הצעת-חוק היועצים המשפטיים, שאותו מקדמת שרת-המשפטים איילת שקד, עומדת בסתירה לערכים של חקיקה דמוקרטית. יועץ משפטי משרת את הציבור ואת המדינה, מחויב לזכויות אדם, שלטון חוק מינהל תקין. יועץ משפטי הוא לא "קונסיליירי" של השלטון
מאת: אמנון פורטוגלי
השרה איילת שקד מקדמת חוק שנועד לשנות את אופן בחירת היועצים המשפטיים לשרים, משיטה של מכרז לשיטה של ועדת איתור, באופן שיאפשר לשרים להשפיע על בחירת היועצים המשפטיים (היועמ"שים). לדברי פרופ' יצחק זמיר היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שכיהן במשך שנים גם כשופט בית המשפט העליון, הצעת החוק הזו היא סכנה חמורה מאוד לשלטון החוק בישראל. [1]
המנטרה של שקד והימין הרדיקלי, שנשמעת בשנים האחרונות וזוכה לכותרת "משילות", אומרת כי שרים קובעים מדיניות ופקידים צריכים לבצע אותה. לפי תפיסה זו, הפרקליטות והיועצים המשפטיים חייבים לסנגר על 'לקוחותיהם' השרים, ולא לקטרג עליהם. לטענתם, כך זה עובד בשוק הפרטי וכך צריך להיות גם במגזר הציבור.
לפי תפיסה זו, השרה (שקד, רגב ואחרים) היא 'נבחר הציבור', וכל עוד מדובר בנושאי מדיניות, אפשר וצריך להניח שיש זהות בין עמדות השרה לבין אינטרס הציבור שבחר בה ושלח אותה ליישם עמדות אלו, והפרקליטות והיועצים המשפטיים חייבים להיות נאמנים לשרה ולתמוך בעמדתה.
אלא שההשוואה בין השוק הפרטי למגזר הציבורי שגויה מיסודה. והיועצים משפטיים, הם לא פיונים של השרים ולא אומרי הן. הם משרתי ציבור, שומרי הסף שאמורים לעצור את המגמה הריאקציונית של הפיכת שלטון הרוב לעריצות הרוב, להתריע בפני התפיסה ההרסנית לדמוקרטיה הישראלית 'הלנו אתה אם לצרינו', שאם אינך לצידי אז אתה אויבי. שכן במקום בו מסומנים נאמנים מסומנים גם בוגדים.
התיקון לחוק התרבות והאמנות של רגב, הוא התאום של חוק היועמ"שים של שקד. שניהם בונים את המסד למשטרת מחשבות המכוונת לדעתם של השרים, וכל מי החורג מהם יש להפטר ממנו, למנוע ממנו תקציבים.
בדיון בועדת החינוך של הכנסת על התיקון לחוק התרבות והאמנות, המכונה "חוק הנאמנות בתרבות", של מירי רגב, נמתחה ביקורת משפטית חריפה על הצעת התיקון לחוק מפי היועץ המשפטי של הכנסת עו"ד איל ינון, ומפי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד דינה זילבר.
דינה זילבר פועלת ופעלה לפי הוראות תקנון שירות המדינה [2] כאשר היא דברה כ"שומר הסף", במטרה להבטיח את עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית. חשוב לקרוא את דבריה:
"התיקון המוצע מעורר קשיים של ממש. החוק מקנה סמכויות גורפות עד כדי שלילת תקציבים, תוך כדי יצירת אפקט מצנן וצנזורה עצמית. תרבות היא דמיון חופשי, ויופי, וריבוי קולות, ואומץ, והתרסה, וכנות, וביטוי שאיננו מתחנף שאינו מתאים את עצמו למבחני התאמה שלטוניים. אנחנו משתנים והארץ שינתה את פניה. הימים מביאים לא רק חוקים חדשים אלא מילים חדשות – נאמנות, משילות ועוד. שיח חברתי ופוצע – האם יש מי שנאמן ויש גם מי שבוגד. הבו לנו עם ממושמע ומחונך שחשיבתו אחידה. הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו שתיקה רועמת. מגילת העצמאות קוראת להיות עם חופשי בארצנו – בכל, ובעיקר בתרבות, זוהי התורה כולה. המסגרת החוקית שמסדירה את התמיכות הממשלתית – אנחנו משאירים את החוק ההוא שיטפל בכל שאר התמיכות, ורק לנושא התרבות אנחנו מייצרים הסדר ייחודי, שהוא מחמיר יותר ומתנהל בצורה שונה מההסדרים האחרים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שהחוק מעורר קשיים של ממש".
מיכאל בן יאיר היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מסגר יפה את הדברים
היועץ המשפטי, מנדלבליט, התבטא בחריפות נגד שני החוקים האלה ודינה זילבר נתנה ביטוי לעמדה הזאת. דבריה אינם רק דעה 'פרטית' או אג'נדה אישית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא מייצגת את עמדת היועמ"ש. היא לא מייצגת את עמדת הממשלה ולא את הדעות והמאווים של איילת שקד או מירי רגב. התפקיד של זילבר אינו להכשיר כל שרץ. היא אמורה לבטא את עמדת שלטון החוק ולהגן על ערכי היסוד של המדינה.
זו חובתו של היועץ המשפטי לממשלה וחובתה של הפרקליטות לשמור על אושיות הדמוקרטיה, להציג בוועדה את הבעיות בחקיקה שמאיימות על ערכי הדמוקרטיה, שפוגעות בעקרונות היסוד של המדינה. להבהיר שחוק הנאמנות בתרבות וחוק היועצים המשפטיים עומדים בסתירה לערכים של חקיקה דמוקרטית.
שקד, והאלטר אגו שלה, וחבר מרעיה ורגב חותרים לנאמנות אישית במשפט (חוק היועמ"שים) ובתרבות (חוק הנאמנות בתרבות). הם רוצים לעקר את ערכי היסוד של ישראל הדמוקרטית ולבנות מדינה מסוג אחר, לאומנית, דתית, ואימפריאלית. שקד, רגב והימין הישראלי הרדיקלי, דורשים נאמנות מהתקשורת, מהמשפט, מהתרבות. אלא שכפי שציינה זילבר, במקום בו מסומנים נאמנים מסומנים גם בוגדים. ואכן אנשי הימין בתקשורת כמו קלמן ליבסקינד, עמית סגל ואחרים, מתייחסים אל זילבר בהתאם וקראו מיד לעריפת ראשה.
עו"ד גיל ברינגר, יד ימינה וה'אלטר אגו' של שרת המשפטים אילת שקד, הוא דמות חשובה במשרד המשפטים, עמדתו משקפת את עמדתה של שקד ולהיפך.
בכנס משפטנים שעסק בדמותו של המשפטן בשירות הציבורי הסביר ברינגר: "התפישה הנכונה של תפקיד המשפטן בשירות הציבורי היא שבינו לבין השר יש "יחסי עורך דין־לקוח". בעיניו, השר הוא הלקוח. זאת, בניגוד לתפישה המקובלת בקרב משפטני השירות הציבורי כיום, לפיה המדינה והציבור הם האינטרס שאותו משרת המשפטן עובד המדינה, גם אם השר הוא הלקוח" .[3]
ובמקום אחר אומר ברינגר “היחסים שבין הייעוץ המשפטי לממשלה והממשלה הם מקרה פרטי של יחסי עו”ד – לקוח. הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך דין, הממשלה היא הלקוח על כל זכויותיו של הלקוח. הייעוץ המשפטי לממשלה הוא עורך דין של הממשלה על כל חובותיו של עורך דין. אין שום הבדל בין המקרה הפרטי למקרה הזה.” [4]
אבל ההשוואה או ההיקש בין התחום הפרטי למדינה, שגויה מיסודה.
הטענה שארגון כה מסיבי, מגוון, מורכב, ובמידה רבה בלתי מובן כמו ממשלת ישראל על שריה, או כל ממשלה לאומית אחרת, צריך להיות כפוף לאותם כללים ואילוצים כמו המערכת הפרטית, היא טענה שדורשת הוכחה. והטענה של אנשים, כמו ברינגר או שקד, כי כך זה צריך להיות, אינה בגדר הוכחה.
על ההבדל בין הממשלה לתחום הפרטי, מספיק לאמר שביכולת הממשלה ושריה לחוקק חוקים ולשנות את ‘חוקי המשחק’, בעוד שלשוק הפרטי אין יכולת זו, לפחות באופן פורמאלי. [5]
שקד וברינגר רוצים למעשה יועצים משפטיים ופרקליטות שיפעלו כקונסיליירי, שיפעלו לפי גחמות השרה, שימצאו את הפרצות בחוק, שיפרשו את החוק בפרשנות המתאימה לרוח השרה, כדי לרצות אותה. ובמידה והמעשה כבר נעשה, גם אם הוא בניגוד לחוק, שימצאו את הדרך המשפטית כולל חקיקת חוקים, כדי להכשיר את השרץ, ולחלץ את השרה או המדינה מהבוץ. זה התיאור של קונסיליירי, ושל עורכי דין ומשפטנים המשמשים כ'חרב להשכיר'.
ואכן, לפי עידו באום: "אינספור פעמים נדרשים היועצים המשפטיים של משרד ממשלתי להתייצב מול שרי ממשלה שקידמו מדיניות לא חוקית בעליל או פעלו בעצמם באופן לא חוקי" .[6]
כל זה נעשה כבר עתה בריש גלי ע"י החטיבה להתיישבות, ארגון הצל של הממשלה ביהודה ובשומרון, ב'התנחלויות בלתי מוכרות', כך זה היה עם סעיף 52 במתווה הגז, זה נעשה עכשיו לבדווים בדרום הארץ, זה יעשה לכולנו, וזו תהייה המציאות של חיינו אם היועץ המשפטי לממשלה ובכירי משרד המשפטים, יאמצו ויפעלו ברוח שקד.
כדאי לקרוא את דברי דינה זילבר, שהזהירה מהפיכת הייעוץ המשפטי לממשלה ולשרים ממשרתי ציבור לקונסיליירי של השלטון:
"הערכים שלאורם פועלים [משרד המשפטים מימיו הראשונים ולאורך הדורות וכל היועצים המשפטיים לממשלה ולמשרדי הממשלה] וכן שיטות העבודה נותרו כשהיו ולא השתנו. משרתי ציבור ולא "קונסיליירי" של השלטון; שמירת סף לגיטימית ולא אימפריאליזם משפטי; אג'נדה מוסדית של מחויבות לערכי יסוד של השיטה המשפטית, לזכויות אדם, שלטון חוק, מינהל תקין והגנה על האינטרס הציבורי ולא אג'נדה אישית; שליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור בכללו ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר, מנכ"ל וכו'." [7]
יועץ משפטי ופרקליטות של שרי ממשלה, של שרים המקדמים מדיניות לא חוקית בעליל או הפועלים בעצמם באופן לא חוקי. יועץ משפטי ופרקליטות של ממשלה המכופפת את החוק, המחוקקת חוקים שמטרתם לטהר ולהלבין פעולות בלתי חוקיות, ממשלה הפועלת בצורה פסולה מבחינה מוסרית וערכית, הם כ'קונסיליירי' של השלטון.
וכדאי לקרוא את דברי פרופ' רות גביזון:
"האם יועץ משפטי רשאי לסייע ל״לקוחו״ למצוא כל פרצה אפשרית בחוק, אף אם ייצור הדבר מצב שיהיה בו ״נבל ברשות התורה״? או האם הוא חייב לנווט את לקוחו לנהוג בצורה ראויה אף אם זו אינה נדרשת על־ידי האות הברורה של החוק?"
"…..שהמחויבות לאינטרס הציבורי ולנורמות של יושרה מקצועית מגבילה את מחויבותו של משפטן בשירות הציבור לרשות." [8]
מעניין להשוות את הנחרצות של שקד, את הדרישה שלה לפטר את עו"ד דינה זילבר, למקרה של עו"ד אפי נווה. במקרה של נווה, שקד נאלמה ונעלמה. היא לא פעלה להדיחו מהועדה למינוי השופטים, והיא לא שלחה מכתב ללשכת עורכי הדין בדרישה לפטר אותו מהוועדה למינוי השופטים, למרות שנווה הודה שהוא עבר עבירה פלילית, מעשה חמור פי כמה מהבעת הדעה של דינה זילבר בכנסת בשמו של היועץ המשפטי.
אולי אנו צריכים להודות לשקד על שלא שלחה את דינה זילבר למתקן חולות או לכלא סהרונים לחינוך מחדש, או על שלא העמידה אותה למשפט על חוסר נאמנות והוצאתה להורג בפני כיתת יורים. נגיע גם לזה אם לא נעצור את השתוללות של שקד וחבר מרעיה.
את הקריירה הפוליטית של אנשים כאלו צריך לחסל בעודה באיבה.
לקריאה נוספת
הוראות תקנון שירות המדינה (תקשי"ר), 40.3 – מעמד היועץ המשפטי במשרדי הממשלה וביחידות הסמך:
(א) תפקיד הייעוץ המשפטי הוא לייעץ ולהנחות את כלל גורמי המשרד בהיבטים המשפטיים של פעולתם, להעמיד לרשות המשרד את הכלים והאמצעים המשפטיים הדרושים ליישום מדיניות המשרד;
(ב) במילוי תפקידו זה עליו להקפיד להיות "שומר הסף" כדי להבטיח כי פעילות המשרד ונושאי המשרה בו תתבצע על-פי דין וכללי המנהל התקין ויתר עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, המחייבים את השירות הציבורי. על היועץ המשפטי למשרד לפעול לשם קיומו וחיזוקו של שלטון החוק;
(ג) ככלל, הוראות בעניין היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה מוסדרים בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 9.1000"
—
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה (9.1000):
תפקיד הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה הוא לייעץ ולהנחות את כלל גורמי המשרד בהיבטים המשפטיים של פעולתם. במסגרת זו עליו, בין השאר, לסייע ולהעמיד לרשות המשרד את הכלים והאמצעים המשפטיים הדרושים ליישום מדיניות המשרד. במילוי תפקידו זה עליו גם להקפיד להיות "שומר הסף" כדי להבטיח כי פעילות המשרד ונושאי המשרה בו תתבצע על פי הדין וכללי המינהל התקין. על היועץ המשפטי למשרד לפעול לשם קיומו וחיזוקו של שלטון החוק.
https://e.walla.co.il/item/3198509
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3749363,00.html
https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6201349
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/376164
אמנון פורטוגלי, מרכז חזן
[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001259722
[2] https://www.gov.il/BlobFolder/policy/takshir_full/he/takshir-full.pdf
[3] https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6201349
[4] https://www.inn.co.il/News/News.aspx/376164
[5] J.K.Galbraith’ Money’ Whence It Came’ Where It Went.
[6] https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6201349
[7] https://en-law.tau.ac.il/sites/law-english.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Maasei_Mishpat/Volume_I/%D7%96%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A8.pdf
[8] https://ruthgavison.files.wordpress.com/2015/10/d794d799d795d7a2d7a5-d794d79ed7a9d7a4d798d799-d79cd79ed79ed7a9d79cd794-d791d797d799d7a0d794-d791d799d7a7d795d7a8d7aad799d7aa-d7a9d79c.pdf
Tags: איילת-שקד, אינטרס ציבורי, הצעת חוק היועצים המשפטיים, הצעת-חוק נאמנות בתרבות, ועדת-איתור, מכרז
הדיון שמביא בפנינו אמנון פורטוגלי אינו אלא אוסף של הצהרות וסיסמאות שאינן מתמודדות עם הסוגיה שעל הפרק, אך מנסות באמצעות שפע מלל החוזר על עצמו להסתיר זאת.
הדיון הבסיסי איננו מי שומר טוב יותר את החוק, אלא את מי משרת היועץ המשפטי שהוא גם עובד ציבור בשירות הממשלתי – את הריבון, או את האידיאולוגיה שהביא עימו מן הבית.
אני גורס שכל עובדי הציבור בשירות הממשלתי או הציבורי משרתים את הריבון, ועליהם לעשות זאת בכללים ובאמצעים שקבע מעסיקם; מבחינה זו אין הבדל בין שירות פרטי לשירות ציבורי). האמצעי היסודי שמפעיל הריבון (אגב, הריבון הוא העם) לניהול ענייניו הוא החוק. לצורך החקיקה הוא בוחר כנסת (הגורם המחוקק), הכנסת בוחרת ממשלה (גורם מבצע) והממשלה היא שמוציאה לפעול את התוכניות האופרטיביות שבהן חפץ הריבון ואותן הוא מממן.
כל מה שעושים עובדי הציבור במסגרת התפקידים הפרטניים המוגדרים להם במקומות שיבוצם במערך הציבורי, הם שירות לריבון או לציבור – כל אחד ומשימותיו. את יעדי הפעולה המאושרים קובעים החוק והתקציב המאושר כחוק.
במערכת רציונלית ונורמלית, יש רק מטרה אחת, זו שקבע הריבון. כל מי שעובד בשירותו אמור לפעול כמיטב יכולתו להגשים מטרה זו. (המטרה הכוללת מורכבת ממטרות-משנה שעל כל אחת מהן מופקד ענף אחר במערכת הביצוע).
בכדי למנוע מצבים בהם בשוגג, או במקרה גרוע יותר במזיד, יהיה בין עובדי הציבור מי שיחרוג מכוונת המחוקק, נקבעות גם רשויות-עזר שתפקידן להתריע על מהלכים שיש בהם פוטנציאל חריגה מכוונת המחוקק. כך הן מסייעות גם למאמץ העיקרי של קדום המטרות שקבע הריבון באמצעות שלוּחיו. עובדי ציבור אינם מוסמכים לנהוג כרצונם ואינם מורשים לפגוע בקידום היעדים שקבע המחוקק.
בסיכומו של דבר אין מי שיודע טוב יותר מהריבון מהם רצונותיו ואין מי שמוסמך מהמחוקק לפרש את חקיקתו פירוש עקרוני או לתקנה, לפי שיקול דעתו.
הביצוע הממלכתי נתון בידי הממשלה כל חבר ממשלה וסמכויותיו הפרטניות. חברי הממשלה, כל אחד במשרדו, נושא באחריות הביצוע למשימות שהוטלו עליו מטעם הממשלה במסגרת התקציב והחוק. לצורך ביצוע זה הוא נעזר בצוות עוזרים ויועצים, ובכללם יועץ משפטי. כולם חלק מצוות הביצוע וכולם אמורים לתרום להוצאת תכניות הביצוע לפעול כמיטב יכולתם. יחד-עם-זאת, במסגרת עבודתם המקצועית הם אמורים להגיש לממונה על הביצוע – השר או מי שהוסמך על ידו – ייעוץ בתחום התמחותם, לגבי עמידת יעדי הביצוע המופעלים דה-פקטו בכללים שנקבעו: לוח זמנים, תקציב, תיחום פעולות, ועמידה בנורמות של תקינות, אמינות חוקיות ואתיקה, כפי שנקבעו ע"י הריבון.
בעשותם כן, הם ממלאים את תפקידם הציבורי על הצד הטוב ביותר. הואיל ומדובר בתהליכים ארוכים יקרים ומורכבים, יש רק אחראי אחד על הביצוע (השר או מי שמונה על ידו) שתפקידו לבצע אינטגרציה של כלל האילוצים, לשלב בה את התחייבותו לריבון ולהמשיך ולקדם את הנושא עליו הופקד. לחילופין עליו להביא את הדילמה לפני הממשלה כאחראית-על על הביצוע והיא שתחליט על דרך הפעולה.
כמו בכל נושא מחלוקת, במקרים מיוחדים, אם שאלת המחלוקת היא משפטית טהורה, עשויה הדילמה לבוא, במלואה או בחלקה, בפני הערכאה המשפטית המתאימה, שתתבקש למסור חו"ד משפטית סופית ומסכמת. חו"ד זאת אם תעמוד בניגוד גמור לרצון הריבון, תבוא בסופו של יום מחדש לשיקול דעתו והחלטתו, שכן אין פוסק שסמכותו עומדת מעל לזו של הריבון.
כך עובדת מדינה דמוקרטית נורמלית, וכך יש לאפשר גם למדינת-ישראל לעבוד.
אין ליועץ משפטי מעמד אחר מיועץ במדרג שווה בכל תחום מקצועי אחר, ולא יתכן לנהל פעילות ממשלתית מוטת יעדים בצורה אפקטיבית, כשליועצים זכות וטו על ממוניהם וחוסר אחריות גמור לגבי משמעויות וטו זה והשלכותיו הכוללות.
הסדרת האנדרלמוסיה הקיימת כיום בשירות הציבורי, מפני שיש מי שסבור שהוא הנעלה ביועצים או החכם באדם, היא צו השעה, כורח שלטוני על מנת לייצב את הממשל הדמוקרטי בישראל. ממשל דמוקרטי שאינו מסוגל לתת פתרונות אופרטיביים הנחוצים לריבון, אינו מתקיים לאורך זמן.
בתמצית: איילת שקד מקדמת חוק שנועד לשנות את אופן בחירת היועצים המשפטיים לשרים. שקד והיועץ האלטר אגו שלה, גיל ברינגר, רוצים למעשה יועצים משפטיים ופרקליטות שיפעלו כקונסיליירי, שיפעלו לפי גחמות השרה, שימצאו את הפרצות בחוק, שיפרשו את החוק בפרשנות המתאימה לרוח השרה, כדי לרצות אותה. ובמידה והמעשה כבר נעשה, גם אם הוא בניגוד לחוק, שימצאו את הדרך המשפטית כולל חקיקת חוקים, כדי להכשיר את השרץ, ולחלץ את השרה או המדינה מהבוץ. זה התיאור של קונסיליירי, ושל עורכי דין ומשפטנים המשמשים כ'חרב להשכיר'.
לדברי פרופ' יצחק זמיר היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שכיהן במשך שנים גם כשופט בית המשפט העליון, הצעת החוק הזו היא סכנה חמורה מאוד לשלטון החוק בישראל.
היועץ המשפטי, מנדלבליט, התבטא בחריפות נגד שני החוקים האלה ודינה זילבר נתנה ביטוי לעמדה הזאת. דבריה אינם רק דעה 'פרטית' או אג'נדה אישית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא מייצגת את עמדת היועמ"ש. היא לא מייצגת את הדעות והמאווים של איילת שקד או מירי רגב. התפקיד של זילבר אינו להכשיר כל שרץ. היא אמורה לבטא את עמדת שלטון החוק ולהגן על ערכי היסוד של המדינה.
זו חובתו של היועץ המשפטי לממשלה וחובתה של הפרקליטות לשמור על אושיות הדמוקרטיה, להציג בוועדה את הבעיות בחקיקה שמאיימות על ערכי הדמוקרטיה, שפוגעות בעקרונות היסוד של המדינה. להבהיר שחוק הנאמנות בתרבות וחוק היועצים המשפטיים עומדים בסתירה לערכים של חקיקה דמוקרטית.
ההשוואה בין השוק הפרטי למגזר הציבורי שגויה מיסודה. והיועצים משפטיים, הם לא פיונים של השרים ולא אומרי הן. הם משרתי ציבור, שומרי הסף שאמורים לעצור את המגמה הריאקציונית של הפיכת שלטון הרוב לעריצות הרוב, להתריע בפני התפיסה ההרסנית לדמוקרטיה הישראלית 'הלנו אתה אם לצרינו', שאם אינך לצידי אז אתה אויבי. שכן במקום בו מסומנים נאמנים מסומנים גם בוגדים.
ולסיום, כדאי לקרוא את דברי פרופ' רות גביזון שאינה חשודה בנטיות שמאליות:
"האם יועץ משפטי רשאי לסייע ל״לקוחו״ למצוא כל פרצה אפשרית בחוק, אף אם ייצור הדבר מצב שיהיה בו ״נבל ברשות התורה״? או האם הוא חייב לנווט את לקוחו לנהוג בצורה ראויה אף אם זו אינה נדרשת על־ידי האות הברורה של החוק?" "…..שהמחויבות לאינטרס הציבורי ולנורמות של יושרה מקצועית מגבילה את מחויבותו של משפטן בשירות הציבור לרשות."
כדאי לקרוא את דברי פרופ' יצחק זמיר שכיהן כשופט בבית המשפט העליון, והיה היועץ המשפטי לממשלה.
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6652453