ממשלת הימין – שיח של אינטרסים ולא שיח של ערכים

ממשלה הסבורה שאינטרסים ותשוקת ההגשמה הלאומנית מבטלים ערכי מוסר אינה ראויה. שלטון המתעלם מהערך "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואינו מכבד את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים הוא מאוד לא יהודי

מאת: גבי אנדי

"לחם ושעשועים" אינו מספיק

במאמר שהופיע ב"הארץ" לאחרונה ,טוען אבי שילון  שדווקא הימין הוא הצד הרציונלי בשיח הפוליטי בישראל — שכן ממשלות נתניהו הביאו לנו הישגים כלכליים ומדיניים ושקט בטחוני כפי שלא ×”×™×” לנו קודם לכן. מול ההצלחות האלה, טיעוני  השמאל מצטיירים ×›"אמוציונליים"–ולכן אין פלא  שפרשות השחיתות לא מאיצות במצביעי הליכוד  לחצות את הקווים.

ניתן לתאר את העימות גם במושגים אחרים. הימין אמנם מציג את עצמו כמחנה "המסורתי", בעל  זיקה אמיצה ל"ערכים  לאומיים", אבל הוא נשען ביסודו של דבר על שיח של אינטרסים.  לעומתו, השיח של השמאל מתמקד בערכי מוסר אוניברסליים. בעימותים כאלה יש לצד האינטרסנטי יתרון ניכר על הצד הערכי, עד כדי כך שהשמאל מנסה באופן נואש להרכיב יעדים אינטרסנטיים על קווי  מצעו , בדרך כלל ללא הצלחה מרובה.

אין בכך כל חידוש. קיסרי רומא  ידעו היטב שנתיניהם משתוקקים בעיקר ל"לחם ושעשועים"– וצא וראה: בישראל של "שנת השבעים" שניהם נמצאים בשפע. אין לצפות, אם כן, למהפך אלקטורלי ללא התפתחות חמורה מבית , לחץ משותף של המעצמות  או עליית ממשל דמוקרטי רדיקלי למדי בארה"ב. ואולם, מעבר לשיקולים האלקטורליים, חשוב שמתנגדי הימין ("השמאל") יבהירו בכנות לצד השני—ולעצמםמדוע הכיוון של השלטון כל כך לא מקובל עד כדי מתועב בעיניהם. בלי הדאווינים הפתטיים של גבאי ולפיד. בלי מילים מעורפלות המשתמעות לשתי פנים.

אף על פי שאני מייצג פלח קטן  ולא-קונבנציונלי במחנה הזה  ,אני מתנדב לפתוח בהצגת עמדתי הערכיתביוגרפית ומזמין אחרים לנהוג כמוני, אם יראו בכך משמעות.

  1. התחנכתי בבית יהודי ובמוסדות חינוך יהודיים שהדגישו את חשיבות המוסר— החינוך היהודי המסורתי עוסק מאד במאמצים להוכיח שדבר אלוהים המשתקף בכתבי הקודש מוסרי מיסודו. בשלב מסוים התקוממתי נגד הגישה הזאת , המעודדת את "היהודי הנאמן" להפעיל את כישוריו השכליים כמו עורך דין–לא כדי להרחיב את אופקיו, לחפש את האמת ולגבש ערכי מוסר אלא לסנגר על הכתוב במקורותינו, כולל כמה קטעים די מחרידים. ואולם, ההשקפה הביקורתית שהתפתחה אצלי לא ניתקה אותי מהתפיסה שמטרת היהדות חייבת להיות  לעצב עולם מוסרי יותר— ושעלי למצוא דרך להיעזר במורשת היהודית כדי לתת גיבוי ועומק למסעי ל"תיקון עולם". ×–×” הבסיס לדרישתי שמדינת היהודים תאמץ את דרך המוסר. אני מודע היטב למורכבות של המציאות , אבל איני מוכן להשלים עם מדיניות שמתעלמת מהצורך לכבד אפילו באופן עקרוני את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, את הכמיהה לשוויון אמיתי של כל הקבוצות בתוכנו ואת המצווה לספק מזור וביטחון למבקשי מקלט. ולא פחות מזה: אני לא מוכן לשאת את האפולוגטיקה השקרית, הצבועה והצינית של תומכי הסיפוח, הקיפוח והגירוש ,  כמו שלא הייתי מוכן כבר בכיתה ×™"א להשתכנע  מדברי הרבנים ש"גדולי התורה תמיד צודקים". חונכתי כיהודי לדרוש את המוסר— על אחת כמה וכמה מחברה יהודית ומדינה יהודית— ולכן "לחם ושעשועים" ואינטרסנטיות יהודית לעולם לא יספקו אותי. בקיצור, היהודי שבי מתחלחל מ"ממשלה יהודית" כל כך לא-מוסרית, ממשלה הסבורה שאינטרסים ותשוקת ההגשמה הלאומנית  מבטלים ערכי מוסר.
  2. הקדשתי חלק גדול מחיי ללמוד וללמד היסטוריה יהודית—תולדות עם ישראל כולל הרבה יותר מגזרות ורדיפות—אבל המרכיב הטרגי הוא לא-מבוטל. נאלצנו ליטול את מקל הנדודים שוב ושוב. נרדפנו, עלינו על המוקד וסבלנו לא פעם מאפליה וקיפוח—עד כדי כך שהשתרש הכלל בקרב היסטוריונים רבים שהיחס כלפי המיעוט היהודי הוא נייר הלקמוס החושף את אופיו המוסרי האמיתי של החברה. ואז התחוללה השואה, שחידדה את הכלל הזה "בעט ברזל ובציפורן שמיר". התפלצתי מזעם יחד עם תלמידי כאשר למדנו על "פרשת הסט. לואיס" ועל החזרת "מסתננים יהודיים" משוויץ לאוסטריה ממש ערב מלחמת העולם השניה— וחשתי יחד אתם רחשי הוקרה לחסידי אומות העולם. היה ברור לכולנו שהאירועים האלה  חייבים ליצור אצלנו מחויבות חד-משמעית.  דברים דומים הושמעו על-ידי  מנחם בגין כשהחליט לספק מקלט לשתי קבוצות של "אנשי ספינות" מוייטנאם.

לבושתנו, בחלק גדול מהעם –בייחוד בציבור ×”"דתי"— המחויבות הזאת  לא הופנמה. עד כדי כך שהתפרסם לפני מספר שנים שבדיון על לקחי השואה  לאחר סיור של  קציני צה"ל באושוויץ, תבעו  דווקא נציגים של המחנה החרד"לי שהדיון יצטמצם  אך ורק למסקנה של "לעולם לא עוד" מבחינה יהודית ולא יכלול לקחי מוסר אוניברסאליים. אבל לא העליתי בהרהורי האפלים ביותר את ממדי האטימות והרוע ששוררים אצלנו בקשר למבקשי המקלט. לימוד ההיסטוריה היהודית הוא דבר מחייב מבחינה ערכית– וכל מי שרואה בו דבר מחייב רק כשמדובר באינטרס יהודי — כמו ממשלת ישראל הנוכחית –מחלל את מורשת הזיכרון,

העיסוק בתולדות היהודים חידד  אצלי עוד יותר ערכים העומדים בסתירה למדיניות המחפירה, הצבועה  והמאוד לא-יהודית של ממשלתנו.

  1. החשיפה לעושר של "העולם הגדול" הפך אותי ל"הומניסט יהודי"— קל למי שחי בגטו יהודי וגדל על העיקרון של "עם לבדד ישכון" להתייחס לקרבה עם נוכרים כדבר מסוכן, פתיח ל"התבוללות", איום על המשך קיומנו  . אני גם חרד לעתיד העם אך  כיהודים רבים  התוודעתי גם לעושר האנושי, התרבותי והערכי הרב המוקרן מאותו "עולם גדול"— והבנתי אגב כך ש"ערכים יהודיים" שלא מיתרגמים גם לאידיאלים כלל-אנושיים אינם ראויים לתואר של "ערך".

זכיתי להבין בשנים ההן שההומניזם– המחברת אותנו לכלל האנושות, צרכיה  ושאיפותיה– הוא גם השקפה רוחנית .כאשר עמדתי שלובי זרועות עם סטודנטים אפרו-אמריקאיים ואחרים בהפגנות בשנות ×”- 60' ושרנו We Shall Overcome ,חשתי התעלות של ממש, לא שונה במהותה מחוויות רוחניות מעמיקות אחרות.

וככל שהשנים חולפות אני מוצף יותר ויותר בשתי תובנות הומניסטיות בהקשר היהודי-ישראלי:

  1. אסור להעמיד בבסיס זהותנו את התודעה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". החוויה ההיסטורית שלנו הרבה יותר מגוונת— ולא כל מי שאנו מסוכסכים אתו ראוי להשתבץ בתבנית של " היטלר-עמלק". זה לא רק מעוות את כושר הניתוח שלנו אלא משחק לידיהם של חוגים קיצוניים שמתמחים ב"ריקוד על הדם". עלינו לזכור שאנו נאבקים עם בני אנוש כמונו וכדי שגם הם יתעניינו בתהליך שעשוי להוביל לעתיד טוב יותר, חובה לאמץ אסטרטגיה שתישא  אופי שלWin-Win   ולא להרפות ממנה גם לאחר תקריות טרור כואבות. אסור שהתפיסה  ההרסנית של "או אנחנו או הם" תרעיל את נפשנו ותחבל בכושר חשיבתנו.  בואו נחזור סוף-סוף ל"צד הנכון של ההיסטוריה" .
  2. חינוך להשלמה עם הזולת פותח תמיד בהכרת אנושיותו, בחשיפה מושכלת לשפתו, תרבותו, מורשתו ההיסטורית וכיו"ב. איפה היישום של כל התכניות בתחומים האלה שעובדו בדי עמל במשך השנים? קיומם  פשוט טושטש והושכח בהשראת  "רוח המפקד", המאותתת " לכל מאן דבעי: "לא איכפת לי!"

מה ניתן לומר על קואליציה שלאף אחד ממרכיביה אין עניין  בנושא הסופר-מכריע ×”×–×”? אין מה לומר— ניתן רק להתקומם. הממשלה הנוכחית היא קריקטורה עלובה  של "ממשלה יהודית" –והעובדה שרוב העם בחר  במפלגות האלה רק מחריפה את חומרת העניין.

אין דרך כלשהי להומניסט יהודי לחוש קרבה לשלטון כזה.

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

2 Responses to “ממשלת הימין – שיח של אינטרסים ולא שיח של ערכים”

  1. רפי לאופרט הגיב:

    הדיון האמיתי איננו ואף פעם לא היה ריאליזם טוטאלי מול הומניזם טוטאלי אלא המינון הנכון בין השניים. כל מאמר או הבעת דעה שאינם עושי מאזן מנומק כזה, אינם רלוונטיים לשיח ציבורי מציאותי וחבל על הזמן לעסוק בהם.
    ללא עצם הקיום אין משמעות לשאלה אם האי-קיום הוא הומניסטי או בלית-הומני. את ההוכחות לכך קיבלנו לאורך כל ההיסטוריה ובמיוחד בימי השואה.
    בוויכוח המציאותי מתמודדות שתי שאלות-יסוד: א. מהו האיזון הנכון בין צרכי הקיום וההישרדות היהודיים שלנו כלאום ריבוני במדינה משלנו (כמו כל העמים…) לבין רצונותיהם ושאיפותיהם של אחרים, שהגשמתם כפשוטן מאיימים על קיומנו שלנו. ב. האם התחייבותנו לזולת היא אבסולוטית ואינה תלויה בהתנהלותו מולנו, או שהעיקרון המוביל ביחסים דו-צדדיים או רב-צדדיים הדדיים הוא ההדדיות?
    בתשובות לשאלות אלה טמונה המחלוקת בין הימין לשמאל בישראל ובכל המקומות האחרים, בהתאמות המתחייבות מן השונויות שבינינו לבין אחרים.
    אני מתנגד לאימוץ אידאות זרות כפשוטן, מפני שיש לנו כמעט כל המכשירים המחשבתיים והמוסריים הדרושים לקבלת ההחלטות שלנו. אני מתנגד לדיון שהוא חסר זיקה למציאות ואני שולל דיון שנקודת המוצא שלו היא שיש "חכמים" ויש טיפשים" והחכמים הם אנ"ש והם תמיד צודקים. נקודת מוצא כזו אינה מובילה לשום מקום. נקודת מוצא כזו היא המנחה כיום את השמאל הישראלי ולכן הוא נמצא במקום בו הוא נמצא מבחינת השפעתו הפוליטית.
    הציבור אולי אינו מדבר קולקטיבית בשפה נמלצת, אבל הוא בעל תחושות בטן ואינסטינקטים מחודדים מאוד. "תבונת ההמונים" איננה מונח חלול ולהערכתי נראה את השפעתה בבחירות הקרובות, למרות מסעות האינדוקטרינציה של אמצעי התקשורת ומובילי דעת-קהל "מובילים.
    מי שחותרים ל"התקרבנות" שיטתית בשם הצדק האולטימטיבי המוחלט – יבושם להם. מי שמבין את מהות האיזון הריאלי הדרוש בתנאי מציאות ומוכן לשתף פעולה עם בעלי דעות ועמדות אחרים בחיפוש אחריו ובגיבוש משותף שלו – יעלה ויבוא. לדעתי ימצא לכך לא מעט פרטנרים בחנה הימין ואפילו במחנה הימין "הקיצוני".

  2. נטע הגיב:

    רפי לאופר שוב שולף תגובות מוכנות מראש?

    המאמר כאן, כולו מדבר נגד אימוץ חד צדדי וטוטאלי של השקפות פסימיות דטרמיניסטיות.

    "אסור להעמיד בבסיס זהותנו את התודעה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". החוויה ההיסטורית שלנו הרבה יותר מגוונת".

    אנדי מדבר בעצם על הסכנה שבפסימיות טוטאלית, ועל חשיבות האופטימיות, כחלק מהתנאי לשחרור אמתי.

    אופטימיות אין פירושה הליכה אל הקיר.

    "חובה לאמץ אסטרטגיה שתישא אופי של Win-Win" כותב אנדי.

    אסטרטגיה כזו איננה לעומתית לצורך בהכרת המכשולים שבדרך ולהתמודדות אתם.

    אבל אם רואים רק ערמות של מכשולים ,וכדי "להתמודד" אתם, מוסיפים וממקשים את הדרך –
    מגיעים בדיוק למקום שאותו מבקר לאופרט – לעיוורון בעין אחת.

    כך שאפשר לומר ללאופר "טול קורה מבין עיניך".

Leave a Reply