מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
תגובה למבקרי יוסי קליין על דבריו נגד הדתיים הלאומיים
האם ישנה סתירה בין ההיסטוריה של המפעל הציוני לבין התגלגלותו להוויית הכיבוש המאיימת לכלותו? יוסי קליין ניסח באומץ נדבך אחד של ההתמודדות עם שאלה קשה זו. ההתנפלות הגסה עליו מעידה כאלף עדים עד כמה חשוב ואמתי האבחון שהציע
מאת: משה צוקרמן
כשהאמת מטרידה שוברים את המראה
ההתנפלות הכללית על יוסי קליין צופנת בחובה גרעין של אמת על ההוויה הישראלית בשנת 2017. כאחוזי תזזית התקבצו בכירי הפוליטיקה הישראלית, למן נשיא המדינה וראש הממשלה, דרך שר החינוך, שרת המשפטים ושרת התרבות ועד ראשי האופוזיציה (המדומה) למיניהם, כדי לנפץ את הראי שהוצב בפניהם.
מה הקפיץ אותם כל כך? קליין טען כי הדתיים הלאומיים "מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים". בטרם הועלה ולו טיעון אחד נגד טענתו המהותית קמה זעקה גדולה בדבר "הסתה נגד ציבור שלם", "הכללה גסה" ו"דמוניזציה". המותקפים ומגיניהם מצאו את אמצעי ההתחמקות היעיל ביותר: התקפה על הצורה והסגנון והסתה פרועה נגד ה"מסית". מאחר שמדובר ברוב ה"ציבור", במנהיגי המערכת הפוליטית ובשיח ציבורי שגבולות האסור והמותר שלו מצומצמים מלכתחילה, מערך הכוחות ברור מאליו. הרודף, "נרדף" כתמיד בעיניו שלו, יהדוף את הדברים כשם שהוא עושה כל אימת שמבליח אתגר רגעי לשלוות נפשו ונתבעת התייחסות עניינית לביקורת, מתריסה ככל שתהא.
ובכן, באשר להכללה: אכן אנו נזקקים לעתים להכללה כדי להמחיש עניין מהותי. ברור מאליו שכל קולקטיב הוא מגוון יותר ממה שעולה מהניסוח המכליל לגביו. לשם כך המציאו במדעי החברה את מושגי המגמה והסטרוקטורה. ברור גם שלכל תופעה ייחודית מימדים רבים. לשם כך המציאו במדעי הרוח את מושגי ההקשר והקונסטלציה.
אם התופעה המבוקרת עוסקת בסטרוקטורה בהקשר מסויים, אין טעם לטעון כנגדה על הכללה ועוול לפרט זה או אחר. מי שמשוייך לקולקטיב המבוקר אך אינו מזהה עצמו בביקורת עליו, יכול בקלות להוציא עצמו מן הכלל. עדיין יהיה צורך להתמודד עם הכלל, עם המגמה, עם הסטרוקטורה. וכאן נכשלו עד כה כל מבקריו של יוסי קליין, ואלה שאינם מצליחים לעמוד בכיעור הניבט אליהם במראה שהציב בפניהם.
המהות בטענתו של יוסי קליין היא ההקשר, שאינו מנוסח במילים מפורשות במאמר. ישראל נקלעה למבוי סתום היסטורי, שכולם מכירים אותו ודנים בו, מבלי שיוצע פתרון של ממש לבעיה הקיומית הנגזרת ממנו. ישראל יכולה לקבל את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים. לו נמצא בצד הישראלי מי שיחפוץ לממשו הייתה מסתכנת ישראל במלחמת אזרחים של ממש. מכל מקום ישראל עושה כל שביכולתה, מבחינה חומרית ואידיאולוגית כאחת, כדי למנוע את מימוש האפשרות הזאת. כך נוצרת בהכרח סטרוקטורה דו-לאומית ממשית הנובעת מהשליטה במיליוני פלסטינים.
אפשר להקנות למצב זה הכשר דמוקרטי, בבחינת קבלת הרעיון של מדינה דו-לאומית, שמשמעותה סיומו ההיסטורי של הפרוייקט הציוני כפי שנתפס על ידי הציונות מראשיתה. לכן הרוב המכריע בקרב הציבור הישראלי ומנהיגיו הפוליטיים כלל לא מתייחסים לרעיון כזה כאל אפשרות ממשית, לא כל שכן רצויה. אפשר, כמובן, להימנע ממתן הכשר דמוקרטי למצב הדו-לאומי שבו שרויה ישראל, אולם בכך מקבלת ישראל מרצון את "פתרון" הסכסוך באמצעות כינונה הפורמאלי, מבחינה אובייקטיבית, של מדינת אפרטהייד.
תגיות: הבית-היהודי, יוסי קליין, מדינה דו לאומית, נפתלי בנט, שתי מדינות לשני עמים
קישור קבוע
תגובות