חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הימין הרדיקלי – השחור בתפיסה האמונית-לאומנית

נושאים התמונה הגדולה, חינוך ותרבות ב 25.11.18 1:46

בימים האחרונים פורסמו שני מאמרים של אנשי ימין הממקדים את האור על התפיסה המשיחית-לאומנית השולטת בכיפת הימין הישראלי כיום

מאת: אמנון פורטוגלי

מוטי קרפל שהוא אידיאולוג לאומני-משיחי, ופוליטיקאי / עיתונאי בתקשורת הימנית הישראלית, כתב ב'מקור ראשון' את המלצותיו לבנט, אם ימונה לשר הביטחון.

המאמר מאיר באור שחור את התפיסה האמונית-לאומנית השולטת בימין הרדיקלי כיום.

קרפל קורא לבנט להביא עמו רוח אחרת, "להחדיר בצה"ל את הרוח האמונית של המכינה בעלי".

למי שלא מכיר את הרוח האמונית של המכינה בעלי, מומלץ להקשיב למורי המכינה כמו הרב יגאל לוינשטיין והרב אליעזר קשתיאל. המלמד שצה"ל הוא צבא כיבוש שמטרתו לכבוש (גם כשיש שלום), את כל חלקי "ארץ ישראל", לרבות עזה וביירות, המלמד שהמלחמות הן יוזמה אלוהית, לתת תירוץ לכיבוש הארץ.

הרוח האמונית לפי קרפל מבוססת על "חיבור מחודש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית ושל התקשרות מחודשת למסורת ישראל ותורתו. רוח של דבקות בארץ ישראל."

קרפל לא מסביר למה הוא מתכוון בדברים אלו: מה היא "התודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, ועל איזו "מסורת ישראל ותורתו" הוא מדבר, ומה היא הדבקות בארץ ישראל ומהם גבולותיה. ואיך הוא מבין את "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת."

אנשים אחרים בימין האמוני-לאומני מנפתלי בנט, סמוטריץ' ועד הרב אריאל, גופשטיין ודומיהם אומרים ומסבירים בריש גלי את רוח הדברים.  קרפל וחבר מרעיו רוצים בהתיישבות מסיבית בשטחים הכבושים, בתמיכה מקיפה ממשלתית ובחסות הצבא שיהפוך  ל'צבא ההתנחלות לישראל'.  ואם יהיה בכך צורך, ומתוך ביטחון בצדקת הדרך, אז גם להכריח ישראלים לגור בשטחים.  וכל זה תוך פינוי, טרנספר של התושבים הפלסטינים בשטחים אלו.

ולגבי התגובה למדיניות אימפריאלית זו בעולם, לקרפל ולחבר מרעיו אין בעיה, שכן לטעמם התקשרות מחודשת למסורת ישראל ותורתו כוללת גם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"

בסופו של דבר יצא האוויר מהבלון הנפוח הנקרא בנט, ההרתעה שלו התבררה במלוא קלונה, נשענת על כרעי תרנגולת. הוא לא מונה לשר הביטחון, וההמלצות של קרפל מחכות להזדמנות הבאה.

משה איפרגן, איש ליכוד ותיק, וליברטריאן כלכלי הכותב באתר 'מידה' יצא במאמר בהארץ, להגנת חוק נאמנות בתרבות תוך שהוא תוקף את אלו המתנגדים לחוק, את אלו שהוא מכנה כשמאל.

איפרגן חי בעולם דיכוטומי של  '1984'.  בעולמו אמת היא שקר, ושוחר שלום עם תפיסה סובלנית ליברלית מוגדר כפשיסט. לדבריו החלופה לנאמנות בתרבות היא שמאלנות בתרבות, והטיעון המוסווה הוא שהשמאל אינו נאמן (למה?) ומכאן המרחק הקצר לתואר בוגד.

ניתן לזהות במאמר ארבעה טיעונים מרכזיים, כולם טיעונים שקריים:

מימון עבודות אמנות על-ידי המדינה הוא גזל של כספי האזרחים;  מימון עבודות אמנות על-ידי המדינה הוא גזל של חירותם של האזרחים;  בישראל יש צנזורה על התרבות והתקשורת המבוצעת בידי אנשי התרבות והתקשורת השמאלנים;  מימון מדינתי וקיומם של תאגידי השידור הציבוריים מונע את קיומה של תקשורת עצמאית רצינית ופוגע בחופש העיתונות והביטוי.

לפי איפרגן, מימון עבודות אמנות על-ידי המדינה אינו אלא גזל של כספי כלל האזרחים ע"י המדינה. לדבריו התביעה למימון מדינתי נטול קריטריונים אינה אלא תביעה של אנשי התרבות שהמדינה תשתמש בכוחה כדי לגזול את כספם של אחרים ותעבירו אליהם.

זה טיעון מוכר ולפיו כל מס הוא 'נטל', או גזל על ידי המדינה, ומי שאמור לספק, ולא מכספי המיסים, את כל השירותים הניתנים כיום ע"י המדינה, הוא המגזר הפרטי.

זה לא המקום, ולא חייבים לדון בדברי הבל אלו. הנשיא רוזוולט ענה לטיעון זה כאשר אמר כי "מסים, אחרי הכל, הם דמי חבר שאנחנו משלמים על הפריבילגיה על זכויות היתר של חברות בחברה מאורגנת."

בהמשך טוען איפרגן שמימון עבודות אמנות ע"י המדינה הוא גזל של חירותם של כלל האזרחים: "מרגע שהמדינה מתערבת כספית במימון של דבר־מה, מניה וביה נפגעת החירות של מי שאיננו חוסה תחת המימון"

זה טיעון ליברטריאני מוכר בדבר החירות והחופש במדינה המודרנית.  איפרגן מעדיף 'ממשלה קטנה' בה המגזר הפרטי הוא השולט. הבעיה היא שהחרות והחופש נעלמים במערכת הנשלטת בידי התאגידים העסקיים. צריך רק להסתכל על עבדות החוב למשכנתא של חלק ניכר מהדור הצעיר כיום.

לטענת איפרגן, מי שטוענים שעל המדינה לממן תרבות הם צנזורים בעצמם, ושהמאבק אינו בעד חופש היצירה, אלא כדי לאפשר לו לצנזר או ליהנות מהצנזורה.  לדבריו, זה שנים רבות יש בישראל צנזורה על התרבות ועל תחומים אחרים, כמו התקשורת. את הצנזורה מבצעים אנשי התרבות ואנשי התקשורת עצמם, שהם לדבריו אנשי שמאל, שהסיבה של אלו המבקרים את החוק, היא שהוא פוגע בהם כצנזורים.  הוא לא מספק כל סימוכין לטענה זו.

הטענה הרביעית של איפרגן, כשהוא מביא דוגמה משוק התקשורת, היא שמימון מדינתי פוגע בחופש העיתונות והביטוי, שקיומם של תאגידי השידור הציבוריים מונע את קיומה של תקשורת עצמאית רצינית, ומכאן את התחרות על היכולת לשדר לציבור רחב. ה'הוכחה' שמביא איפרגן היא אריה גולן ב"כאן" ורזי ברקאי בגל"צ. השניים הללו מצנזרים למעשה, לדבריו, "את כל המתחרים (והדעות) הפוטנציאליים, שיכלו לשדר לציבור הרחב בשעות שהשניים האלה משדרים".  אלא שאלו הן טענות קש  Fake Facts

ברקאי וגולן אינם מצנזרים, הם עיתונאים ותיקים ומקצועיים שנותנים מקום נרחב למגוון הדעות ומראיינים פוליטיקאים מכל קצוות הקשת. אבל, כפי שכתב גידי אורשר, "אך מה הם, שני המקצוענים הללו, לעומת כל קיקיוני האקטואליה שחדרו בשנים האחרונות לתקשורת ופשוט מקיאים את דעתם הימנית־הקיצונית בלי להסתתר מאחרי עובדות — כמו למשל אראל סג"ל, שמעון ריקלין, עירית לינור, אבשלום קור, אמילי עמרוסי, יעקב אייכלר, קלמן ליבסקינד ויעקב ברדוגו".

אפשר לחשוב ולטעון שבלי מעורבות ממשלתית, התחרות וריבוי תחנות השידור הפרטיות בשוק חופשי פרטי, יביאו לפריחת התקשורת העצמאית, ולחופש העיתונות והתקשורת.  זה לא המקום להסביר את המופרכות של טענה זו, מספיק לומר ששוק חופשי הוא מושג-מודל כלכלי שהנחות היסוד שלו אינן מתקיימות במציאות, והדינאמיקה של מה שאנו קוראים השוק או הכלכלה החופשית מחסלת את תנאי הסף והדרישות של מודל השוק החופשי. התוצאה היא שהחרות והחופש נעלמים במערכת הנשלטת בידי התאגידים העסקיים.

הטיעונים בדבר התקשורת העצמאית מופרכים, ומבוססים על חול טובעני, אתן כדוגמה את תמונת הראי של דברי איפרגן על שוק התקשורת:

תחנות השידור הפרטיות פוגעות  ומונעות את קיומה של תקשורת עצמאית רצינית.  שכן בעלי התחנות, אלו הקובעים שאנשים מסוימים ישדרו ברשת הפרטית מצנזרים את כל המתחרים (והדעות) הפוטנציאליים, שיכלו לשדר לציבור בשעות שאנשים אלה, שנקבעו על-ידי בעלי התחנות, משדרים.

תחנות השידור הפרטיות נותנות בידי אנשים בודדים, בעלי תחנות השידור הפרטיות, את הכוח להחליט מי ייהנה מכוח תקשורתי ומי לא, כלומר, את הכוח לצנזר את כל מי שלא ייהנה. וכל זאת מכניעה לאינטרסים של המפרסמים ומשיקולים של רווח והפסד של בעלי התחנות.

המסקנה, לפי הלוגיקה של איפרגן,  היא ששידור פרטי חונק את מרחב המחיה של תקשורת עצמאית, וכך פוגע בחופש העיתונות והביטוי של כלל הציבור.

בשני מאמרים אלו, קרפל ואיפרגן פותחים צוהר לעולמם ומכינים את כולנו להקצנה האידיאולוגית והדתית; למסלול האבדון שהם מייעדים למדינה. ואנו, עלינו לחשוף את הסכנות הטמונות בתפיסות אלה, להתריע מפניהן ולהסיט את הדרך ממסלול אבדון לכיוון בונה.

אמנון פורטוגלי, מרכז חזן

 

המאמר של מוטי קרפל http://blog.emuni.co.il/2018/11/blog-post_16.html

המאמר של משה איפרגן ב"הארץ" https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6656376

המאמר של גידי אורשר ב"הארץ" https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6677735

 

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , ,

2 תגובות

  1. רפי לאופרט :

    זה ניתוח המציאות או השערות והבעת תקוות אוטופיות?

    למקרא לקט מאמרים זה, לי כימני בהשקפותי, נראה, שעולם המושגים, הצבעים, הפרשנויות והפחדים שלכם אינם נמצאים בעולם הריאלי בו אנו חיים. חבל.

  2. אמנון פורטוגלי :

    תגובה לרפי לאופרט

    אני מסכים שעולם המושגים, הצבעים, הפרשנויות והפחדים המוצגים במאמרים של קרפל ואיפרגן אינם נמצאים בעולם הריאלי בו אנו חיים.
    איפרגן לדוגמה, חי בעולם דיכוטומי של '1984'. בעולמו אמת היא שקר, ושוחר שלום עם תפיסה סובלנית ליברלית מוגדר כפשיסט.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.