה בחר לומר ״אספסוף״ היא מילת גנאי ידועה לתיאור שוכני הפרוורים – Racailles – רקאיי.

יום למחרת – שני נערים שברחו משוטרים אלימים התחשמלו למוות בתחנת שנאים. צרפת בערה במשך שלושה שבועות. הפורעים, רעולי פנים, נפנפו לא פעם באקדח ביד אחד ותעודת זהות צרפתית ביד שניה. כ9000 מכוניות נשרפו. כ3000 אנשים נעצרו בכל רחבי צרפת. נגרם נזק לרכוש בעשרות מיליונים. אני זוכר שטסתי לארה״ב במהלך השבוע השני להתפרעויות. הטיסה מנמל התעופה שארל דה-גול מערבה עוברת מעל כל הפרוורים ה״קשים״. מסך עשן כבד ושחור התמר ממש מכולם ואפשר היה לראות בבירור מאות נקודות אור קטנות של רכבים בוערים.

המצב בפרוורים הצרפתיים לא משתפר בכלל. כל כמה שנים יש התפרעויות. אבל בין לבין – שוכחים מהמצוקה שם לגמרי. כאילו אף אחד לא רוצה לדעת באמת ואף אחד לא רוצה לזכור. מין הדחקה כללית לאומית שבשתיקה. שבהסכמה. עשו סרטים, להקות ראפ צרפתיות שרות על זה נון סטופ (וחבריהן מתעשרים ועוזבים את השיכונים). אך נראה שלאף אחד ב״צרפת הלבנה״ לא אכפת באמת. גרוע מכך. יש מאות אזורים שבהם דה פקטו – הרפובליקה הצרפתית לא ממש מתקיימת. קשה עד בלתי אפשרי לערוך שם סיורים של ניידת אחת או שתיים (צריך ליווי כבד בהרבה) מכבי אש שנאלצים להיכנס לשם על מנת לכבות אש או לטפל בפצועים או חולים – חוטפים אבנים תדיר. ועוד ועוד.

התסכול שם לא פוחת וגם הזעם לא. ולכן, מאז שנות התשעים. אל שוליה של כמעט כל הפגנה, כמעט בכל נושא – מזדנבים הCasseurs ה״שברנים״ או ה״פורעים״ – אלו אותם דור שני ושלישי למהגרים שמנצלים את הכאוס היחסי שהוא נחלתה של כל הפגנה צרפתית ועם כדורי פטאנק או אלות ברזל שוברים תחנות אוטובוס, מרססים על הקירות, ובמידת האפשר – שוברים חלונות ראווה של חנויות ובוזזים אותן. הם לא זועקים סלוגנים, הם לא הולכים עם שלטים הם לא שורקים במשרוקיות או שרים שירים הם לא מתראיינים לטלוויזיה. הם שוברים ומנתצים. הם מזכירים שוב ושוב לחברה הצרפתית – ״היי, אנחנו עדיין פה. ורע לנו. ואנחנו שונאים אתכם.״

לקריאת החלק הראשון: http://www.blacklabor.org/?p=59859

פורסם לראשונה בפייסבוק של Itaï Cellier

נערך על ידי דליה
תגיות: , ,

3 תגובות

  1. מיכאל לינדנבאום :

    סלייר,זה מה שקורה כאשר מייבאאים את העולם השלישילמדינה אירופית מפותחת.

    סלייר,זה מה שקורה כאשר מיבאים את העולם השלישי למדינה אירופית מפותחת.

    עם הההדלים העצומים בדמוגרפייה ובתרבות, ה"שמח" רק מתחיל,וזה לא רק בצרפת.

  2. לוני :

    התגובה הגזענית מעלי היא של מי שרוממות העבודה המאורגנת בגרונו (כל עוד כמובן היא עבור אנשי שלומנו).
    איך מעיזים מהגרים מ"מדינות עולם שלישי", שהם בעצם לא "מהגרים" אלא אזרחים צרפתיים, לרצות לשפר את רמת חייהם ? פוייה. שישארו איפה שהם ולא יפריעו לאדון הלבן.
    איך מעיזים מזרחים בארץ לא לרקוד לחליל ההסתדרות והפנקס האדום ?
    חוץ מזה, המון תודה לאיתי סלייה על המאמר המרתק והמבט האובייקטיבי מבפנים של מה שמתרחש בצרפת היום.
    בנוסף, אשמח לשמוע מה דעת המחבר מדוע למשל אינטגרציה של מהגרים הצליחה הרבה יותר (לפחות לפני עידן טראמפ) במדינות אנגלו-סקסיות, למרות שגם שם יש בעיות.

  3. מיכאל לינדנבאום :

    ללוני.אזרחים צרפתיים או אירויים הם אלו שרוצים להתמזג בתרבויות הלאומיות ולא לכפות את דתם ואורח חייהם על אירופאים.

    ללוני.אזרחים צרפתיים או אירופיים הם אלו שרוצים להתמזג בתרבויות הלאומיות ולא לכפות את דתם ואורח חייהם על אירופאים.
    יהודים מזרח אירופאים היו גאים להפוך לגרמנים בני דת משה או צרפתים בני דת משה הם העריצו את תרבות אירופה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.