חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הצעת-חוק "נאמנות בתרבות" – פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי

נושאים דעות, חינוך ותרבות, משפט ופלילים ב 11.11.18 1:21

במדינה דמוקרטית חובה לממן יצירות תרבויות באופן שוויוני וחופשי, שלא מצונזר פוליטית. חוק "נאמנות בתרבות" מסוכן. צנזורה ושליטה באומנות הן סממנים להתפרקות של דמוקרטיה

 מאת: תמר זנדברג

התיאטרון בישראל ידע להיות מאד ביקורתי, גם כשנתמך בכסף ציבורי. כש"מלכת אמבטיה" של חנוך לווין הוצגה בראשית שנות ה-70, אנשים יצאו להפגנות. מפגינים חיכו לשחקנים מחוץ לתיאטרון ומאבטחים נאלצו להוציא מתפרעים מתוך האולמות. אמנם ההצגה ירדה אחרי 19 מופעים בלבד, אבל עדיין היא זכורה כאחד האירועים התרבותיים המשמעותיים בתולדות ישראל וכאות כבוד לאמנות הישראלית.

גם המחזה "חברון" של תמיר גרינברג, "הפטריוט" של חנוך לוין ואחרים, צונזרו – והוצגו רק לאחר מאבק. רק שלשום הגיע שוטר לגלריה בתל אביב וביקש להסתיר עבודה שמציגה זוג גברים מתנשקים. לפסטיבל יהודי-ערבי בחיפה הופסק המימון יום לפני שנפתח. גלריה ברבור בירושלים נסגרה, ספרה של דורית רביניאן נפסל מתכנית הלימודים וכל זה עוד לפני חוק הנאמנות. המאבקים האלה הן מה שהופכים את התרבות הישראלית לרלוונטית. מה באמת שווה לנו אמנות אם ניתן לשלוט בה.

אם חוק הנאמנות יעבור, מחזות כאלה לא יגיעו אפילו לבמה, אלא יעצרו בצנזורה עצמית. מנהלים אמנותיים לא ייקחו סיכון כי עינו הבוחנת של האח הגדול צופה מלמעלה. כך ינהגו קרנות הקולנוע, מוסדות התרבות האמנות וכל מי שמממן אומנות בישראל. במדינה דמוקרטית זו סכנה אמיתית.

לא רק מי שיצונזר יפגע, גם מי שלא. זה יטיל מום מיידי בכל סאטירה ובכל טקסט ביקורתי, כי רק מי שייחשב לנאמן יוצג. תארו לכם כמה עצוב ודל יהיה העולם שבו אפשר לחוות רק תרבות ואמנות ״נאמנה״. איזו מילה נוראה לתאר בה תרבות. ״כי אם יש מי שנאמן, אז גם יש מי שבוגד? גיס חמישי?״ תהתה השבוע המשנה ליועמ״ש דינה זילבר.

אחת הטענות השקריות הנשמעות ביחס לחוק, היא שמדובר בסך הכול ב״חופש המימון״. שכל אמן יעשה מה שהוא רוצה, אבל, כפי שמירי רגב אומרת, ״למה אני צריכה לממן את זה״. ובכן, מדובר בשקר. אין דבר כזה חופש המימון. למדינה אין חופש, יש לה חובה. חובה לממן יצירות תרבויות באופן שוויוני וחופשי, שלא מצונזר פוליטית. זכויות אין למדינה, אלא לאזרחים, ואלה נשללות בחוק הזה באופן גורף וחריף.

יצירה שלא מוצאת חן בעיני מירי רגב, לא תגיע לתיאטרון רפרטוארי, אבל זו רק ההתחלה. יצירה כזו לא תופיע בפסטיבלים, כי גם הם ממומנים מכסף ציבורי, היא לא תוכל להיות מוצגת במוזיאון, היא לא תוכל להציג במתנ"סים ומרכזים קהילתיים, בגלריות נתמכות או

סינמטקים. בקיצור, אם המדינה באמת רוצה לפסול יצירה – היא יכולה להעלים אותה כליל. זו הסיבה שאין כאן זכות סוגיה של מימון, אלא פגיעה של ממש בחופש ביטוי.

החוק הזה לא סמלי ולא מטפורי – אלא מסוכן באמת. צנזורה ושליטה באומנות הן סממנים להתפרקות של דמוקרטיה. אנחנו כבר רואים את רוח המפקד נושבת כמו הוריקן של צנזורה. אירועי השבוע הן רק סנוניות, והחורף מתקרב. אסור לנו לתת לו להישאר. אנחנו נהיה שם, חברות וחבריי מרצ – בכנסת, ברחוב ובציבור – להילחם בכל הכוח.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , ,

2 תגובות

  1. אמיר יובל :

    לתמר זנדברג שלום,
    הנושא חשוב והמאמר שלך חשוב לא פחות.
    אני מקווה שתמשיכי לכתוב ולפרסם ב'עבודה שחורה'.
    בהערכה רבה, אמיר יובל

  2. דליה :

    אמיר,
    לידיעתך, תמר זנדברג נהגה לפרסם טור קבוע ב"עבודה שחורה" בעבר

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.