מזה מספר ימים הדיון בתקשורת, ברשתות החברתיות ובפרלמנט מכוון למקום אחד, להתקנת מצלמות בפעוטונים, בבתי-אבות ובמוסדות. הכנסת אישרה אתמול הצעת חוק חדשה להתקנת מצלמות בבתי-חולים להגנה על חסרי-ישע. האם מצלמות הן הפתרון לתאונות ולאלימות? האם אין פתרונות רציניים יותר לבעיות אלה?
מאת: ק. טוכולסקי
מצלמות הן לא פתרון
בעקבות מותה של פעוטה בפעוטון ועוד מספר מקרי אלימות שנחשפו לאחרונה במסגרות לילדים, החל דיון סוער בנעשה במסגרות החינוך לגיל הרך. איזו הפתעה, מסגרות שאין עליהן שום רגולציה ושום פיקוח, מסגרות ששום ביורוקרטיה לא מכבידה עליהן ושום דרישות מקצועיות לא מוטלות על מי שמועסק בהן ככוח עזר, הן מסגרות שבהן ילדינו נתונים בסכנה. אמנם חשבתי שכאשר האיש השמן של הרגולציה לא מפריע לשוק החופשי להשתולל כמו בחלום ליברטיאני רטוב זה, הכול אמור להיות גן עדן, אלא שראו איזה פלא, ללא רגולציה דרישות, תקנים ופיקוח, הכול הוא בעצם גיהינום. העיקר שלמר חסכן הישראלי, שכל מה שמעניין אותו זה שהכול יהיה זול, מהפעוטון של ילדיו ועד המוסד הסיעודי של הוריו המזדקנים, יוכל לשלם כמה שפחות ובתמורה לקבל מסגרת מינימלית.
בואו נגיד את האמת, בחברה ערלת הלב שלנו עם מכות ההלם של הספינים שפולחות אותנו בה כל בערך 5 דקות, בין אדישות לזקן שהוכה בידי מטפל חסר הכשרה שעובד בשכר רעב באיזה מוסד, לאדישות מעפיפונים בוערים שמופרחים השמימה מגטו עזה ללחוך בשדות עוטף עזה, דרך האדישות לפועלי הבניין שמתים וכך הלאה, גם מותה המיותר והנוראי של פעוטה בצהרון ישכח חיש מהר. בינתיים כל עוד הדיון על השולחן כמובן שהשיח הציבורי מוטה מכל דיון ענייני שיכול להניב תוצאות מניתוח רציני של הבעיה.
מצלמות אבטחה בגנים! כבר מספר ימים שכל הדיון, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובפרלמנט, מכוון למקום אחד, להתקנת מצלמות בפעוטונים. זוכרים את הדיון שהיה בזמנו על התקנת מצלמות במוסדות לזקנים סיעודיים? הנה שוב דנים על פתרונות פלסתר טכניים, לתחלואי החברה. בואו נתקין מצלמות באמצעותן נוכל ממקומות העבודה שלנו, לתרום עוד משהו לירידת הפריון באמצעות מעקב יומי אחר תכנית הריאליטי של הגנון. או אולי כדי לא לפגוע בפריון הקדוש, נועדו המצלמות לצורך ענישה בדיעבד בלבד. כלומר, חיי ילדים הן לא תצלנה, אבל נוכל באמצעות התבוננות פוסט מורטם בסרט לדעת איך היקרים לנו מכל סיימו את חייהם. איך לא חשבנו על מצלמות קודם? מה הלוביסטים של חברות שמוכרות מכשור אבטחה לא עשו את עבודתם נאמנה? הפחד שלנו כהה תחת מהלומות ההלם של הספינים?
מה בדיוק הביא לכך שרק עכשיו הגענו לחשוב על מצלמות מעקב ולא על שום דבר אחר, כמו למשל, הפסקת העסקת כל מי שמוכנה (בדרך כלל נשים) לעבוד בשכר רעב כי אין לה משהו יותר טוב לעשות בתור סייעת. או על התמודדות עם השחיקה שהעיסוק במקצוע כל כך תובעני וכל כך חשוב כעובדת בפעוטון גורמת? התשובה די פשוטה. גם בנושא הזה הדיון הישראלי הלגיטימי, זה שמנווט בידי התקשורת וגדודים של טרולים בשכר ברשתות החברתיות נע על הציר של ימין קיצוני למרכז קיצוני והפתרונות העולים ממנו הם פתרונות אלימים ודרקוניים שנועדו לתת תחושת ביטחון אלימה.
מה שאנחנו צריכים זה מערכת חינוך שמתחילה בסוף תקופת חופשת הלידה ובה יעבדו רק אנשים שלמדו חינוך. אין שום היגיון בכך שבתחילת החיים ובסופם, האוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה נתונות בידיהם של עובדים חסרי הכשרה ומנוצלים רק בגלל שזה זול. אין שום הצדקה שאדם שעובד עם פעוטות או עם זקנים – עבודה תובענית ביותר – יהיה חסר הכשרה.
אנחנו צריכים מערכת חינוך מפוקחת, תחת רגולציה כבדה, שעובדיה הם בעלי השכלה והכשרה, שכר הוגן ושעות עובדה נורמאליות, כדי להבטיח שחסרי הישע התלויים בהם לא יפגעו. אין מה לעשות, פתרונות אמתיים הם לא מצלמה שאפשר לכבות, אלא הם הפתרונות הלא זולים, המורכבים, ההוליסטיים שמצריכים השקעה ושינוי תפיסתי מלא.
בשיח הקיים לא נשמע על הצורך במדינת רווחה מלאה בתחום החינוך. אבל זה הפתרון היחיד. ואומר מראש, זה לא פתרון של מאה אחוזים וזה לא פתרון קסם, אבל זה ישפר משמעותית את המצב, יעלה את רמת החינוך ויאפשר לילדים ולמטפלים בהם, לחיות ולהתפתח בכבוד.
כמה ילדים/זקנים/פועלי בניין/הולכי רגל ועוד ועוד אוכלוסיות ימותו מההזנחה הפושעת של החברה הניאו ליבראלית הערלה שלנו, עד שנבין שאין תחליף למדינת רווחה ומדיניות חינוך, בריאות ורווחה מרחיבה, הנעשית בידי הממשלה, תחת רגולציה הדוקה ויעיל? כרגיל הכול בידיים שלנו, הבחירה בין מס שפתיים ל"לעשות משהו", בין לקבל את הגורל ולשנות, בין להזדעזע כל שבוע לבין לבנות חברה שמונעת זעזועים. המדינה צריכה לקחת אחריות על החינוך לגיל הרך ולעשות אותו בצורה מיטיבה.
Tags: מדינת-רווחה, מערכת החינוך, מצלמות-מעקב, ניאו ליברליזם, רגולציה