יותר ויותר עובדי-מדינה נמנעים מלקחת חלק בפעילות אזרחית ובמחאה שאינה קשורה לתחומי עבודתם. הסיבה היא הפחדה ודה-לגיטימציה מצד השלטון, המחלחלת לדרגים הנמוכים יותר ומשתיקה כל ביקורת לגיטימית
מאת: מיה פאול
פגשתי חברה שהייתה פעילה באחת ההתארגנויות הסביבתיות בהגנה על החופים במשך שנים. דברנו על ההישגים האחרונים ועל המטרות לעתיד, והיא אמרה לי שהיא לא תיקח יותר חלק אקטיבי במאבק, לא בפעילות בשטח, לא ברשתות החברתיות ולא בחתימה על עצומות. מקסימום, היא אמרה, אני אתרום כסף בעילום שם. תהיתי מה קרה והיא אמרה לי שכעובדת במגזר הציבורי היא לא מרגישה יותר שזה לגיטימי להשתתף בפעילות אזרחית. כמי שאינה נמנית על עובדי המגזר הציבורי לא חשבתי אף פעם על האפשרות שעובדי ציבור יפחדו להשתתף בפעילות אזרחית, ובתנאים מסוימים אפילו פוליטית, במסגרת הקהילות בהם הם חיים ובכלל. אבל אחרי שבחנתי עם חברות וחברים מסוימים שחדלו בשנה שנתיים האחרונות מפעילות ואפילו רק בחודשים האחרונים, בכל הקשור לנושאים כמו המאבק מול היועץ המשפטי בנוגע לגרירה האינסופית של חקירות ביבי, או להתארגנויות חילוניות בתחום החינוך, גיליתי שיותר ויותר חברים – במיוחד כאלו שענייני ציבור וקהילה תמיד עניינו אותם, עד שהם מצאו את עצמם בשירות הציבורי במשרדי ממשלה ועיריות וכן ברשויות ציבוריות אחרות – נמנעים מהשתתפות במאבקים ומפעילות ציבורית וקהילתית כי הם חשים פחד.
חה"כ רחל עזריה, לא בדיוק כוס התה שלי, נתנה לפני מספר שבועות אבחנה שרק עכשיו אני מבינה, שבירושלים חיים עובדי ציבור רבים. לכן, הרבה סוגיות שמקוממות אנשים לא זוכות למחאה ציבורית ראויה כי עובדי המדינה מפחדים לפעול כנגד שרירות לב והאטימות של רשויות שלטון. היא צודקת. ולא רק בירושלים, השלטון הנוכחי זורה פחד. הוא לא רק עוסק בהסתה ואיומים, הוא לא רק שולח שוטרים לעימותים אלימים, הטרדות ומעצרי שווא של מפגינים, הוא מצמצם בצורה אקטיבית את הלגיטימיות של ההשתתפות בדיון הציבורי והשמעת ביקורת כנגדו.
כמה איסורים שמגבילים את חופש הביטוי והדעה של עובדי מדינה יש בהם היגיון. יש הגיון בכך שעובד מדינה לא יוכל לצאת כנגד מדיניות המשרד בו הוא עובד. יש אפילו היגיון מסוים בכך שעובד מדינה לא יוכל לארח חוג בית, או לתלות כרזה של מפלגה. אבל אין שום היגיון בכך שעובדי מדינה יפחדו להיות מעורבים במאבק נגד כבישים, נגד שוד הגז, או נגד החדרת תכנים דתיים לבתי הספר של ילדיהם.
עובדי מדינה רבים פוחדים להיות מזוהים פוליטית עם נושאים שמאלניים. שום עובד מדינה ימני לא מפחד להביע את דעתו. השלטון לא מוכן לשום ביקורת ומשתמש בכל אמצעי, כולל ענישה מנהלית ופיטורים נגד עובדים שמשמיעים דעות שלא מתאימות לו. מורים. שום מורה ימני לא יפוטר על השמעת דעות ימניות כולל בוטות וגזעניות, אבל לכל מורה ברור שאם ישמיע דעות נגד המדיניות הממשלתית משמאל, הוא יהיה בסכנת פיטורים.
בשנים האחרונות פוטרו והועברו מתפקידם לא מעט עובדי מדינה שאפילו לא חטאו בהפגנה נגד המשטר, אלא פשוט לא כופפו את עבודתם המקצועית לקו של השלטון. המסר הופנם בשירות הציבורי ויש בו אווירה של פחד. מסתבר שבכמה רשויות שלטוניות הגדילו לעשות הרחיבו הקצינו וחידדו את המגבלות על חופש הביטוי של עובדיהם. רוח המפקד ברורה, עובדים לשתוק.
ההסתדרות אינה טורחת כלל להתעסק בנושא ולעמוד על זכותם של עובדי המדינה לחופש ביטוי והפגנה במגבלות ההגיוניות. נוצר מצב שהורים פוחדים להתערב בבתי הספר של ילדיהם, תושבים פוחדים לעמוד על דעתם בנוגע לכבישים, או ביטול שמורות טבע באזור מגוריהם. המדינה מאיימת על עובדיה שלא להשתתף במאבקים אזרחיים, גם לא בעלי אופי מקומי וקהילתי. זה שלטון של פחד, זאת סתימת פיות לא לגיטימית וטרור שמפעילה ממשלת ימין מושחתת והיסטרית נגד כל מי שמעז למתוח ביקורת על המדיניות שלה ועל המדיניות שהיא מעודדות בתוך יישובים, קהילות ובתי ספר.
אין סיבה בעולם שעובד של רשות המים יפחד לפעול נגד הדתה בבית הספר של ילדו. אין סיבה שעובד של משרד החינוך ימנע מלהפגין נגד היועמ"ש, אין סיבה שעובדת של משרד המשפטים תפחד להפגין נגד הרחבה של כביש בין עירוני, או אי הכרזה של שמורת טבע.
נוכח שתיקת ההסתדרות ובמטרה לסתום פיות, השלטון הפך את האתיקה לבדיחה ומנצל אותה בצורה לא הגיונית רק מתוך הבנה שהוא יכול. אווירת הפחד הולכת ומתפשטת, ההסתה הפרועה בכלי התקשורת שמשרתים את השלטון, האלימות המשטרתית והרדיפה של עובדי מדינה ורשויות שמעיזים למחות הם רק ההתחלה, לאן זה יכול להגיע? תסתכלו במה שקורה בשטחים.
Tags: השירות-הציבורי, השתקה, מחאה, עובדי-מדינה
תודה מיה.
מידע חשוב, שלהערכתי רבים בינינו לא מודעים לו.
מידע הוא בסיס הכרחי לפעולה.
בהמשך להפצת המידע תידרש גם חשיבה על תגובות אפשריות למצב התורכי הזה.
מאיה נגעת בנקודה חשובה.
אמנם השתמשת ב'הכללות גסות' אך יש דברים בגו.
כמורה לאחר מערכת בחירות מושחתת במיוחד. אני יכולה להבין עובדי הוראה החוששים לתפקידם ומבקשים לצמצם מעורבות חברתית המתעמתת עם השלטון ולחיות את חייהם בשקט.
קשה עד לא ניתן להתעמת עם מערכת בה הארגון האמור להגן על זכויות החברים בו מחובר לשלטון להון ולעיתון .ארגונים חולים שכל עניינם הישרדות בעלי התפקידים (ג'ובים) . ארגונים שיש להם ערוצים ישירים למשטרה, לפרקליטות ולרשות השופטת(ע"ע רות דוד, רונאל פישר) ארגונים בעלי בתי דין עצמאיים ופרטיים שקשה מאוד להשיג בהם דין צדק.
הבעיה אינה שלטון ימין או שלטון השמאל, הבעיה היא השיטה הרקובה. וכשהשיטה רקובה לא ניתן לנהל דיון דמוקרטי פתוח וענייני בחדר המורים למשל. תהיה הממשלה אשר תהיה.
הפתרון הוא מבני- לפרק את אגודות העותומניות, אגודות שמפלגת העבודה כל כך אוהבת ומחבקת, ולהכפיף אותן לחוקי מדינה. רק כאשר הארגונים יהפכו לדמוקרטים , למנהיגי הארגון יהיה אינטרס לשמור על זכויות חבריו . וכאשר יהיה מי שיגן וישמור על עובדי המדינה מהתעמרות השלטון – ולא ישתף פעולה עם השלטון כדי לשמור על הכיסא. עובדים לא יחששו להיות מעורבים.
הבהרה : הניסיון שלי הוא מסיעת נחל, סיעת אופוזיציה בהסתדרות המורים. החברים בסיעת נחל, התאגדו מכל המגזרים מהמשמאל "הקיצוני" עד הימין "המתנחלי" (אנחנו נוהגים להתבדח על כך). כולם מודעים לכך שהקידום שלהם בסכנה, המשרה שלהם בסכנה ויש אף שחיים בפחד (לא מגזימה).
כולם מורים משכמם ומעלה, מעורבים, נחושים מימין מהמרכז ומהשמאל – אשר נתקלים בחומות בצורות של השיטה העותומנית!
גליה
זה לא רק באגודות אוטמניות.
זה מתחיל בהעדר הגנה על חושפי שחיתויות
זה ממשיך בזה ששלטון שחושב שסתימת פיות היא לגיטימית משתמש ב"עמותות" ו"ארגונים" כדי להלך אימים על עובדי מדינה. זה מקביל במדיניות המשרדים שמגבילים את חופש הדיבור.
הגיע הזמן שברוח חוק יסוד כבוד באדם וחרותו יקבעו מחדש כללים שמבהירים שעובד מדינה/רשות מקומית/שלטונית הוא גם אדם ריבון בשעות שהוא אינם עובד וכללי אתיקה שיפרידו בין המעט שאסור לו להיות מעורב בהם וכל השאר.