חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

חקירות נתניהו – גם אם כשר אך מסריח הולכים הביתה

נושאים דעות, פוליטי ב 20.08.17 0:18

פסיקת בית משפט שקובעת אשמה אינה עקרון מספיק לטיהורו של איש ציבור. הנורמה הנדרשת  צריכה להיות ציבורית ולא משפטית: על עברת שוחד הולכים לכלא –  על מתנות מסריחות משוחד הולכים הביתה

מאת: נטע חוצן

על משפט, על נורמות, על הספק, ועל סרחון נורמטיבי.

על שלושה קופים ועל ארבעה לא אשיבנו: אחד "אינו רואה". שני "אינו שומע". שלישי "סוכר את פיו", ועכשיו התגלה הרביעי – זה "שאינו מריח".

הטיוטה למאמר הזה נכתבה בהקשר למתנות של משפחת נתניהו. מחמת צוק העיתים הונחה בצד, עד לקביעת פסק הדין של הלל וייס. הנ"ל נאשם בחשד להסתה ואיומים ויצא השבוע זכאי מחמת הספק.

בדקתי ומצאתי שרבים מכירים את הביטוי : "כשר אבל מסריח" אך אינם יודעים את מקורו. ובכן הבדיחה היהודית מספרת על אשה דלת אמצעים, תמימה ויראת שמיים, שגילתה להוותה לקראת כניסת השבת – שאת החמין הכניסה בטעות לסיר השופכין של הלילה. אין לה מצרכים חלופיים והשבת כמעט בפתח. האשה חשה בבהלה אל הרב לבדוק האם הסיר כשר. הרב פסק: "הסיר כשר אבל מסריח". העובדות מוסכמות ואין לאשה צורך בחוות דעתו של הרב בנוגע לסרחון. אלא שאנשים עניים, בלית ברירה, יאכלו את החמין המסריח ונחה דעתם שלפחות לא עברו עבירת כשרות. עד כאן הבדיחה.

החיים מוכיחים שבדיחות אינן בהכרח תאור מוגזם של המציאות. הנה הזוג נתניהו – כלל לא תמימים וכלל לא אביונים (דירה גדולה להם ברחוב עזה בירושלים ווילה בקיסריה ליום שבת), והם מודים בעובדות – אספקה שוטפת של שמפניה וסיגרים שמגיעה מ – חבר.  והם מיתממים: "אסור לחברים לתת מתנות? בסך הכל בועות ועשן מתנדף – כלאם פאדי". הלוואי על כולנו חברים שכאלה. חצי  ומעלה מהציבור בישראל צריכים לעבוד אי אילו שנים כדי להשתכר את ערך המתנות שמקבלת משפחת נתניהו בשנה , וגם אז נשאר למרבית הציבור בסוף החודש מינוס בבנק, וכלום – ממש כלום – עבור שמפניה וסיגרים.

על הסירחון אם כן, אין בכלל מחלוקת – סרחון של שוחד, של יהירות ושל היבריס שעולה לראש מכוס, שאולי הייתה בה שמפניה ואולי במקרה משהו אחר. חוש הריח הוא החוש החזק ביותר ולמרות שהסרחון איננו ניתן למישוש או לצילום הוא ממשי מאוד ורחוק מלהיות כלום.  אז למה אנחנו מוכנים לסבול אותו – האם עניים ועלובים אנחנו עד כדי כך, או שמא אבד לנו מזמן חוש הריח הנורמטיבי?

בית המשפט איננו מוסמך לעסוק בסרחונות, וטוב שכך. הוא כפוף לחוק ומחויב להליכים משפטיים מורכבים. הכלל הוא שעדיף עשרה פושעים בחוץ מאדם אחד חף מפשע בכלא. אחת העברות שקשה במיוחד להוכחה היא עברת השוחד, גם כשמראית העין מזדקרת לשמיים והסרחון מרקיע שחקים.

למצבים כאלה בדיוק נועדו בכל חברה הגונה  קודים נורמטיביים בלתי כתובים . לא במקרה נהוג אצל הבריטים – IT IS NOT DONE (לא יעשה כן), שמוביל לעיתים קרובות להתפטרות בלי מעורבות משפטית כלשהי. יש להם לבריטים מן נוהג כזה שלא הולכים לבית משפט כדי לסנגר על סירחונות. אצל היפנים מתאבדים שרים בגלל חשיפת שחיתות אפילו למראית עין.  נדמה לי שאנחנו יכולים להסתפק בגישה הבריטית והתפטרות של שר מספיקה. על עברת שוחד הולכים לכלא –  על מתנות מסריחות משוחד הולכים הביתה.

במקרה של פרופ' וייס, אין אפילו צורך בהתפטרות של שר. פרופ' הלל וייס שהיה מרצה לספרות באוניברסיטת בר-אילן, משתייך לזרם הקיצוני של הימין המתנחל. בין "מפעליו": יו"ר ארגון שוחרי המקדש", דובר "הסנהדרין החדשה".  הוא ניסח טיוטא לחוקה דתית לישראל ובין סעיפיה: "שום חוק כנסת, החלטת בית משפט, או מעשה חקיקה במדינת ישראל, היא מדינת היהודים, אינם יכולים לסתור את תורת משה כפי שנתפרשה בתורה שבעל-פה על ידי חכמי ישראל וכפי שהיא עתידה להתפרש."

מלבד עיסוקיו בהקמת מלכות יהודה השלישית, מרבה האיש לנבל את פיו בלי כל רסן. כך למשל, לאחר פינוי משפחות מהשוק היהודי בחברון בשנת 2007  העיד וייס על עצמו בראיונות לתקשורת  "שאיחל למח"ט חברון שאמו תהיה שכולה וכד'". על מצעד הגאווה (2006 ): כל אמצעי כשר לטאטוא מצעד התועבה מירושלים כולל מעשה פנחס". על התבטאויות אלה הוגש נגדו כתב אישום בגין הסתה ואיומים. 10 שנים משך וייס את המשפט בעילות טכניות ובשבוע האחרות יצא זכאי מחמת הספק (שוב עניינים טכניים). למנויים על "הארץ" מילון וייס

התביעה אמנם לא הצליחה להוכיח  את האישום לפי התנאים הנדרשים בחוק, וחופש הדיבור עדיין מתיר מתיר ניבול פה – בבחינת נבלים ברשות התורה. האם מכאן נובע שאנחנו מחויבים לסבול בשתיקה את הסרחון שעולה מהם?

חופש הדיבור שמתיר לפרופ' וויס להשמיע דברים נאלחים, וקודים של "לא יעשה כן", אם הם עדיין קיימים בקרבנו – לא רק מתירים, אלא מחייבים להוקיע את האיש ואת דבריו. מישהו מעלה בדעתו שמורה בבי"ס יישאר שם יום אחד אחרי שיעיז להשמיע חרפה כזו בפני התלמידים? אז מה עושה את וויס למחנך? מי עומד מאחוריו? (על חלק מהדברים שבגינם הואשם, חזר וייס בראיון  ששודר בשעתו ברשת ב', והושמע בשידור חוזר ביום ה' 17.8.2017 בתכנית "בחצי היום" אצל ליאת רגב).

הבעיה איננה רק שני הצדיקים הללו ודומיהם – הבעיה היא  המזדרזים להגן על הסירחון שעולה מ"המתנות התמימות" שמקבל הזוג נתניהו ומדברי הנאצה של פרופ' וייס ודומיו. הבעיה היא ש"שומרי הראש" של הסרחון אינם באים מהשולים של החברה אלא משרי ממשלה, חברי כנסת, פעילים פוליטיים מרכזיים –  שגוררים אחריהם ציבור גדול. גם הרשעות של בית-משפט ממילא לא עושות עליהם רושם. מגני הסרחון – הם הקטגור, השופט והתליין (ועוד מתלוננים בזמן הנותר על "הפגיעה" בהפרדת הרשויות.)

אם חפצי חיים אנחנו, נתניהו – עם או בלי כתב אישום – צריך ללכת! כל זמן שאינו עושה זאת, יש בהחלט צידוק לחשש שהטיפול בצד המשפטי מושפע  מאיומי "שומרי הראש" של הסרחון, שאינם מכירים לא בחוק הכתוב ולא בחוק הבלתי כתוב.

אם הדמוקרטיה הישראלית תבחר להכחיש את הסרחון, תרומתנו לתרבות האנושים תהיה בהחלט – תגלית הקוף הרביעי.

ואולי אנחנו בכלל לא דמוקרטיה?

נערך על ידי דליה
תגיות: , , ,

3 תגובות

  1. רפי לאופרט :

    נו, באמת. תהיי רצינית

    מנגנוני הסירחון אינם רק בתחום השוחד, שלמונים והרמאויות הפיננסיות. הם קיימים לא פחות מכך בתחום המדיני, בדיבר כפול משמעות, בשקרים בצביעות ובמניפולציות שנגזרות מרצון לכפות על אחרים, מה שהממליצים טרם הצליחו להנהיג במחנה "הישרים" שלהם.
    שרון ואולמרט לא הלכו בדרך זו. פרס כנשיא וחתרן "בלתי נלאה" לא הלך בדרך זו. ברק, בוז'י ופואד לא הלכו בדרך זו וגם דרעי ואחרים לא הלכו בה. מה נעשה פתאום כל כך בוער??? – הצביעות, התסכול מחוסר ההצלחה הפוליטית, השנאה הפתולוגית לאיש, משפחה או זרם חברתי – מה קרה?
    הצביעות שבגישה היא חלק מהסירחון הכולל, ותמהני שמי שמפיץ אותו, אדיש לריחם של דבריו. בינתיים יש לנו חוקי משחק ציבוריים – חלקם משפטיים וחלקם פוליטיים-חברתיים.
    אפשר לשנות כל דבר בדרכים לגיטימיות ובהליכים תקינים. אולם כאשר המטרה המוצהרת היא סילוק הסירחון, אין עושים זאת באמצעות יצירת סירחון חדש, חמור יותר. אין שופטים אנשים בדיעבד, למרות שבחלק מהמקרים הדבר מפתה מאוד.
    מי שרוצה להילחם בסירחון, יתחיל את העבודה בבית – במקרה דנן, בשמאל הישראלי לגווניו; אין חסינות מהגינות לאף גורם חברתי-פוליטי. סגולתו של סירחון היא שאין לו גבולות והוא משפיע על הכל ועל כולם .
    הימין לומד יפה מהשמאל טריקים ושטיקים שונים. אולי ילמד גם דבר-מה מועיל, אם ייווכח שהוא קיים ומועיל, ושהדיבורים אינם רק דיבורים בעלמא.
    פתטי לראות את המאמצים הבלתי-נלאים של כותבים דוגמת נטע חוצן, להמציא תורות מוסר חדישות ומבריקות ולהחיל אותן בתרגילי-גמישות מחשבתית מעניינים ובאופן סלקטיבי על יריבים פוליטיים. זה לא יועיל ולא ילך. בעידן הפוסט-מודרני, הכל יודעים שדיבורים הם חסרי ערך ומשמעות משום שהם גמישים ותואמי-צרכים רגעיים של הדוברים.
    דוגמאות יישומיות, מאידך גיסא, הן עובדות, שמילים אינן יכולות למחוק או לעוות – אז, היידה, לעבודה

  2. נטע :

    כרגיל במקום להתייחס עניינית רפי עושה כאן סלט.

    אין חוקי משחק. זהו כל העניין. והדוגמאות שרפי מביא – הן הנותנות.
    דרך אגב, רבין התפטר ולא חיכה לפסיקת שופט.
    אם כבר עוסקים ברשימות הסטוריות צריך להזכיר גם את זה.
    המאמר מזכיר במרומז גם 2 מקרים נוספים, שבהם לא חיכו לשופט.
    למה במרומז? כי לא נראה לי שהם צריכים לשמש דוגמה לרף הראוי.

    וחוץ מזה – עבירות כשוחד – שהן גם חמורות וגם קשות מאוד להוכחה (בדרך כלל רק כשאחד הצדדים חושף את העניין), עדיין עומדות בשורה נפרדת.
    במקרה של שוחד – אם החשוד יתפטר ואחר כך ימצאו ראיות שראויות להידון בבית המשפט – ההתפטרות המקדימה לא פוטרת (ר' המקרה של אולמרט).

    הסלט שרפי מביא פה הופך באמת את כל הדיון למגוחך כי הוא מערבב קטגוריות שונות כל כך זו מזו, עד שמרוקן מתוכן כל דיון ענייני.

    למשל – סרחון מזיעה איננו דומה לסרחון משתן.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    זלמן ארן: "אני מעולם לא יצאתי זכאי"

    חומר למחשבה

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.