מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אחרי מות פתרון שתי המדינות האם אין פתרון אחר?
טרור העפיפונים ממחיש את נחישותם של תושבים בעזה להיאבק למען פתרון מצוקותיהם ולמען פתרון מדיני להסדרת מעמדה של עזה. ממשלת נתניהו החליטה לוותר על התהליך המדיני, אך פתרון יהיה בסופו של דבר
מאת: יעקב בן אפרת
אפילו עפיפון יורה
"טרור העפיפונים", כך מכנים העיתונים את העפיפונים הבוערים המכלים את שדות ישובי "עוטף עזה". הטרור החדש החליף את "טרור המנהרות" שצה"ל מצא דרכים טכנולוגיות לסכל, בנוסף למכשול התת קרקעי שהוא מקים שימנע חפירות מתחת לגדר המערכת. "הטרור" הילדותי הזה גם מחליף את "טרור הקסאמים" שצה"ל הצליח למגר בפיתוח מערכת כיפת ברזל. וכך שנה אחר שנה אנו עדים למשחקי החתול והעכבר. ישראל מטילה מצור, העזתים ממציאים שיטות לחימה חדשות, וישראל מוצאת דרכים לנטרל אותם.
אלא שאת העפיפונים לא מפעילים חוליות מיומנות של החמאס. בניית עפיפון איננה מצריכה מחרטות וחומרי נפץ. את העפיפונים מעיפים ילדים עזתים אשר שדרגו את התחביב שלהם והעניקו לו ערך מוסף, לשרת את המולדת ולמחות על החיים בזבל ללא כל עתיד. "טרור העפיפונים" מעמיד את ישראל באור מגוחך, לא בגלל האפקטיביות המפוקפקת שלהם, אלא משום שהוא ממוטט לחלוטין את הקונספציה הקיימת הגורסת ש"עזבנו את עזה", כאילו קיים גבול בין הרצועה לבין ישראל. איזה גבול הוא זה שבהינף עפיפון ניתן להצית את הדשא של השכן?
כדי להתמודד עם "טרור העפיפונים" לא צריך לפתח מערכת משוכללת העולה מיליארדים, מספיק לחזק את צי הכבאיות באיזור הדרום. אלא שאלף כבאיות, ועוד כהנה וכהנה מכשולים תת קרקעיים, ומערכות טילים משוכללות לא יכבו את השריפה הגדולה העומדת לחרוך את ישראל, והיא המשבר ההומניטרי שמתפרץ כאן ועכשיו בעזה. כל הפצצה של חיל האויר הישראלי "בעומק הרצועה", שרוחבה נע בין 5 ל- 12 ק"מ, רק מוסיפה הרס על חורבן ומחריפה עוד יותר את האסון ההומניטרי.
על האסון הזה מדברים מזה זמן רב, וכמו בנושא ההתחממות הגלובלית, כולם יודעים שזה מתרחש אבל מעדיפים להדחיק. עזה צמאה למי שתייה וישראל "מתייבשת". לגבי תושבי ישראל הפתרון הוא פשוט לחסוך 2 דקות במקלחת, בעזה שכחו מה זאת מקלחת. הם מתקלחים בבקבוקי מים שהם ממלאים בברזיות ציבוריות. כבר שנים שהפרשנים השונים מדברים על 2020 כשנה שבה הבארות העזתיות יומלחו לחלוטין ועזה תגווע בצמא. נראה כי שבע השנים השחונות האחרונות רק זרזו את התהליך, ועזה כבר התייבשה.
ההיגיון אומר שטילים ומכשולים תת קרקעיים, גם אם הם יכולים לספק הגנה, אינם יעילים כפתרונות הומניטאריים. להפך, הם יוצרים בטחון כוזב היוצר אשליה שישראל יכולה להמשיך בחיים הרגילים, תוך חסכון של שתי דקות מקלחת. בינתיים העזתים חיים בלי מים, בלי חשמל, וקול הפכפוך היחידי הוא הביוב הזורם חופשי בסמטאות מחנות הפליטים, שבו משכשכים הילדים את רגליהם.
אין ספק שהאינטרס הישראלי והדאגה לרווחת אזרחיה מחייב אותה לפעול, ובמלוא המרץ, כדי לפתור את האסון ההומניטארי המתחולל בעזה. נדרשים פתרונות דחופים לבעיית המים, החשמל, התשתיות, הביוב ובתי החולים, בנוסף ליצירת מקורות תעסוקה שתוציא את האוכלוסייה מהעוני, ותחזיר את הילדים לבתי הספר ללמוד קרוא וכתוב במקום לבנות עפיפונים. אלא שממשלת ישראל בראשות נתניהו ולברמן אינה בנויה לעמוד במשימה כה אנושית. אם נמדוד את "הישגיה" בפתרון הפקק בנתיבי איילון, חשמול הרכבת לירושלים, ופיתוח תחבורה ציבורית מודרנית, ניתן להבין שהפתרון לא יבוא מירושלים ולא בקרוב.
יתר על כן, המשימה הבלתי אפשרית הזו הופכת ליותר מורכבת כאשר עזה נתונה תחת שליטת חמאס, ארגון שניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006 והקים ממשלה בראשות איסמעיל הנייה. ממשלת חמאס הרשמית אמנם לא קבלה את ההכרה של ישראל וארה"ב, אבל בעצמה ראתה בניצחונה בבחירות מנדט לדרך "הג'יהאד". ההתנגדות המזוינת קיבלה עדיפות על הטיפול בחיי היומיום של התושבים ובאסון שהחל להיווצר בעזה.
ביוני 2006, ארבעה חודשים לאחר כינון ממשלת איסמעיל הנייה, נחטף החייל גלעד שליט. שנה מאוחר יותר בצעה חמאס הפיכה נגד הרשות הפלסטינית והתנערה מהסכמי אוסלו, מה שגרם להידוק הסגר על עזה שנמשך עד עצם היום הזה. הדרך של חמאס להתמודד עם הסגר היה לבנות כלכלה מבוססת מנהרות. ההברחות מסיני לתוך עזה העשירו את קופת החמאס והעסיקו שכבה גדולה של סוחרים, חופרים ומפעילי מנהרות. החגיגה הסתיימה עקב ההפיכה הצבאית במצרים שהדיחה את הנשיא הנבחר הראשון מוחמד מורסי, ובמקומו עלה הגנרל סיסי, אויבם המושבע של האחים המוסלמים ולפיכך של החמאס.
תגיות: אבו מאזן, חמאס, מדינה אחת לשני עמים, עזה, שתי מדינות לשני עמים
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
30 במאי, 2018 בשעה 19:43
עוד לקט עשיר בסיסמאות סרק ובלבול מחשבתי.
ישראל נמצאת במצב לחימה עם חמאס, לפי בחירתו שח החמאס.
שום מדינה נורמלית לא תבחר מרצון חופשי לחזק את אויביה ולאפשר להם לתקוף את אזרחיה כל אימת שלא יהיה להם משהו חשוב או מעניין יותר לעשות.
הפתרון לעזה פשוט: כאשר ידיחו תושבי עזה את חמאס מהשלטון או יכפו עליו שלטון משלהם שבמרכז מחשבתו, שאיפותיו ומעשיו תעמוד טובת התושבים, יתחיל סיום צרותיה של הרצועה.
אם יבקשו לכך עזרה בינלאומית, צריכה ישראל לתמוך בהם, ובלבד שפרוש הדבר הוא שעזרה כזו תהיה לתכלית, זמנית וללא השתתפות גורמים עוינים לה.
עד אשר יגיעו תושבי עזה למסקנה שהם אינם יכולים לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלימה, כלומר: גם לתקוף את ישראל או להשתתף בתקיפתה וגם לדרוש ממנה פתרונות הומניטריים, על ישראל להכביד את הלחץ על הרצועה ויש לכך אמצעים רבים.
ללא סילוק החמאס, וזאת יש לומר לתושבי הרצועה במפורש, הברירה היחידה העומדת בפניהם לחיים טובים יותר היא הגירה.
אם יבקשו, גם בכך צריך לעזור להם.
פתרון שתי המדינות איננו לשני עמים כי אם לעם אחד. לכן הוא אינו בא בחשבון. עזה תוכל להיות רק ישות פוליטית מפורזת מנשק כבד, אלא אם תחתום על הסכם שלום עם ישראל שיכלול ביטחונות מדיניים וצבאיים. מצב זה יתרחש לאחר פרק זמן ממושך למדי, שבו תעמוד הישות ההיא במבחן קיום ההסכם.
מצב דומה לא יוכל להיות באיו"ש. איו"ש תוכל להיות אוטונומיה או אגד של אוטונומיות, שנושאי החוץ והביטחון בהן יהיה בשליטת ישראל, שגבולה המזרחי הוא קו הירדן.
בהסדר משותף עם ירדן – פדרציה מוסכמת – ניתן יוכל להתקיים הסדר מורכב יותר כחלק מהסכם שלום מלא בין הצדדים.
מי שמתעקש לחלום על פתרונות אחרים – זכותו. "מאמרי חזון" לא יחוללו זאת וחלוקת הארץ כבר איננה אפשרית במציאות המזרח תיכונית הנוכחית ובזו הנצפית לעתיד הנראה לעין.