בראי ההיסטוריה הכלכלית בה מתנהלת מדיניות הממשלה, ראוי לבחון את עמדות המוצא של המועמדים המובילים בפריימריס לראשות מפלגת העבודה ומה הם מציעים לנכים. האם הם מציעים עוד מאותו דבר או היפוך פרדיגמה
מאת: יוסי שאול
ברקע מאבק הנכים להעלאת הקצבה שלהם חשוב להיזכר איך הגענו למצב הזה משום שרק הבנת הסיבות תסייע לגזור גם את הפתרון. בפרט, יש להבין שאם תועלה קצבת הנכים, אז לא יישאר לקשישים שמקבלים גם הם קצבה זעומה, או לתוספת למיטות או תחבורה ציבורית. כי העוגה פשוט קטנה, והשאלה היא איך הגענו לכך שאין מספיק כסף וסקטורים או צרכים אוניברסליים נאלצים להתחרות אלו באלו.
לסיבה שהעוגה קטנה יש כמה סיבות אך רובן נעוצות במדיניות שהגיעה לשיאה בכהונתו של נתניהו כשר האוצר בתחילת שנות ה 2000 , קדמה לו גם בתקופת העבודה ולמעשה נמשכת עד היום אם כי בעוצמה פחותה. נתניהו קיוה שבאמצעות ריסון תקציבי והקטנת השירותים החברתיים, הטבות מס לחברות, קיצוץ במיסים הישירים והמשך תהליך ההפרטה שמפלגת העבודה החלה – כל אלה יביאו לצמיחה. ואם תהיה צמיחה יהיה מספיק כסף לכולם. בפועל, המשק אכן צמח, אבל הכנסות המדינה נפגעו. אז מה עשה נתניהו?
הוא הקפיא דה פקטו את קצבת הנכים כך שלא תעלה יותר. קיצץ ממש בקצבת הזקנה, במקום למשל לגבות יותר תמלוגים על אוצרות הטבע. הוא בחר לפגוע בהכי חלשים. הפחית את מס החברות ללא הבחנה בין סוגי החברות, נתן הטבות מס לחברות בעלות הכנסה גבוהה כמו צ'ק פוינט (שמייסדה תרם לאבי גבאי) והמשיך במגמת ההפרטה שהעבירה נכסים רבים לידי מעטים כולל קרנות הפנסייה. כך למשל בזק עברה לקבוצת סבן (ובהמשך התגלגלה לאלוביץ'). לשם המחשה, מנכ"ל בחברה ממשלתית כמו חברת חשמל משתכר כ 80 אלף ₪. עם ההפרטה של בזק, השתכר מנכ"לה כמעט פי 10. הכסף הזה לא חוזר למשק אלא משמש לצבירת נכסים בידי מעטים. וכך נוצרה לה שכבה חדשה של מתעשרים. זו עיקר המחלוקת עם אבי גבאי. לא העובדה שהתעשר – אלא שאינו מכיר בתהליכים שהובילו להתעשרותו כמחוללי אי שוויוןן. וללא הכרה אין תיקון. במקביל, קובע שר האוצר נתניהו את כלל ההוצאה ומעמידו על 1%. כלומר, אסור לממשלה להוציא משנה לשנה יותר מאחוז אחד. גם אם יש כסף בקופה. שימו לב שהגידול הטבעי במדינה גדול יותר ועומד על 2%. מאז הכלל אמנם שונה אבל העיקרון נותר. כל אלה הביאו לחניקה של השירותים החברתיים. עד כדי כך שהיום על פי בנק ישראל חסרים בתקציב המדינה בין 70 ל 130 מיליארד בהשוואה ל OECD. תלוי אם אנחנו רוצים להדמות לממוצע או לטופ של הארגון.
בראי ההסטוריה הכלכלית הזו ראוי לבחון את עמדות המוצא של המועמדים המובילים ומה הם מציעים לנכים. האם הם מציעים עוד מאותו דבר או היפוך פרדיגמה. ראשית, ייעול התקציב שגבאי מציע, כבר בוצע. הריסון התקציבי והמחנק של למעלה מעשור במידה רבה כפה התייעלות. תמיד יש לאן להתייעל עוד, אך עיקר הכסף כפי שהבנתם חסר בשל מדיניות כלכלית מכוונת שיצרה מחסור ולא בשל פרקטיקת עבודה. גם הצעתו לשינוי סדרי עדיפויות אינה מספיקה. כלומר, אפשר לחלק את העוגה אחרת (למשל לקחת מהתנחלויות – בעייתי לכשעצמו) אך אין די בכך כי הבעייה המרכזית בגודל העוגה. אראל מרגלית מציע להקים איזורי טכנלוגיה מתקדמים אך אלו נשענים על מימון מדינה של 40% משכר העובדים שייקלטו. כלומר המדינה מסבסדת את החברות שיקלטו עובדים. מדובר במיליארדים רבים שייגרעו מן התקציב ואולי אף יחמירו את המצב. ולמעשה מדובר בפתרון השקול כלכלית להטבות המס שהעניק נתניהו לחברות הגדולות. ואנחנו יודעים שצמיחה מסוג זה לא תמלא את הקופה. כבר ניסינו. החיבור שמרגלית עושה ביון הון לפריפריה הוא מבורך. אבל הוא אינו נותן מענה לבעיית התקציב המצומק אלא לבעיות אחרות.
הפתרון היחידי שיאפשר לכונן מדינת רווחה וליצור מצב שיש מספיק גם לנכים וגם לקשישים, גם למיטות בבתי חולים וגם לרכבת תחתית, הוא פתרון שמחייב היפוך הפרדיגמה שהוביל נתניהו. על כך מדברים בנחרצות רק שני פוליטיקאים במפלגת העבודה. עמיר פרץ שכבר עשה זאת (למשל עם חוק פנסייה חובה והעלאת מגבלת ההוצאה), ושלי יחימוביץ' בתכנית הכלכלית שלה הכוללת מיסוי גופים עשירים. שניהם יסכימו שאת כלל ההוצאה רצוי לזרוק לפח. הגידול בתקציב צריך להיות פונקציה של צרכי החברה ולא איזה מספר לא קשור. שניהם יסכימו שיש לעלות את המיסים על החברות הגדולות, לבטל פטורים, ולהכיל מיסים חדשים שימסו נכסים בגין ההון שנצבר עד כה בידי המאיון העליון. יש גם לשקול מיסים ייעודיים, כמו למשל, לעלות את מס הבריאות על מנת לממן את חוק הביטוח הסיעודי. זה אולי נראה רחוק, אך בשל העלייה בתוחלת החיים יהיו יותר קשישים סיעודיים מבעבר.
מבין המועמדים רק עמיר מציע שינוי מהותי. כל היתר מציעים את אותה מדיניות כלכלית, אולי עם תיקונים קלים פה ושם, אך הכל במסגרת אותה פרדיגמה כלכלית של נתניהו. לכן ב 4 ליולי אני בוחר בעמיר פרץ.
יוסי שאול הוא עובד היי טק, פעיל חברתי וחבר מפלגת העבודה
Tags: אבי גבאי, אראל-מרגלית, הטבות מס, הצעת חוק השוואת קצבת נכים לשכר מינימום, ייבוש-תקציבי, כלל ההוצאה, מדינת-רווחה, עמיר-פרץ, שירותים-חברתיים, שלי-יחימוביץ, תקציב-המדינה
ולא רק בתחום הזה.
הגיע הזמן שאנשי העבודה יבינו
אם הם מכוונים לתחרות מול כחלון ולפיד על הקולות של המרכז השבע אבל הלא מרוצה שיבחרו באבי גבאי/אראל מרגלית/עומר ברלב/בוזי הרצוג
אם הם רוצים אלטרנטיבה שלטונית במפלגת מעמד, עמיר פרץ הוא המועמד היחיד כיום בעבודה שמציע אחת כזאת
אין פתרון צודק לנכים, ללא פתרון מקביל וסביר לשאר הנצרכים הקשים.
השאלה ששואל המאמר: מיהו מועמד העבודה שידאג להם? איננה השאלה הנכונה. המאמר עצמו מסביר את הסיבה לכך: העוגה אינה מספיק גדולה כיום לכל הצרכים של כל הזכאים בדין. ברור שניתן לשנות סדרי עדיפויות בהחלטות מיניסטריאליות, ולהעתיק מרכזי כובד ודגשים מסקטור לסקטור. אולם, כל הסקטורים הפגועים: קשישים, מובטלים מאונס, נכים, ניצולי שואה, משפחות מרובות ילדים, ומשפחות חד-הוריות או מטופלות בנכים וכו' – נמצאים בקבוצת הזכאים, בדרך כלל באותה רמה של צורך ודחיפות. כל העדפה שתעשה בין קבוצות אלה תהווה במקביל אפליה של הקבוצות האחרות.
מציאות זו לא נוצרה על ידי נתניהו ולא התחילה בתקופתו, וכל ממשלה בישראל תרמה למציאות האי-שוויונית את חלקה, אם בדרך של קביעת סדר-עדיפויות מפלה או בדרך של אי הצלחה להביא את כל הגורמים להשתתף בשוק העבודה, לחסוך בהוצאות מיותרות או חסרות אחריות או להגדיל את הצמיחה המשקית. הציבור בישראל אינו תומך כיום במשך ניאו-סוציאל-דמוקרטי, ולכן הפתרון חייב להיות מושתת על מבנה אחר ומקובל יותר: משק חופשי עם רגישות חברתית גבוהה.
למעשה, כל המשק דורש פעולה של RESET משמעותי. המשמעות העיקרית של פעולה כזו היא מבנה חדש. תמהיל עיסוקים חדש. הגדלת השתתפות בכוח העבודה וקשר בין השתתפות כזו לזכאות לסיוע ממשלתי. רגולציה מופחתת. קיצור תהליכי תכנון ואישור של יזמויות. מדיניות מיסוי שונה ותכנית למיצוי מקורות הכנסה פוטנציאליים שאינם ממוצים כיום, למן ההכנסות מפתוח אוצרות הטבע ועד לתשלומי מס-אמת, מיסוי השוק האפור ופיקוח משופר על הרפתקאות כלכליות של בנקים, חברות פיננסיות והגופים הגדולים המנהלים את נכסי הציבור החסוכים. כמו-כן, יש למסד את תהליכי ההפרטה ולבחון את מדיניות ההפרטה שננקטה בעבר, במקרה זה בעיקר ע"י נתניהו, לאור מספר הכישלונות הגדולים בתהליכים אלה, בשל בחירת בעלי שליטה הרפתקנים וחסרי אחריות לאומית וציבורית.
יש לזכור שישראל היא מדינה קולטת עליה; זהו יסוד קבוע בהווייתה הציונית והוא ימשך בעוצמות שונות גם בעתיד. קליטת עליה היא תופעה לא רגולרית שקשה לתכנן לגביה, אולם אסור להתעלם ממנה בתקציב, ברזרבות לתקציב ובהתבוננות על מנגנוני התשלומים הציבוריים שכל עליה, במוקדם או במאוחר, נזקקת להם. במיוחד מדובר בפנסיית חובה, ובביטוחים הסוציאליים למיניהם (ביטח הכנסנה, רפואי, חינוך חינם, זקנה ועוד). בעבר לא עשתה ישראל עבודה טובה בנושאים אלה ואת המחיר משלמים אנו כיום ונשלם עוד יותר בעתיד. אינני צופה עוד עליה בסדר הגודל של העלייה "הרוסית" מתחילת שנות ה- 90, אבל יש להניח עליות שיוריות מארצות שרוב יהודיהן חיים כבר כאן דוגמת אתיופיה, עליה מאירופה, ארה"ב, דרום-אמריקה וגם מקומות נוספים.
– הצרכים גדלים בעיקר כתוצאה מ:
הוצאות ביטחון
החזרי הלוואות חוץ ופנים
עליה ולקליטה
ריבוי טבעי מקומי
הארכת תוחלת החיים
אחוז השתתפות בשוק העבודה
הוצאות בלתי צפויות, כגון הגירת מבקשי המקלט מאפריקה
מבנה המשק
מרכיבי הפיתוח בתקציב המדינה
חוזקו של השקל ורמת האינפלציה
צרכים אלה קשיחים וצומחים בהתמדה בהשפעת התיקרויות, אינפלציה ביחס לדולר וההשפעות הנוספות הנ"ל. כאשר גידול האוכלוסייה נטו במדינה, עומד על 2% עד 2.2% לשנה, נניח שהבצ"מ בתקציב כ- 1% לשנה והארכת תוחלת החיים מגדילה את ההוצאה בכ- 0.3% לשנה. צמיחה של 4% לשנה, שהיא כפולה כמעט מהצמיחה האמריקנית, מותירה בידי ישראל רק כ- 0.5% מהתקציב השנתי (2017) לתיקונים חברתיים, או כ- 1.7 – 2 מיליארד ₪. גם הכפלת או שילוש סכום זה אין בו די לכיסוי החוסרים הקיימים. רק הגדלה משמעותית של הכנסות המדינה בשילוב עם צמיחה גבוהה מ- 4.5% יכולים לשפר מעט מצב זה, וגם אז שיפור מהותי הוא עניין לתכנית רב-שנתית בת חמש שנים לפחות.
במשק הישראלי עובדים כיום כ- 80 אלף איש בתעשיות הטכנולוגיות המתקדמות (כ- 2.7%, מכלל כ 3 מיליון המועסקים). רוב מכריע של עובדים אלה נמצא בתחום שלושת העשירונים העליונים של מקבלי השכר (ושכרם נע בין 2 ל- 10 פעמים השכר הממוצע במשק, שהוא כ- 10,500 ₪ לחודש). הגדלת מגזר זה בתמהיל התעסוקה עשויה לספק למדינה את תוספות ההכנסה החסרות לה בכדי לטפל היטב במכלול הבעיות הפתוחות: הכנסה, מיסוי, עוני, כוח- קניה, ביטוחים, פנסיה, בריאות, חינוך, תשתיות, תמיכה בנצרכים וכו'.
האצת הצמיחה מבלי להגדיל את ההשקעות המקומיות בכך, היא פונקציה של הגדלת ההשקעות הזרות, עידוד אזרחים ישראלים ומשקיעים זרים להשקיע במשק השקעות סולידיות ע"י שיקום הבורסה, הקטנת הבירוקרטיה, צמצום המשק הציבורי, שיפור התפוקה, שינוי זהיר של מדיניות המיסוי ליחידים וחברות, הרחבת והעמקת הייצוא ושינוי מבנה המשק.
– בסיכומו של דבר, היכולות לענות על כלל הצרכים החסרים תלויה בצמיחה ובשינוי מבני של המשק. שום מניפולציות בקיים לא תבאנה את הגאולה.
– במקום לעסוק בשאלה הפרסונלית, כדאי לעסוק בשאלה העקרונית-יישומית, מפני שבכל מקרה היא תספק את "מבחן הכניסה" העיקרי והמהותי לשאלה אילו יכולות תפתח מדינת ישראל בכדי לגבות רצון לשינוי מציאות העוני וחלוקת העושר הלאומי באוכלוסייה שלנו. מי שסבור שיפתור את הבעיה ע"י תרגיל נוסף וחסר תכלית של צמצום ההשקעות בהתיישבות באיו"ש ("התנחלויות") טועה וכל מה שישיג הוא פגיעה בתנועה המבורכת לשיקום הקיבוצים ("התקרנפויות" נדל"ניות?)
זהו המבחן האמיתי וזו השאלה שיש להציג לפני כל בחירות, בכל מסגרת מפלגתית או לאומית: מיהו המועמד שמבין מציאות זו, מסוגל ומוכן להתגייס לביצוע רפורמה-מהפך משקי, שיכפיל את מספר המועסקים בסקטורים המתקדמים ביותר תוך 5 שנים (ל- 160,000 איש בקרוב), ובעוד 80,000 אלף תוך 5-7 שנים לאחר מכן; בכדי להשיג זאת חייבים להתחיל לאלתר. יש לקחת בחשבון שסביב הגרעין הקשה העוסק בתחומים המתקדמים ביותר, מתפרנסת קבוצה נוספת של תומכים ונותני שירותים באותו גודל לפחות.
בלא מהפך כזה – הדיבורים יישארו דיבורים.