חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פריימריס – מפלגת העבודה זקוקה לעמיר פרץ

נושאים דעות, פוליטי ב 29.06.17 18:30

עמיר פרץ הוא המפתח למהפך שלטוני בישראל . מדיניותו הסוציאל-דמוקרטית מאפשרת לו לחלץ את מפלגת העבודה מעברה הניאו ליברלי, לפנות אל המעמדות הנמוכים ולהעביר את תמיכתם מן הימין לשמאל

מאת: דני גוטוויין

א.

עמיר פרץ הוא המפתח למהפך שלטוני בישראל. בניגוד לשאר המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה המקבלים את ההגמוניה הניאו-ליברלית ומתמקדים בחלקים המבוססים שבמעמדות הביניים, פרץ מקדם מדיניות סוציאל-דמוקרטית הפונה אל נפגעי משטר ההפרטה. רק במדיניות זו  טמון סיכוי לשבירת הניכור בין מפלגת העבודה למעמדות הנמוכים, שבהעברת תמיכתם מן הימין לשמאל טמון המפתח לניצחון על נתניהו והימין.

סיכוייו של פרץ במאבק מול נתניהו על קולות הליכודניקים והימין נעוצים במדיניותו הסוציאל-דמוקרטית, שהכוח הגלום בה מתבהר מתוך ניתוח יסודותיה המעמדיים של הפוליטיקה הישראלית.

ב.

חולשתה הפוליטית המתמשכת של מפלגת העבודה היא תולדה של הכשל המעמדי המעקר אותה בשלושת העשורים האחרונים. תוצאות בחירות 2015 מלמדות כי העבודה נצחה ביישובים המצויים באשכולות הכלכליים-חברתיים הגבוהים, ולעומת זאת הליכוד קיבל קולות רבים יותר בעיקר ביישובים המצויים באשכולות הבינוניים-נמוכים. יתר על כן, מגמת הפיכתה של העבודה למפלגת השכבות המבוססות הולכת ומתעצמת: בהשוואה לבחירות 2013 העבודה התחזקה באשכולות 8-10, אך נחלשה באשכולות 1-7.

ההצבעה בישראל היא מעמדית בעיקרה. מחקר שבחן את דפוסי ההצבעה בישראל בשנות ה-90 קבע כי 'המעמד הולך ותופס מקום מרכזי במערכת הריבוד הישראלית בעוד השסע העדתי מאבד את מרכזיותו בהקשר זה', מגמה שניכרה, כאמור, בבירור בשתי מערכות הבחירות האחרונות. עולה, שבניגוד לדעה הרווחת, גורמים כלכליים-חברתיים משפיעים על דפוסי ההצבעה של הישראלים יותר מגורמים זהותיים-תרבותיים. דפוס ההצבעה המעמדי מלמד כי המעמדות הנמוכים מעדיפים את מפלגות הימין, משיקולים כלכליים-חברתיים, ומתרחקים ממפלגת העבודה שהופכת יותר ויותר למפלגת המעמדות המבוססים. כמפלגת המבוססים, האידאולוגיה השלטת בעבודה היא ניאו-ליברלית "חברתית", המזכירה את הניו-לייבור הבריטי בהנהגת טוני בליר: היא מקבלת את עליונות השוק ובכלל זה הנחותיו הניאו-ליברליות של משטר ההפרטה, אך מבקרת את תוצאותיו האנושיות הקשות ופועלת למיתונן. סתירה זו  אופיינית למעמד הביניים הישראלי בכלל ומסבירה את דילוגיו בין מפלגות השמאל-מרכז.

כדי לקדם מהפך שלטוני על מפלגת העבודה  לרכוש אפוא את אמונם של חלקים ממצביעי הימין הנמנים על המעמדות הנמוכים, להפוך אותם לשותפיה ולזכות בתמיכתם בקלפי. רק בדרך זו תוכל העבודה להעביר מן הימין את מספר המצביעים הדרוש  כדי שהרכבת הממשלה תוטל על העומד בראשה. מדפוס ההצבעה המעמדי הנוהג בישראל כמו גם ממגמות שניכרות היום בעולם נובע כי הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי אימוץ מצע סוציאל-דמוקרטי, שיבטיח את חיזוק הביטחון החברתי, העמקת השוויון החלוקתי והגדלת הצמיחה הכלכלית, באמצעות מאבק בהפרטה וקידום הלאמה של אוצרות טבע ושירותים חברתיים, בדומה לשינוי הרדיקלי שחוללו ברני סנדרס וג'רמי קורבין בשמאל בארצות הברית ובבריטניה.

מהפך סוציאל-דמוקרטי בעבודה הוא תנאי למהפך שלטוני במדינה. בעשור האחרון נבנה במפלגת העבודה אגף סוציאל-דמוקרטי ההולך ומתחזק. שניים ממובילי המהלך הסוציאל-דמוקרטי, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ, אף עמדו תקופות קצרות בראש העבודה, אך למרות זאת האגף הניאו-ליברלי נותר הדומיננטי במפלגה, כפי שמלמדת החלפתם המהירה של פרץ ויחימוביץ באהוד ברק ויצחק הרצוג.

ההתנגדות לאימוץ הקו הסוציאל-דמוקרטי היא תולדה של הכשל המעמדי המאפיין את העבודה: כדי שלא להרתיע את מצביעיה מקרב המעמדות המבוססים – המהווים את גרעין התמיכה המרכזי והוותיק של המפלגה –  מקפידה המפלגה שלא לחרוג מגבולות "החברתי" הניאו-ליברלי, בחירה המצמצמת את קהלי היעד שלה ודוחקת אותה למעגל קסמים ניווני החוזר ומעקר את כוחה הפוליטי.

ג.

רבים בעבודה ובשמאל בכלל מנמקים את סירובם לנטוש את איזור הנוחות של המעמדות המבוססים בכך שהצבעת המעמדות הנמוכים היא ממילא "בלתי רציונלית". לפי טיעון – כוזב – זה, למרות שמדיניותו הכלכלית-חברתית של נתניהו פוגעת בהם קשות, חוזרים המעמדות הנמוכים ותומכים בו מטעמים זהותיים ותרבותיים, ששום מדיניות סוציאל-דמוקרטית לא תוכל לשנותם.

ואולם, האהדה שמגלים המעמדות הנמוכים למפלגות הימין אינה תופעה ייחודית לישראל, היא ניכרה, למשל, גם בתמיכה בברקזיט בבריטניה, בטראמפ בארצות הברית ובלה-פן בצרפת. בכל המקומות הללו הוצעו הסברים כלכליים-חברתיים –רציונליים לחלוטין –  לדפוס ההצבעה של המעמדות הנמוכים. לפיכך, לא רק שהסבר כזה מתבקש גם בישראל, אלא שדחייתו מציגה את טענת "האי-רציונליות" כדעה קדומה מעמדית המשמשת כתירוץ לדבקותה של העבודה בניאו-ליברליזם ובמעמדות המבוססים.

ואכן, עיון בסיבות הכלכליות-חברתיות לתמיכת המעמדות הנמוכים בישראל בימין מלמד כי היא דווקא "רציונלית" לחלוטין: בעוד שהימין והשמאל בישראל דבקים בניאו-ליברליזם, הרי שהם מציעים גירסאות שונות שלו; במצב זה, משיקולים כלכליים מושכלים, מעדיפים המעמדות הנמוכים מעדיפים את גירסת משטר ההפרטה של הימין.

כינון משטר ההפרטה דחק את הימין לסתירה פוליטית: פירוק מדינת הרווחה, וצמצום שירותיה – כמו בריאות וחינוך – פגע בעיקר במעמדות הנמוכים, שהיו אחד מבסיסי כוחו העיקריים של הימין ועלול היה לסכן את המשך תמיכתם בשלטונו. כמוצא מסתירה זו יצר הימין מנגנונים שפיצו את המעמדות הנמוכים שנפגעו מפירוק מדינת הרווחה, אך גם הגבירו את תלותם בשלטון הימין ואיפשרו את העמקתו.

ניתן לאתר שלושה מנגנוני פיצוי עיקריים בהם נוקט הימין: האחד, המיגזרים שהעניקו לתומכיהם תחליפים חלקיים לשירותי מדינת הרווחה וכך הפכו לבעלי עניין בפירוקה – כגון ש"ס; השני, ההתנחלויות, שהציעו ממזרח לקו הירוק תחליפים לשירותי מדינת הרווחה שדולדלה ופורקה בתוך תחומי ישראל, והפכו את חסידי ההתנחלות ליריבים המרים ביותר של מדינת הרווחה ולנושאים בולטים של הדגל של הניאו-ליברלי; והשלישי, התניית זכויות אזרחיות ושירותים חברתיים בנאמנות לשלטון הימין ומפלגותיו – כמו למשל "חוקי נאמנות אזרחות" – מנגנון פיצוי השוחק הדמוקרטיה, ההופך ליותר ויותר דומיננטי מאז 2009.

מנגנוני הפיצוי שמיסד הימין סייעו לו לטשטש את אחריותו לתוצאות החברתיות ההרסניות של פירוק מדינת הרווחה. יתר על כן, עם אימוץ הנחותיו של הניאו-ליברליזם גם בידי השמאל-מרכז, הפכו מנגנוני הפיצוי של הימין לאמצעים היחידים שאיפשרו למעמדות הנמוכים להאט את ההתדרדרות הכלכלית-חברתית שכפה עליהם משטר ההפרטה. בהדרגה הגדירו מנגנוני פיצוי אלו גם את זהותם התרבותית והפוליטית של המעמדות הנמוכים, שמצאה ביטוי בהעמקת התמיכה במיגזור, בכיבוש, בהתנחלויות ובהעדפת "היהודית" על פני "הדמוקרטית" ואף בפסילת "השמאל".

השמאל-מרכז אימץ, כאמור, את הנחותיו הכלכליות-חברתיות של משטר ההפרטה אך ביקר את תוצאותיו האנושיות-מוסריות, ובהתאם, הוא התנגד למנגנוני הפיצוי שהציע הימין למעמדות הנמוכים, אך מבלי להציע את החלופה היחידה שיכולה לייתר את מנגנוני הפיצוי, החלופה הסוציאל-דמוקרטית.  במצב זה תפסו המעמדות הנמוכים את התנגדותו של השמאל-מרכז לשירותים המיגזריים, להעדפת התנחלויות ולשחיקת הדמוקרטיה כהתנגדות של המעמדות המבוססים לשיפור תנאי חייהם. וכך, בעוד שהשמאל מרכז הציג את ההתנגדות למנגנוני הפיצוי כנובעת מבסיס ערכי של ממלכתיות, התנגדות לכיבוש, שוויון אזרחי ודמוקרטיה, בקרב קורבנות משטר ההפרטה הלכה וגברה הרתיעה מערכים אלו והם נתפסו כתירוץ מתחסד לשימור היתרונות של המעמדות המבוססים על ידי ביטול מנגנוני הפיצוי המסייעים למעמדות הנמוכים במאבק ההישרדות שלהם.

כך תחת ההגמוניה הניאו-ליברלית המשותפת לימין ולשמאל, הלכו המושגים "ימין" ו"שמאל" בישראל ורכשו תוכן מעמדי, אך הפוך מן המקובל: מנגנוני הפיצוי איפשרו לימין להופיע כמגן המעמדות הנמוכים, בעוד שההתנגדות להם – כלומר למיגזור, לכיבוש, להתנחלות ולשחיקת הדמורטיה – סימנו את השמאל כמגן המעמדות המבוססים ועויין למעמדות הנמוכים.

הדרך היחידה שבה יכולה העבודה והשמאל-מרכז בכלל להתמודד עם מנגנוני הפיצוי של הימין היא על ידי כינון מדינת רווחה רחבה ועדכנית שתייתר את התפקיד החלוקתי של המיגזור, ההתנחלויות ושחיקת הדמוקרטיה. החלופה האמיתית והממשית לשיטת מנגנוני הפיצוי של הימין היא אימוץ מדיניות סוציאל-דמוקרטית, התנגדות מובהקת להפרטה והלאמתם של שרותים מרכזיים.

ד.

עמיר פרץ הוא היחידי מבין המתמודדים המובילים על הנהגת מפלגת העבודה המציע חלופה לשיטת מנגנוני הפיצוי של הימין, זאת באמצעות מדיניות סוציאל-דמוקרטית הממוסדת במדינת רווחה. על ידי חילוץ העבודה מעברה הניאו-ליברלי מאפשרת מדיניותו של פרץ לעבודה לפנות אל המעמדות הנמוכים ולהעביר את תמיכתם מן הימין לשמאל.

יצחק הרצוג מציע לעבודה להתבצר בתוך מעמדות הביניים ללא כל סיכוי לפרוץ את גבולותיהם. הוא קורא לבחור בו, כדי שיוביל ל"לפריימריז פתוחים" בגוש המרכז-שמאל, הכולל את יאיר לפיד שהודיע שלא יקח חלק במהלך. ואולם, בעוד שההגיון הפוליטי של "הפריימריז הפתוחים" מפוקפק, הרי שבכך נותן הרצוג הכשר למדיניותו הניאו-ליברלית של לפיד, שאינה שונה מזו של נתניהו. יש הסוברים כי אי-ההיתכנות של "הפריימריז הפתוחים" מסמנת דווקא את מטרתו האמיתית של המהלך – יצירת פיגום לשיבתו של אהוד ברק. ההימור על ברק – מי שהתפלג בעבר מהעבודה כדי להבטיח את שלטון נתניהו כלכלית ומדינית – מסמל יותר מכל את הכשל המעמדי של העבודה: העדפת המעמדות המבוססים המתגעגעים ל"סדר הישן", תוך הפניית עורף למעמדות הנמוכים, ובכך להבטיח את שלטון הימין.

עומר ברלב מציע תכנית בטחונית ראוייה לעיון, ואולם מסריו הם יותר של מי שמתמודד כנגד ברק על תפקיד שר הביטחון בממשלת העבודה, שמישהו אחר יקים, ולא כאלו המסוגלים לפרוץ את הכשל המעמדי של העבודה ולהעביר לשורותיה את תומכי הימין.

אראל מרגלית מיצב את עצמו כמועמד לראשות העבודה בזכות קמפיין "השמאלנים חוזרים", הפונה אל האינסטינקט המעמדי והשבטי הצר ביותר של השמאל המבוסס, ומתאר אותו באופן הסטריאוטיפי שהימין היה רוצה לראות אותו. ככזה מצמצם מרגלית את גבולותיה המעמדיים של מפלגת העבודה עד לדרגה של חוסר רלוונטיות פוליטית.

אבי גבאי מבטיח להביא למפלגת העבודה את כל הקהלים האפשריים ועושה זאת באמצעות מסרים סותרים, המעוררים את השאלה, מיהו אבי גבאי האמיתי? האם גבאי הוא ניאו-ליברל או סוציאל-דמוקרט? קשה לענות על השאלה בפרט לאור האופן שבו חוזר גבאי ומשפץ את עברו הפוליטי ואת עמדותיו באופן המקשה לצפות מדיניותו בעתיד. העובדה שגבאי הוא "בן הטיפוחים של המאיון העליון", עשוייה להצביע על כך שהוא יעדיף את האינטרסים של תומכיו מבין מתנגדי העבודה המאורגנת וותיקי שוק ההון על פני אלו של המעמדות הנמוכים.

עמיר פרץ, בניגוד לשאר המתמודדים, נאבק למעלה משלושה עשורים להנהגת מדיניות סוציאל-דמוקרטית עקיבה ורואה במדינת רווחה המגדילה את השוויון חלוקתי והביטחון חברתי מפתח לשני רכיבים נוספים של מדיניותו: קידום שלום ישראלי-פלשתיני והבטחת השוויון האזרחי בישראל, במיוחד של האוכלוסיה הערבית.

פרץ מצביע על המעמדות הנמוכים כבעלי העניין הגבוה ביותר בקידום המדיניות הסוציאל-דמוקרטית ובהחלפת מנגנוני הפיצוי במדינת רווחה. זו הסיבה שהוא רואה בפריפריה הישראלית – החברתית והגיאוגרפית – את המפתח למהפך סוציאל-דמוקרטי במפלגת העבודה שיוביל למהפך שלטוני במדינה. החשיבות שהוא רואה בשיפור תנאי חייו של המעמד הנמוך מוצאת ביטוי במהלכים המזוהים ביותר עם פרץ: העלאת שכר המינימום, פנסיית חובה, מאבק בעבודה קבלנית וחיזוק העבודה המאורגנת.

העמדת הפריפריה במרכז המנחה את המדיניות הסוציאל-דמוקרטית של פרץ מצאה ביטוי גם בהחלטתו על פיתוח "כיפת ברזל", שעיצבה מחדש את מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל, והוכיחה פעם נוספת כי מדיניות המתמקדת בפריפריה ובמעמדות הנמוכים מיטיבה בהכרח גם עם המרכז ומעמדות הביניים.

מדיניות "הפריפריה במרכז" של פרץ היא המפתח לכינון ברית פוליטית חדשה לא רק בין השמאל למעמדות הנמוכים אלא בינו לבין מעמדות הביניים. ככל שמשטר ההפרטה מגדיל את הפערים בישראל כן הוא שוחק את בטחונם החברתי של מעמדות הביניים, שבמובנים רבים חוויית חייהם הולכת ונעשה דומה לזו של המעמדות הנמוכים, ומתנתקת מזו של המעמדות המבוססים. מדיניותו הסוציאל-דמוקרטית של פרץ היא אפוא בעלת פוטנציאל גבוה להעביר  חלקים ממעמדות הנמוכים המצביעים לימין וחלקים ממעמדות הביניים המצביעים ל"יש עתיד" לתמיכה במפלגת העבודה.

כך הופך פרץ את הסוציאל-דמוקרטיה ומדינת הרווחה מחזון ומדיניות לבריח התיכון של ברית מעמדית חדשה שבכוחה לנצח את הימין. בהתאם, רק בראשותו של פרץ תוכל מפלגת העבודה בראשותו תוכל  להסיט את ישראל מן המדרון החלקלק שבו היא נתונה בעשורים האחרונים ולהצעידה לעתיד בטוח, הוגן וראוי יותר.

דני גוטוויין הוא חבר בחוג יסוד –  ישראל סוציאל-דמוקרטית

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , ,

14 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    עמיר פרץ
    כי זה מה יש, הוא אחרי הכל שמאל, משלנו "אונזר" כמו שאומרים ביידיש.
    כל האחרים הם גם משהו שאומרים ביידיש "זלבר דרעק" ובכל מקרה לא שמאל.

  2. שוקי :

    כמה אירוני

    המניע העיקרי להקמת "עבודה שחורה" ביולי 2006 היה האכזבה המרה מעמיר פרץ וחבריו, שהפנו גב להבטחות שהבטיחו לפני הבחירות.

  3. מערכת עבודה שחורה :

    מים רבים זרמו מאז וגם פעילים רבים באתר התחלפו.
    לפי הבנתי, האתר מעמיד בראש סדר יומו את ערך מימוש מדינת הרווחה והסוציאל דמוקרטיה. אם עמיר פרץ יאכזב גם הפעם, האתר יעלה זאת על סדר יומו.
    כמו כן, האתר פתוח לכל המועמדים בפריימריס. כל מועמד מוזמן לשלוח דבריו לאתר. האתר יפרסם. אתר "עבודה שחורה" לא העמיד על סדר יומו דווקא את קידומו של עמיר פרץ. תומכי פרץ הם חרוצים ושולחים מאמרים לאתר. תומכים של מועמדים אחרים מוזמנים גם הם לשלוח מאמרים.

  4. ק. טוכולסקי :

    תמכתי ביחימוביץ לראשות ההסתדרות לא כי היא הייתה הבשורה הגדולה אלא כי היא הייתה טובה יותר מניסנקורן
    ועכשו אני תומך בפרץ מאותה סיבה
    זה הכי טוב שיש

    כמה עצוב שזה מה שהיה לנו בהסתדרות וזה מה שיש לנו בעבודה?
    לא מתווכח
    אבל זה מה יש

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    משהו בניתוח לא מסתדר.

    בסופו של יום אם עמיר פרץ צריך להרכיב ממשלה – מנין הוא מביא את המנדטים?
    איך הוא משנה את מפת התוצאות של 2015?
    לפי הניתוח לעיל – עמיר פרץ אמור להגדיל את מספר המנדטים של לפיד, כנראה על חשבון העבודה.
    אז הוא יקח כמה מנדטים מהליכוד, ואולי כמה מכולנו, נו, אז מה?

  6. ש.ב :

    הניתוח שגוי לגמרי כי כמו כל מרקסיזם נוקשה וישן הוא מתעלם מהממד האתני והדתי של ההצבעה.
    בארה"ב רוב העניים שהלכו להצביע, הצביעו לדמוקרטים. טראמפ הצליח להשיג רוב רק בקרב לבנים עניים, ואפילו שם היו הבדלים בין קבוצות שונות של לבנים עניים: איזורים גיאוגרפים, איזורים עירונים מול כפרים, חילונים מול דתים אדוקים וכו'…
    ולגבי ישראל, דני גוטווין עושה את הטעות הקלאסית שהוא מתעלם מהערבים. העניים הערבים כמו ערבים ממעמדות אחרות הצביעו כמעט כולם לרשימות שמאל, ביישובים ערבים שאין דרוזים הליכוד קיבל אחוזים אפסיים.

  7. שרי :

    הוא לא יצליח לנצח את נתניהו

    עמיר פרץ לא יצליח לשכנע את הציבור הימין-מרכז, שהוא היום הרוב בארץ, לבחור בו, לפיכך לא יוכל לנצח את נתניהו, שזו המשימה החשובה ביותר

  8. ק. טוכולסקי :

    המועמד היחיד בעבודה שיכול לגרום למצביע של הליכוד או הבית היהודי להצביע עבודה זה פרץ.
    גבאי מרגלית הרצוג יתחרו מול כחלון ולפיד על המרכז.
    פרץ יתחרה גם מול לפיד וכחלון אבל בעיקרא מול ביבי ובנט על קולות שהולכים לימין
    היחיד שיכול לשנות שמהו בעסק בלי להתבייש בזה שהוא שמאל ובלי להתנכר לא למשותפת ולא למרצ.

  9. שוקי :

    ובלי לזכור מילה אחת ממהנ שהבטיח ביום שאחרי הבחירות

  10. מדליון :

    מפלגה היורה לעצמה ברגלים

    מפלגת העבודה זוהי מפלגה מפוצלת בתוכה יש מעט אנשים אשר תומכים במדינות סוציאלית
    לעומתם המנהיגות היא בעד שלטון קפיטליסטי .
    הרצוג כיום ברק בעבר
    אינם ראויים להנהיג מפלגה אשר עברה גלגולים רעים זנחו את ערכי העבודה והמוסר ושלטון של בגין עלה והוא דווקא שמר על ערכי העבודה והמוסר אפילו יותר ממפלגת העבודה אח" החלו רוטאציות של קדימה העבודה והליכוד וכל אחד מהם הוכיח לנו למה הם מפלגות הממסדות את ההון שלטון נגד רוב העם פרץ אשר הטיף בעד שלטון סוציאלי מכר את האג'נדה שלו וכיהן כשר בטחון בממשלת קדימה ועכשיו הוא מועמד להנהיג מטעמם המחנה הציוני
    מה אומר לכם סתיו שפיר מירב מיכאלי מיקי רוזנטל יש עוד שמות מכובדים אשר מקומם לא במפלגה הזאת הואיל וכל פעם היא אינה מתרוממת אלא מאמצת מנהיגות לא מתאימה ולכן חוטפת סתירות לחי מהציבור אשר גם אני נמנה בתוכם
    כל קדנציה אתם חוטפים סתירות לחי בגלל מנהיגות מפוקפקת ואינה ראויה תתעשתו כבר או אתם רוצים את נתניהו הפתטי לנצח

  11. ש"כ :

    אני מחבבת את פרץ, אבל לא אוהבת את הפוליטיקת הדילים, כמו הדיל שלו עם ניסנקורן... :(

    אין ספק שלפרץ דרך סוציאל-דמוקרטית המובהקת ביותר, אבל גם המתמודדים האחרים (מלבד בוז'י, שהוא היחיד שאינו מתאים במובהק), מדברים על להחזיר את ישראל להיות מדינת רווחה.
    מעבר לזה, יש השיקול של מי מהמועמדים בעל הסיכוי הגבוה ביותר להביס את ביבי. לתחושתי לאבי גבאי הסיכוי הגבוה ביותר לכך. מה שמטריד אותי ביחס לגבאי הוא החשש שישלוף את ברק כשחקן חיזוק, ואת זה אני מאוד לא רוצה.

  12. אמיר יובל :

    אם מותר להשלים כמה נקודות

    אם מותר להשלים כמה נקודות שדני פיתח:
    1) עמיר פרץ הוא המועמד היחיד שהודיע שהוא מחוייב למדיניות סוציאל דמוקרטית. כל יתר המועמדים התחמקו או התחכמו, ולא היו מוכנים להתחייב באופן ברור למדיניות רווחה שאינה סקטוריאלית.
    2) עמיר פרץ הוא המועמד היחיד שיש לו רקורד בחקיקה ובביצוע מדיניות סוציאל – דמוקרטית. כל יתר המועמדים שהיו בעמדות השפעה תמכו במעשיהם במדיניות אנטי רווחתית. לכולם יש תירוצים מדוע נאלצו לתמוך בנאו ליברליזם ואף פעם לא קידמו חקיקה או מדיניות סוציאל דמוקרטית. למשל, הרצוג כשר רווחה הפריט למיקור חוץ יותר מכל שר רווחה אחר, והועיד את טרכטנבג – המלבין של אולמרט ונתניהו – להיות שר אוצר.
    3) אולמרט היה מוכן לתת לעמיר כל תיק מלבד תיק האוצר – עכשיו כולם יודעים למה.
    4) השילוב של ניסיון פוליטי – כלכלי – בטחוני, יכולת ביצוע ונאמנות לעקרונות השמאל, יחד עם תמיכה בקרב מצביעי הימין – ממצבים את עמיר כדמות של מנהיג שגם מתנגדיו מכירים ביכולתו לנווט את אחת הספינות המורכבות בתבל, כלומר מועמד ראוי לתפקיד ראש הממשלה.
    מי מהמועמדים האחרים לא נתפס כמי שעשוי למלא, במקרה הטוב, תפקיד של טייס מישנה או כינור שני?
    5) מי שאינו נהנה מניחוח של התנשאות, יכול להבין שעשויה להיווצר הזדמנות מקבילה ל- 1992, אז רבין (בשונה מפרס) נחשב הן בשמאל והן בימין, כמועמד ראוי, מנוסה, ביצועיסט, שבחירתו תסמל מהפך פוליטי כלכלי – מדיני. (הדימוי כ'מר ביטחון' הוא, דרך אגב, דימוי מאוחר שבא לכפות על סידרת 'שמועות' שהפיצו משמיציו לפני שנבחר)
    מי שאינו רואה את פוטנציאל המהפך, שבוי אולי, בעולם הדימויים המשכר על סיפונה של אונייה שקברניטיה מטלטלים אותה בסיועם של ספנים ממפלגת העבודה: "בסם שינה או ביין או בתחבולה אחרת, וכך הם משתלטים על האונייה ונזקקים לכל מה שיש בה, ואגב משתאות ומסיבות הם מפליגים בים…" (כתבי אפלטון ב', 383-386).
    אמיר יובל

  13. אמיר בן דרור :

    עמיר פרץ- מתכון לניצחון

    תחשבו על היום שאחרי הבחירות למפלגה. איזו כותרת הייתה מנצחת? "מפלגת העבודה בחרה בראשותה אדם שהתפקד למפלגה לפני חצי שנה וערק ממפלגת כולנו עם ניסיון פוליטי ופרלמנטרי אפסי", או,"מפלגת העבודה שוב בחרה בהרצוג- אותה קברת ואפילו אותה אדרת…", או, "מפלגת העבודה בחרה בעמיר פרץ, בפריפיריה, בכיפת ברזל, בשילוב של אנושיות/ מדיניות/ ומר ביטחון, תחת הכותרת -מחזירים את העבודה למרכז". תחשבו על זה…

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    בן דרור - אם היית ממונה על הכותרות, אז.... אבל אחרים יכולים לבחור לכותרת עבור פרץ, כמה מהדברים שנכתבו כאן ובמקומות אחרים...

    מסקנה – הכותרות אינן שיקול בעד או נגד מי מהמועמדים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.