חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

תגובות אחרונות

אומרים לנו שיש מס אחר

אמנסטי אינטרנשיונל – האמת על מדיניות גירוש מבקשי המקלט

נושאים דעות, זכויות אדם ב 31.01.18 0:55

ככל שגוברים קולות המחאה נגד גירוש מבקשי המקלט, יוצאים נציגי הממשלה במסע "הסברה", המבוסס על חצאי אמיתות כדי להגן על מדיניותה. דיווח זה של אמנסטי אינטרנשיונל משלים את המידע שהציגו אנשי רשות ההגירה והאוכלוסין, יוסי אדלשטיין, פרופ' שלמה מור יוסף,  אריה דרעי ונתניהו

אמנסטי אינטרנשיונל ישראל מגיבה לטענות שהועלו בימים האחרונים, בהתבסס על שנים של מחקר, השוואת הפרקטיקה במדינות אחרות, בחינת מדיניות המקלט של ישראל לאור אמנת הפליטים והסטנדרטים הבינלאומיים, איסוף עדויות של מבקשי מקלט, והתכתבות ענפה עם הרשויות בנושא.

להלן מופיעות ההתבטאויות של הגורמים הרשמיים, כפי שליקטנו מראיונות שהעניקו באחרונה לתקשורת, ומולם העובדות לאשורן.

"שוהה בלתי חוקי מסודן או מאריתריאה שלא הספיק להגיש בקשת מקלט עד תחילת ינואר – בקשתו לא תיבחן על ידי המדינה". כך הבהיר יוסי אדלשטיין, ראש מינהל אכיפה וזרים בראיון לוויינט  –

ובמילים פשוטות, ממשלת ישראל הודיעה, כי ישראל חדלה מלעמוד במחויבויותיה כלפי אמנת הפליטים,  שהייתה מבין יוזמיה ומייסדותיה.

מר אדלשטיין הוסיף כי "המסתננים האלה נמצאים בארץ כבר כמעט עשר שנים. אז אם מישהו רצה להגיש בקשת מקלט, היה לו די זמן לבוא ולהגיש. לא יכול להיות שהיום, אחרי שיצאנו בהודעה הזאת, כולם ירוצו ויגישו בקשת מקלט ואנחנו נעצור את כל התהליך. מי שהגיש בקשה לאחר הקמפיין הזה, בקשתו לא תיבחן וזה לא יעכב את היציאה שלו מישראל".

זו תפיש המבוססת על שקר מוחלט. ולראייה, קצת היסטוריה: מערכת המקלט הישראלית מנעה מהאריתראים והסודנים להגיש בקשות מקלט פרטניות עד 2013, למרות ש 99% מהם נכנסו לישראל בין 2010-2012 ולמרות שאלו טענו בפני נציגי ביקורת הגבולות וכלא סהרונים כבר בהגיעם לגבולות המדינה, שהם באו לבקש מקלט.

מ-2009 ועד 2013 המדינה לא אפשרה לאריתראים ולסודנים להגיש בקשות מקלט בישראל בטענתה כי אוכלוסיות אלו מוגנות תחת ה"הגנה הקבוצתית" או ה"הגנה הזמנית" ולכן אין צורך בהגשת בקשה פרטנית. המצב השתנה רק בסוף שנת 2013 , כפי שניתן ללמוד מדו"ח מבקר המדינה 42 ג': "המדינה תכיר באדם כפליט, על פי אחת מעילות אמנת הפליטים, לאחר שקוים בעניינו הליך לבירור בקשת פליטות. על בירור בקשות אלה מופקדת רשות האוכלוסין. ככלל, עד סוף 2013 לא החלה הרשות בבירור בקשות אלה שהגישו יוצאי אריתריאה והרפובליקה של סודן המצויים מחוץ למתקני משמורת, פרט למקרים חריגים" .

שנוי חשוב זה במדיניות, שבו כל מבקש מקלט חייב להגיש בקשה רשמית לא קיבלה תהודה בקרב הקהילה. יש בידינו תיעוד של התכתבויות עם רשות ההגירה בנושא. פעולות בסיסיות כמו פרסום הנהלים בשפות רלוונטיות, על גבי לוחות מודעות או במשרדי הרשות לא נעשו. גם במתקני השהייה, מקום טבעי לפרסום הנהלים, הייתה התעלמות מוחלטת. מכוונת יש להגיד.

היו אלה ארגוני סיוע, אמנסטי אינטרנשיונל ביניהם, שהחלו לפרסם ברשתות חברתיות ובמפגשים עם חברי הקהילה את ההכרח להגיש בקשה רשמית, בעודם הם סבורים שהצהרתם בעת כניסה לגבולות המדינה, מספקת את הרשויות.

רק ב-2015 החלו להגיש האריתראים והסודנים בקשות מקלט באחוזים גבוהים יותר. כתגובה, החלה רשות האוכלוסין וההגירה לדחות את בקשותיהם על הסף בטענה ש"הגישו מאוחר מדי".

לראייה, ב-2017 רק 2,250 אריתראים וסודנים הצליחו להגיש בקשות מקלט, לעומת כמעט פי 4 גיאורגים ואוקראינים. רק 10 אריתראים וסודנים הצליחו בממוצע להיכנס ליחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני ביום. אין ספור פניותינו לרשות האוכלוסין וההגירה לא הועילו ולא שינו את המצב. תשובות הרשות לכל אותן פניות ששלחנו אליהן במשך שנה היו זהות, בכולן הרשות הודתה בקושי הרב להגיש בקשת מקלט וטענה כי היא מטפלת ומנסה לפתור את הבעיה, אך בפועל המצב נותר על כנו. זאת ועוד,  ביקרנו במשרדי הרשות עשרות פעמים וגילינו כי אריתראים וסודנים מודרים במכוון מגישה למנגנון המקלט. גם אלו שניסו פעמים רבות להגיש בקשות מקלט ולא הצליחו, חיכו בתור לילות שלמים וכשבסוף הגיעו למפתן דלת הלשכה – כניסתם סורבה על סמך סיבות לא מוצדקות כגון – "היום לא מקבלים אריתראים/סודנים", או "תחזור ביום שתוקף הויזה שלך פג".

כתוצאה מהמדיניות, אלפי אריתראים וסודנים שלא הצליחו עד היום להגיש את בקשותיהם למקלט. ב-2017 בלבד להערכתנו,  7,000 איש ניסו להגיש בקשות מקלט ללא הצלחה – הסיבה היחידה היא  אוזלת ידה של מערכת המקלט הישראלית ולא היעדר הרצון של האריתראים והסודנים להגיש אותה.

לא רק ארגוני זכויות האדם טוענים כי הלכה למעשה בלתי אפשרי להגיש בקשות מקלט בישראל, אף בית הדין אישר זאת לאחרונה. בהחלטת ביניים שהתקבלה ב 21.12.2017, בית הדין לעררים עמד על כך שבחודשים האחרונים מוגשים עררים רבים, על בעיות נגישות משמעותיות, שאינן מאפשרות הגשת בקשות מקלט, בעוד שרשות האוכלוסין וההגירה טוענת שהתורים התקצרו משמעותית. משום כך, דיינת בית הדין קיימה ביקור לא מתואם במשרדי הרשות שבהם מוגשות בקשות מקלט. בהחלטת בית הדין צוין ש"כל התופעות שנטען בערערים שמתקיימות, אכן קיימות – המתנה ממושכת בתור, ניהול התור על ידי גורמים חיצוניים, אי סדרים, אלימות ובריונות, כשלרבים לא מתאפשרת הגשת בקשה. למעשה, ממתינים רובם לשווא שכן בפועל הותרה כניסתם של בודדים כשגם לגביהם התברר כי חלקם נכנסים אך בסופו של דבר לא מתאפשרת הגשת הבקשה". בכך נמצא על ידי בית הדין שכל הטענות שהעלו  ארגוני זכויות האדם כבר למעלה משנה הינן נכונות ומדויקות.

בהמשך הראיון נשאל אדלשטיין כיצד בקנדה מאשרים יותר מ-90% מבקשות המקלט של אזרחי סודן ואריתריאה, ובמערב אירופה מאושרות בין 90-80% מבקשות המקלט שלהם. לדבריו, "במדינת ישראל זה 100%, כי לא הרחקנו אף אחד. גם האירופים לא הכירו בהם כפליטים"

אינספור הטעיות, שלא לומר סילופים או שקרים, במשפט אחד קצר. אי הרחקה למדינת המוצא היא המינימום שעל מדינה לקיים ואין כל קשר בין "אי הרחקה" לבין הכרה ומעמד. ישראל הכירה ב-11 איש בלבד, פחות מאחוז אחד, של מבקשי המקלט. בניגוד לדברי אדלשטיין, האירופים דווקא כן הכירו בהם כפליטים וממשיכים לעשות זאת ביתר שאת. 90% ממוצע הכרה באירופה, כשחלקם מקבלים מעמד פליט וחלקם מקבלים הגנה משלימה קבועה שדומה למעמד פליט, וניתנת במדינות שלפי פרשנותן ההגנה שהם זכאים לה רחבה יותר מעילות האמנה מ-1951.

לדוגמא, ב-2016 בריטניה העניקה מעמד פליט ל-88% מהאריתראים – 2,194 איש. בנורבגיה 98% קיבלו מעמד פליט – 1,568 אריתראים, בעוד שבשווייץ מחצית קיבלו מעמד פליט (49%)- 3,187 איש ומחצית הגנה משלימה (40%) 2,565 איש. גרמניה העניקה מעמד פליט ל 88% מהאריתראים שנבדקו בשנה זו – 16,568 איש, ובנוסף הגנה משלימה לעוד 18% שזה יוצא עוד 3,738 איש.

"האנשים המוחים נגד גירוש המסתננים חיים 'אווירה' ולא חיים את העובדות. אין להם שום מושג מהן העובדות", מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פרופ' שלמה מור־יוסף בראיון ל"מקור ראשון"

ראשית, נסיונו של מור יוסף להמעיט בפעילותם של ארגוני סיוע וארגוני זכויות אדם, העובדים עם הקהילה מראשית בואם לישראל, לייחס להם "אווירה" ולא עובדות – לא רק שאין לו מקום בהתבטאות של פקיד ממשלתי בכיר, אלא יש בו כדי להכפיש את השליח, המתעקש להביא את המציאות הקשה של הסוגייה.

למר מור יוסף אנו מבקשים להזכיר שלא מדובר ב"ערכים אישיים"  של ארגוני ופעילי הסיוע, אלא בעמידה במחויבות לאמנות בינלאומיות, לאמנת הפליטים, שישראל היתה מבין יוזמיה,  ובסדרי שלטון תקין.

שנית, היו אלה ארגוני הסיוע וארגוני זכויות אדם, שליוו מן הרגע הראשון את קהילת מבקשי המקלט, העניקו להם סיוע הומניטרי, לווי משפטי למיצוי זכויותיהם, שמעו את סיפורם ותיעדו את המציאות ממנה הם ברחו. אם מישהו יודע את העובדות – אלו אנחנו.

"הגירוש המיועד הוא הוא של גברים רווקים בגיל העבודה בלבד, ולא של משפחות, נשים וילדים" ממשיך לטעון מור יוסף באותו ראיון.

מור יוסף בוחר לגלות את חצי האמת: בנוהל, שאותו הוא מכיר לכל סעיפיו, כתוב במפורש, כי נשים, ילדים והורים לקטינים מוגנים רק "בשלב זה" (סעיף 3.2 בנוהל). דהיינו, בשלב הבא קרוב לוודאי גם אלה יהיו מועמדים לגירוש. זוגות נשואים ללא ילדים יקרעו, נשים וילדים הנתמכים על ידי קרוב משפחה יישארו ללא מפרנס. צעירים בני 18+ ייקרעו ממשפחותיהם ויגורשו – הגיעו לישראל כילדים, גדלו והתחנכו פה ויש להם הורים ואחים קטינים שבשלב זה לא מועמדים לגירוש. הנוהל לא רק שלא מחריג אותם, אלא שיוסי אדלשטיין, ראש מינהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין, הדגיש כי כוונת ישראל היא לגרש בדיוק את הצעירים הללו. צעירים בני 18+ שהגיעו לישראל כקטינים לא מלווים – חלקם שכלו את הוריהם בדרך, או נחטפו למחנות העינויים בסיני – צעירים אלו שולבו במסגרות פנימייה ברחבי הארץ, חלקם חיים כאן יותר מאשר בארץ מוצאם.

רה"מ נתניהו: "רואנדה היא המקום הבטוח ביותר להחזיר אליו את המסתננים, הטענות על מסוכנות- בדיחה"

שקר מוחלט. עשרות עדויות של גורמים מוסמכים וגופים בינלאומיים על המגורשים (מי ש"עזבו מרצון" לפי מכבסת המילים של הממשלה) לרואנדה  מוכיחות כי ההסכמים שלכאורה יש לישראל עם מדינה שלישית זו לא התקיימו. אנשים אלו נעצרו בעת נחיתתם ברואנדה, מסמכיהם נלקחו, כספם נגנב והם גורשו מהמדינה באופן לא חוקי אל מעבר לגבול שם נאלצו בעל כורחם להמשיך את מסע פליטותם ללא מסמכים וללא כסף במדינות אפריקה. חלקם נתפסו ונרצחו על ידי דאעש בלוב, חלקם נהרגו במסע בים התיכון, חלקם נעצרו באוגנדה או במדינות אחרות באפריקה ואפילו ישנו תיעוד על החזרה למדינת המוצא. רק בסוף שבוע זה התפרסם מחקר חדש ומקיף המביא עדויות של חלק מהמגורשים מישראל, (דו"ח העדויות מהעוזבים לרואנדה ואוגנדה – "עדיף כלא בישראל מלמות בדרך")

הם מהגרי עבודה ולא מבקשי מקלט או פליטים.

ספקולציה מופרכת. איך אתם יודעים את זה בכלל? אין לממשלה על מה להסתמך בקביעתה שהם מהגרי עבודה, כי מערכת המקלט הישראלית, שאמורה לטפל בבקשת מקלט, לראיין את מגיש הבקשה, לאמת ולהצליב עובדות – אינה מתפקדת כלל!

לו דאגה ממשלת ישראל לתפקודה של המערכת, על בסיס של סטנדרטים המתחייבים מהחתימה על אמנת הפליטים, או שרשות האוכלוסין וההגירה היתה עושה תפקידה נאמנה הרי אחוז הזכאים למקלט מדיני היה משתווה לזה שבארצות אחרות – ואז לא היו נזקקים הדוברים לספקולציות מופרכות.

האריתראים והסודנים אינם מהגרי עבודה, הם מבקשי מקלט, כל עוד בקשתם למקלט לא נבחנה. הדרך היחידה להגיע לאמת ולברר את סיבת הגעתם לישראל היא מערכת מקלט מתפקדת. אנו מפנים לחוות הדעת העדכנית של נציבות האו"ם לפליטים על האריתראים והסודנים בישראל- נציבות האו"ם לפליטים הציגה בבית המשפט העליון, במסגרת ההליכים בעניין חוקתיות "חוק הפיקדון", את עמדתה בעניין מעמדם של אזרחי סודן ואריתריאה בישראל. הנציבות עמדה על כך שרבים ממבקשי המקלט לא הגישו בקשות מקלט רשמיות בשל העדר מידע אודות האפשרות לעשות כן, חוסר אמון במערכת והעובדה שמבקשי מקלט אינם זוכים להגנה רחבה יותר מזו שזוכים לה אזרחי סודן ואריתריאה הנהנים ממדינות "אי ההרחקה". הנציבות הוסיפה שבקשות מקלט של אריתראים וסודנים אינן מטופלות באופן הוגן ואפקטיבי, ששיעור ההכרה במבקשי מקלט אלה בישראל הוא מזערי, שרוב בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה נדחות בנימוק לפיו עריקה מן הצבא אינה מהווה עילת מקלט, וכי בקשות מקלט של אזרחי סודן נותרות תלויות ועומדות במשך שנים. עוד צוין בעמדה שנציבות האו"ם לפליטים רואה באוכלוסיות אלה אנשים במצב דמוי-פליטות (refugee-like situation).

למידע מדוייק על אחוזי הכרה במדינות אירופה, ראו למעלה.

בית המשפט העליון הישראלי בעצמו קבע בעבר כי שיעור ההכרה בפליטים, שנמוך בישראל משמעותית לעומת מדינות אחרות, איננו מתקבל על הדעת ו"מעלה תהיות לגבי האופן בו המדינה בוחנת ומכריעה לגבי בקשות המקלט". עוד נקבע כי "הפגיעה הבלתי מידתית באלה המוחזקים במרכז השהייה מתחדדת נוכח הקצב האיטי מאוד שבו מטפלת המדינה בבקשות מקלט המוגשות ליחידת ה-RSD וכן נוכח האחוז האפסי של הבקשות שאותן אישרה המדינה עד כה…שיעור בקשות המקלט שאושרו בישראל בתקופה הנ"ל (מיולי 2009 עד פברואר 2015) לנתיני סודן ואריתריאה עומד על כ-0.9% (האחוז האמיתי נמוך בהרבה). אם משווים את הנתון האמור לשיעור בקשות המקלט של נתינים אלה שאושרו בעולם, יש בהשוואה זו היא כשלעצמה כדי לעורר סימני שאלה באשר לאופן שבו דנה המדינה בבקשות אלה ומכריעה בהן, בבחינת סוף הדבר מעיד על תחילתו" .

לסיכום הטענה, כיוון שאף בקשת מקלט לא נבדקה כראוי וללא משוא פנים – הטענה כי  כולם מהגרי עבודה לא רק שאינה תואמת את המציאות אלא גם אינה מבוססת על עובדות, רק על החלטה פוליטית של ממשלת ישראל אותה מיישמת רשות האוכלוסין וההגירה.

המסתננים אינם עונים על מה שמכונה "דמוגרפיה של פליטים". "לפני שנתיים־שלוש ראינו שיירות של גברים, נשים, זקנים וטף. זו אוכלוסיית פליטים. אבל כאן מדובר באוכלוסייה קלאסית של מהגרי עבודה: גברים רווקים שבאים למצוא עבודה ולשלוח כסף הביתה".  מור יוסף בראיון למקור ראשון.

טעות. "דמוגרפיה של פליטים" משתנה על פי האזור בעולם ועל פי הנסיבות מהם אנשים בורחים. פליטים מארצות אפריקה אכן  ברובם גברים. הסיבות לכך מגוונות, ביניהן, המסע עלול להציב נשים וילדים בסכנת אלימות מינית וסחר בבני אדם, דבר אשר נפוץ במסעות פליטות באזורים רבים של אפריקה, והסכנה הזו היא שמונעת מהם לברוח. ידוע לנו כי גברים השאירו מאחוריהם נשים, ילדים, אמהות, אחיות שלא יכלו לעשות את המסע המסוכן למקלט בטוח. אלו נשארו מאחור, בין אם במחנות פליטים ועקורים, שם נשים וילדות נאנסות מדי יום על ידי כוחות ביטחון ומיליציות חמושות, חיות בסכנת מוות מרעב או מחלות, ובין אם נשארו בלית ברירה במדינותיהן והן חיות בפחד תמידי מרדיפה של השלטונות, כליאה, עינויים, סחר וחטיפה, וכן תחת אותן הפרות זכויות אדם חמורות והפקעת החירויות הבסיסיות מהן הצליחו להימלט גברים ונערים.

האריתראים והסודנים עברו בדרכם לישראל במספר מדינות ולו היו מבקשי מקלט היו נשארים שם ולא מגיעים לישראל, לכן לישראל אין מחויבות כלפיהם.

בורות, במקרה הטוב, שקר במקרה הרע. מקומם לגלות כי שר הפנים, שרת המשפטים ובכירי הרשות אינם מכירים כלל את אמנת הפליטים ואת הסטנדרטים והפרשנויות הבינלאומיות המקובלות לאמנה זו. הטענה כי מבקשי המקלט עברו מדינות מספר בדרך ולכן לא זכאים למקלט בישראל היא עיוות ואי הבנה של אמנת הפליטים והפרשנויות המקובלות שלה בעולם. מדובר בעיקרון המדינה הבטוחה הראשונה – ולא המדינה הראשונה. לא רלוונטי כמה מדינות עברו, אלא מהי המדינה הבטוחה הראשונה אליה הגיעו. מבקשי המקלט הגיעו לישראל ממצרים וממדינות נוספות באפריקה שלא עומדות בקריטריונים של מדינות בטוחות לפליטים. ישנן אין ספור ראיות על חטיפות, סחר ועינויים, כליאה, והחזרות למדינות המוצא. בנוסף, רבים מהם עונו במחנות עינויים בסיני וחלקם איבדו את חייהם. ישראל יודעת את זה ומשום כך גם אין לה שום כוונה להחזיר את הפליטים למצרים.

על פי ההגדרה היבשה, מסביר לנו פרופ' מור־יוסף, מסתנן הוא כל מי שנכנס לישראל שלא דרך מעבר גבול. זו ההגדרה הפורמלית.

גם אנחנו רוצים לחיות בעולם אידאלי בו אנשים עוברים גבול מתוך בחירה חופשית ובאופן מסודר. אבל, משום שהקהילה הבינלאומית, וישראל בתוכה, ומתוך ניסיון ההיסטוריה, מכירים במציאות העגומה, שבשל מלחמות, טבח, דיכוי, רדיפה ואלימות בורחים בני אדם על נפשם אל מקום מבטחים, הקימו מנגנון מסודר כדי לבחון את העילות לבריחה, כפי שאמנת הפליטים מגדירה. זוהי זכות אדם בסיסית ואוניברסלית. דוברי הממשלה משמיטים בדבריהם את הזכות של אדם להיכנס למדינה שלא דרך מעבר גבול כדי לבקש בה מקלט, ולזכות זו נוספת מחויבות של המדינה לקלוט אותו ואת בקשתו למקלט, לבחון ולהכריע בה. בניגוד למחויבותה זו של ישראל לאמנת הפליטים ולסטנדרטים הבינלאומיים – כבר במפגש הראשון של מבקשי המקלט עם הרשויות, התעלמו הפקידים מהבקשה למקלט. לא זו ועוד, הם נכלאו ב"סהרונים" רק כדי להיות משוחררים לאחר מס' חודשים עם אשרת שהייה חוקית בישראל בידיהם וכרטיס אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. רק ב-2013 כחלק מתיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות, שחייב את ממשלת ישראל לאפשר למבקשי המקלט הגשת בקשות פרטניות באופן רשמי ומוסדר, ניתנה למבקשי המקלט, על הנייר, את ההזדמנות לממש את זכותם למקלט.

פרופ' מור יוסף טען כי 15,400 אפריקנים הגישו עד היום בקשות לקבלת מעמד פליט. רק 6,400 נידונו עד היום, ו־11 בלבד אושרו. לדברי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, לא מדובר בהזנחה בטיפול בבקשות בשל אלפי המקרים שבהם הרשות מטפלת. "יש כאן בירוקרטיה אִיטית והבדיקה לוקחת זמן", הוא מודה, "אבל צריך להדגיש שמרגע שהם מגישים את הבקשה לקבלת מעמד פליט איש לא יגרש אותם עד לסיום הטיפול בבקשה, כך שאותה בירוקרטיה אטית בעצם מגנה עליהם".

לפי הנתונים שאספנו, 6,514 בקשות מקלט של אריתראים וסודנים נסגרו (נדחו + נסגרו מסיבות אחרות) ו-11 קיבלו מעמד פליט. 8,588 בקשות מקלט עדיין ממתינות לתשובה, חלקן מעל 4 שנים. זה נכון שהליך בדיקת בקשות מקלט לוקח זמן, אך ברוב העולם הליך זה נמשך זמן קצר בהרבה. לא מדובר כאן בביורוקרטיה איטית אלא בהיעדר טיפול מכוון בבקשות למקלט. עובדה זו כבר נחשפה לגבי הטיפול בבקשות המקלט של דרפורים כשהמדינה הודתה שהיא "עדיין מגבשת עמדה לגבי זכאותם למקלט" בעת דיונים בוועדה לביקורת המדינה בכנסת בשנה שעברה. ידוע לנו כי ישנן "קבוצות" נוספות של מבקשי מקלט שהרשות לא מצליחה לדחות ולכן לא משיבה לרוב הבקשות, למשל אריתראים שעילת המקלט שלהם היא רדיפה דתית.

כמו כן, אנו נפנה את מנכ"ל רשות האוכלוסין  לאמירתו המפורשת של עו"ד דניאל סלומון, היועץ המשפטי של רשות האוכלוסין וההגירה, מתוך דיון בוועדת ביקורת המדינה של הכנסת ב- 28.6.17 שהסביר כי: "ההנחה של המדינה היא, וזה מה שמחכה בבית המשפט העליון, שאם בית-המשפט העליון יאשר את המדיניות הזאת (הגירוש למדינות שלישיות), המספרים שיישארו במדינה יהיו אחרים, ואז למשל לא יצטרכו להגיע לפתרון המורכב מאוד של הבחנה בין סוגי אריתריאים שונים וכו'". (עמ' 9 בפרוטוקול דיון הוועדה). במילים פשוטות, מערכת לבחינת בקשות למקלט היא מצג שווא, שנועד לתת אשליה לציבור, שישראל עומדת במחויבותה לאמנת הפליטים ומקיימת סדרי ממשל תקין. האמת העירומה היא, שמנכ"ל רשות האוכלוסין מנהל מנגנון שהוא תפאורה, מקבל תקציבים ממשלתיים, והיועץ המשפטי שלו מודה בתרמית בגלוי.

שר הפנים הצהיר פומבית כי הדרפורים הם אכן פליטים וישראל תסדיר את מעמדם.  גם מור־יוסף מציין בנפרד את האפריקנים שמגיעים מדרפור. "אנחנו מתייחסים אחרת לקבוצה שבאה מדרפור, שבה מתחולל רצח עם. עד היום הגיעו משם כ־3,000 איש, ו־500 מהם קיבלו מעמד של תושב ארעי במדינת ישראל, על כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לפליטים. אני מניח שהתהליך יימשך בהדרגה".

אמירה זו יש בה כדי לאשש את כל טענות אמנסטי אינטרנשיונל ישראל על אי קיומה של מערכת מקלט בישראל. לו הייתה מערכת מקלט מתפקדת בישראל, אלפי בקשות המקלט של דרפורים היו זוכות למענה חיובי על ידי אותה יחידה, כמו גם בקשות מקלט של סודנים אחרים שאינם דרפורים, אך יש להם עילות מקלט מבוססות ומוצדקות. אם ממשלת ישראל מכירה בהם כמבקשי מקלט הזכאים להגנה – מדוע לא לתת לכולם מעמד פליט? מדוע להסתפק במעמד של תושב ארעי מתוקף החלטות ממשלתיות ספורדיות? מדוע בהדרגה? 10 שנות המתנה בישראל אינן מספיקות? התשובה היחידה היא שוב, אין מערכת מקלט, הממשלה מסרבת בתוקף להכיר באנשים כפליטים, אפילו בניצולי רצח העם מדרפור.

לממשלת ישראל אין  מה להתגאות במעמד של תושב ארעי ששר הפנים דרעי העניק עד כה ל-200 איש בלבד, על סמך קריטריונים לא ברורים, שהומצאו רק לצורך התאמתם לאותן 200 בקשות שאושרו, במטרה אחת ויחידה – לסגור את כל התיקים המשפטיים שהיו בדרכם לבג"ץ ולהחלטה הצפויה בה, להכיר בכל הדרפורים כבעלי זכות למעמד פליט.

רוב הבקשות מגיעות מאזרחי אריתריאה, הטוענים כי אם יוחזרו לארצם יגויסו בכפייה לצבא למשך שנים ארוכות, ואולם מדינת ישראל החליטה כי הדבר אינו מצדיק הענקת מעמד של פליט. "לרוב אנחנו דנים לגופו של אדם ולא כקבוצה", אומר מור־יוסף.

לא אמת. אכן, עילות המקלט של מבקשי המקלט מאריתראה הן מגוונות, ויש לבחון כל בקשת מקלט לגופה בלבד. בניגוד לטענת מור יוסף, הרשות אינה עושה זאת. בהחלטה שניתנה ב- 4.9.16 על-ידי הדיין עו"ד אלעד אזר מבית הדין לעררים בירושלים, נפסלה חוות הדעת המשפטית של משרד הפנים לפיה עריקה מצבא אריתראה לא נחשבת כעילה למתן מעמד פליט. על בסיס חוות דעת זו דחתה עד היום יחידת הטיפול של מבקשי מקלט של משרד הפנים אלפי בקשות מקלט של אזרחים אריתראים. בית הדין קבע שמשרד הפנים לא יכול להחליט שאינו מחיל את אמנת הפליטים על קטגוריה מסוימת של מבקשי מקלט להם טענות דומות רק משום שהם רבים. עריקה שנתפסת כמעשה פוליטי על-ידי מדינת המוצא, ואשר העונש עליה חורג מהסביר, יכולה לעלות כדי רדיפה, כמשמעותה באמנת הפליטים (פסקה 149, 161). בית הדין דחה את עמדת המדינה לפיה הפרשנות המשפטית צריכה להתחשב ב"השלכות הרוחב" – שמשמען הכרה באלפי מבקשי מקלט כפליטים (פיסקה 150). הדיין הבהיר כי עמדה זו של המדינה מעקרת מתוכן את אמנת הפליטים, וכי יש להתייחס לכל מקרה לגופו (פסקה 151). בית הדין הדגיש כי: "אין לקבל את המגמה הברורה מתוך המקרים שהובאו עד כה בפני בית דין זה, כי בקשות המקלט של אזרחים אריתראים, אשר בבסיסן טענה להשתמטות או עריקות משירות צבאי/לאומי, דינן להדחות בדיון מהיר ובהעדר עילה, ובלא שידונו בפני מליאת הוועדה המייעצת לענייני פלטים ויובאו להכרעת שר הפנים"…חוות הדעת עליה היא נשענת מעקרת מתוכן את התחייבות המדינה לפעול בהתאם לאמנת הפליטים, בקביעתה הקטגורית כי עריקה או השתמטות משירות צבאי באריתריאה לכשעצמה אינה עולה לכדי רדיפה פוליטית ועל כן מבקש מקלט מאריתריאה, שטענתו היחידה למקלט בישראל היא כי ערק משירות צבאי או השתמט ממנו, לא יוכר כפליט".

הטענה כי עריקה /השתמטות משירות צבאי/אזרחי באריתראה היא עילה למעמד פליט אינה נסמכת רק על החשש מפני חזרה לאריתראה ומשם לגיוס בכפייה המוגדר על ידי הקהילה הבינלאומית כעבדות, אלא גם מהווה עילה למקלט בפני עצמה. כלומר, מלבד הרדיפה שמבקשי מקלט אלו עברו במסגרת השירות או שהיו עשויים לעבור לו נשארו באריתראה ולא ברחו לפני גיוסם, ישנה גם הטענה המקובלת בעולם והיא שעריקה והשתמטות משירות באריתראה מהווה עמדה פוליטית המתנגדת למשטר הדיקטטורי. עריקותם של אזרחים נתפסת ע"י השלטון האריתראי כמעשה פוליטי, נקיטת עמדה של מתנגדי שלטון.

מדינות רבות מעניקות לאריתראים הגנה משלימה קבועה שאיננה מעמד פליט, מתוך ההבנה כי אמנת הפליטים שנוצרה ב-1951 לא צפתה את שיכלול הרדיפה של שלטונות את אזרחיהן ולכן, לעיתים, חסרה פרשנות ברורה. על בסיס הידע הנרחב והאמין על אופי השירות, על הרדיפה והפרות זכויות האדם הרבות של המגויסים ושל העריקים והמשתמטים – כל מדינות העולם מעניקות הגנה, בין אם פליט או הגנה משלימה, שדומה למעמד פליט, בתנאים ובזכויות שהיא כוללת, לעריקים ומשתמטים מאריתראה – פרט למדינת ישראל.

לניתוח עומק בנושא, ראו דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל ישראל- משחק מכור.   

חמורה מכל הכתוב לעיל היא עובדה שמור יוסף בחר להשמיט בראיון ושממשלת ישראל בוחרת להשמיט בהתבטאויותיה, שאלות כמו: האם עריקה והשתמטות מהוות עילה למקלט, האם חוות הדעת של רשות האוכלוסין וההגירה פסולה והאם כל אותן אלפי בקשות מקלט של אריתראים שנדחו עד היום ואלו הם המועמדים לגירוש עכשיו- אכן תקפות או שיש לבטלן- עדיין תלויות ועומדות בערכאות משפטיות.

כלומר, הדחיות הללו שנויות במחלוקת, אפילו משפטית. ולו תתקבל ההחלטה של בית הדין לפיה חוות הדעת פסולה ויש להכיר בעילות מקלט אלו, לאחר שישראל תגרש אותם, יהיה זה מאוחר מדי. ישראל מזדרזת לגרש פליטים ולהקדים את החלטות מערכת המשפט בישראל.

"למעשה, בשמונה השנים האחרונות הם קיבלו בהדרגה, בהחלטות ממשלה ובתיאום עם בית המשפט, את זכויותיהם".

לא אמת. פרופסור מור יוסף סבור שאם יחזור על טענה מספיק פעמים היא תהפוך לאמת. למרבה הצער המציאות אינה מתיישבת עם הטענות שלו, והאמת המרה היא שמבקשי המקלט משוללים זכויות יסוד כמו נגישות לשירותי בריאות ורווחה, אלא במקרי חירום וסכנת חיים. אנו מזמינות את פרופ' מור יוסף לעיין בדוח מבקר המדינה 64(ג) שעוסק בכשלים ובליקויים שנובעים מההזנחה וההפקרה של המדינה את מבקשי המקלט. הדוח פורסם ב-2014 אבל לצערנו מאז ועד היום אין שינוי של ממש: למעשה, עשור חלף מאז נכנסו ראשוני מבקשי המקלט לישראל ועד כה טרם גובשה מדיניות כללית שתבטיח את נגישותם לשירותי בריאות ורווחה בסיסיים. לעומת זאת הם נאלצים לחכות עד שידרדר מצבם לכדי סכנת חיים כי רק אז יזכו לטיפול  חירום בלבד. המצב הזה לא רק מסכן את חייהם ומוביל למצבים בלתי הפיכים, אלא גם מטיל עול כלכלי כבד על בתי החולים ועל הרשויות שנאלצות להתמודד עם המצוקות המחריפות ללא גיבוי ממשלתי.

סקירה זו נכתבה על ידי אמנסטי אינטרנשיונל. גיל נוה, ראש יחידת תקשורת ודוברות, אמנסטי אינטרנשיונל ישראל

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , ,

2 תגובות

  1. רפי לאופרט :

    אמנסטי הוא אירגון לייצור "פייק ניוז" מזה שנים

    להביא אותו לשולחן הדיונים כהוכחה לטיעונים שהוא מקדש, זו אחיזת עיניים.
    נכון העולם אינו "גן עדן" ומעולם לא היה. אין פרוש הדבר שעלינו לוותר על מעט "גן העדן" שהצלחנו לייצר כאן אחרי השואה, מפני שזה יפה או PC.
    התנאי שלנו להתחשבות בזרים הוא שיתחשבו הם בנו. והתנאי הראשון להתחשבות בנו הוא לכבד את ריבונותנו. כאן מתחיל הדיון, ואם הוא אינו מתחיל כאן הוא אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.
    בכל דיון על צדק, יהיו מי שיקבלו את הדין ומי שידחו אותו. אני מעדיף להתנהל עפ"י הבנתנו ולא בכפיפות לחשבונאות הפוליטית של "אמנסטי" או של מי שמשתמשים בארגון זה ככסות לכוונותיהם האמתיות – לשנות בערמה ובשקרים את המבנה הדמוגרפי של אוכלוסיית ישראל.
    ברור שאין לישראל בעיה לקלוט 1000 פליטים, אולם כאשר מספר הנכנסים לארץ מגיע ל- 4000 לחודש! זו איננה הגירת מצוקה, זו פלישת זרים.
    האמת היא ששמתי לב שכל ההסברים המלומדים של "אמנסטי" ומיצגיו נמנעים באופן שיטתי מהתייחסות לעניין הפעול שהאמנות הבינלאומיות רואות פליטים במי שברחו ממדינתם מטעמים של סכנת חיים או שלילת חופש חמורה, ואת המדינה הראשונה אליה הגיעו כאחראית למתן מקלט זמני לפחות למהגרים אלה. ישראל איננה המדינה הראשונה אליה הגיעו מהגרים מסודן, אריתריאה, או כל מדינה מזרח אפריקנית אחרת. המדינה הראשונה היא מצרים או תימן.
    מציע שתפנו את השאלות הקשות שלכם אליהן.
    לדידי מדיניות הממשלה נכונה, צודקת והכרחית לביטחונה הלאומי של ישראל. דומני שדעת הקהל בישראל מתחילה להבין זאת, אעפ"י שלקח לה זמן רב מדי להתאושש ממתקפת ההומניזם הזדוני ש"אמנסטי" והתומכים בו מנהלים ברציפות נגד ישראל.

  2. ק. טוכולסקי :

    אם מדינת ישראל היתה מתכבדת לקלוט מדי שנה 10,000 פליטים מוכרים במסגרת מנגנוני איזון בנטל אולי היה לטיעונים של תומכי הגירוש הנוכחי איזשהו משקל.
    אבל היא לא.
    מדינת שיראל אינה נשואת בשום נטל ואינה מציעה כמו אוסטרליה למשל שהחליפה את הקליטה הישירה שהיא מסרבת לעשות במכסה שנתית של 13,500 פליטים (ועוד 5,000 סורים מדי שנה).
    אנחנו פשוט מסרבים לקחת חלק וזה מביש.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.