"בצלם" – ישראל מתחמקת מתשלום פיצויים לפלסטינים על נזקים שגרמו להם כוחות הביטחון

ארגון "בצלם" פרסם דו"ח החושף כיצד מועלת ישראל בחובתה לשלם פיצויים לפלסטינים בגין נזקים שגרמו להם כוחות הביטחון. בכך היא פוגעת בזכויות האדם של הפלסטינים ומפרה את החוק הבינלאומי

תקציר, מארס 2017

מאז פרצה האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000 ועד סוף פברואר 2017, הרגו כוחות הביטחון 4,868 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה. כשליש מהם (1,793) היו מתחת לגיל 18. אלפים נוספים נפצעו, אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים הושחתו.

מול מציאות זו, ישראל הבטיחה לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים בגין פגיעות אלה. במקום אפשרות אמתית לפלסטינים שנפגעו מכוחות הביטחון להגיש תביעות נזיקין בבתי המשפט בישראל, הותירה המדינה מראית עין בלבד: הרחבת הפטור הקבוע בחוק במקרים של "פעולה מלחמתית" והפרשנות שהעניקו בתי המשפט למונח זה מחד גיסא – ושורה של הגבלות פרוצדורליות וראייתיות שנקבעו בחוק ובפסיקה מאידך גיסא – הופכות את סיכוייהם של תובעים פלסטינים לקבל פיצוי בגין הפגיעה בהם לכמעט אפסיים.

תשלום פיצויים לקורבנות בגין פגיעה בגופם או ברכושם אינו מעשה חסד שעושה המדינה, אלא חובתה המעוגנת בהוראות המשפט הבינלאומי. היעדר תשלום פיצויים גורר פגיעה קשה בזכויות האדם של תושבי השטחים, משום שהוא פוגע באפשרותם לקבל סעד על פגיעה בזכויות יסוד שלהם: הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף והזכות לקניין. שלילת הזכות לקבלת פיצוי כמוה כפגיעה בזכות עצמה: המשמעות של זכויות האדם אינה מתמצית בעיגונן בחוק או באמנה בינלאומית כלשהי – בהיעדר סנקציה כלשהי בגין הפרתה, הופכת הזכות לריקה מתוכן ולאחראים להפרתה אין כל אינטרס לשנות את מדיניותם.

רקע

על פי החוק, המדינה אחראית לנזקים שנגרמו עקב רשלנות. ואולם החוק מעניק למדינה פטור בגין נזקים שנגרמו במהלך "פעולה מלחמתית". פטור זה מבוסס על ההנחה שבמהלך מלחמה, רמות הסיכון והיקפי הנזק שונים משמעותית מאלה שבימי שגרה. לחימה מתאפיינת בתנאי לחץ וחוסר ודאות ולכן דיני הנזיקין אינם מתאימים לטפל באירועים המתרחשים במהלכה.

בשנות התשעים, במהלך האינתיפאדה הראשונה ולאחריה, הגישו תושבי השטחים אלפי תביעות נזיקין בבתי משפט בישראל בדרישה לקבלת פיצויים בגין נזקים שגרמו להם כוחות הביטחון הישראליים, שלא במסגרת "פעולה מלחמתית". תביעות אלה התייחסו לנזקים שנגרמו כתוצאה מירי בלתי חוקי – לרבות מקרי מוות ופציעה – מפגיעה ברכוש, מאלימות קשה, מעינויים במהלך חקירות בשב"כ, מהתפוצצות של נפלי תחמושת שהשאיר הצבא בשטח ועוד. ניהולן של תביעות אלה היה כרוך עבור הפלסטינים בעלויות גבוהות, נמשך שנים ארוכות ואילץ את התובעים להתגבר על שורה של קשיים ביורוקרטיים. לכן, במקרים רבים בחרו הפלסטינים להתפשר על סכומים נמוכים, שלא שיקפו את היקף הנזקים שנגרמו להם.

על מנת להימנע אפילו מתשלומים אלה, החלה המדינה, במחצית השנייה של שנות התשעים, לפעול בכמה מישורים, במטרה להרחיב את הפטור מאחריות בגין נזקים שגרמו כוחות הביטחון לתושבי השטחים. מאמצים אלה התגברו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. במהלך השנים תיקנה הכנסת את החוק כמה פעמים ובתי המשפט הרחיבו, מיוזמתם, את הפטור של המדינה מתשלום פיצויים. כתוצאה משינויים אלה, נחסמה כמעט לחלוטין האפשרות של תושבי השטחים לקבל פיצויים, אפילו במקרים שבינם ובין פעולות לחימה אין כל קשר, כמו פעולות שיטור מובהקות, אירועי ביזה ואלימות.

הצדקות המדינה לקבלת הפטור – והפרכתן

המדינה מצדיקה את סירובה לשלם פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון בשלוש טענות עיקריות: שהפטור שהיה קבוע בחוק בגין "פעולה מלחמתית", והאופן שבו יישמו אותו בתי המשפט, היה צר מדי והתעלם מאופיין של האינתיפאדות הראשונה והשנייה. כתוצאה מכך, המדינה נאלצה לשלם פיצויים במקרים שבהם לא הייתה לכך הצדקה; שאין ביכולתה לבדוק עובדתית את טענות התובעים הפלסטינים ובחלק מהמקרים אף אין בידיה ולו קצה חוט כדי להתגונן מפני תביעות אלה; ושנהוג שבעת מאבק מזוין "כל צד נושא בנזקיו" ולכן על הרשות הפלסטינית – ככל מדינה אחרת – לשאת בנזקים שנגרמו לפלסטינים.

להמשך קריאה

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Leave a Reply