מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אשליית המדינה האחת
רעיון המדינה האחת הפך לטרנד פוליטי לוהט בקרב חוגים מתרחבים, אך כפרוגרמה פוליטית הוא אינו אלא אשליה – ואשליה מסוכנת
מאת: אסף שרון
היפרדות וחלוקה הן תגובות טבעיות לסכסוך. אולם ככל שהסכסוך בין הישראלים לפלסטינים מתעצם וככל שפיוס בין שני העמים נראה רחוק יותר, גוברים הקולות המבקרים את רעיון החלוקה וקוראים להחליף את פתרון שתי המדינות בגרסאות שונות של דו־לאומיות תחת מסגרת פוליטית אחת.
בתום יותר מ־20 שנות משא ומתן כושל בין הצדדים, אין זה מפתיע שרבים מאבדים תקווה. אפילו התוכנית המדינית שהציג בשבועות האחרונים ראש האופוזיציה, יצחק הרצוג, ביטאה תסכול מהניסיונות לפתרון הסכסוך, ויתור על המשא ומתן מול הפלסטינים ופנייה לאפיק פעולה חד-צדדי. למרות שפתרון שתי המדינות עדיין נטוע בלב הקונצנזוס, ההשתעשעות ברעיון המדינה האחת הפכה לטרנד לוהט בקרב אינטלקטואלים, עיתונאים ואקטיביסטים. אפילו דיפלומטים שמדינותיהם מחויבות באופן רשמי לקידום פתרון שתי המדינות, מביעים בשיחות בלתי־רשמיות ספק בכך שחלוקת הארץ היא רעיון פרקטי, ומפגינים סקרנות רבה באשר לחלופת המדינה האחת. מצדדי פתרון המדינה האחת נמצאים אמנם בשולי השיח הציבורי בישראל ובפלסטין, אבל הם נהנים מייצוג בלתי־פרופורציונלי במסגרות בינלאומיות. נראה כי הקושי לפתור את הסכסוך המורכב והמתמשך מעורר צמא רב לחידושים ולהמצאות.
אינספור גרסאות של הסדרים חד־מדינתיים שורטטו בשנים האחרונות בעשרות ספרים ובמאות – אולי אפילו אלפי – מאמרים. חלק ניכר מתוכניות אלה אפופות הילה של תחכום בלתי־קונבנציונלי ועטורות הבטחה של צדק נעלה. אולם למרות הכוונות הטובות של רבים מחסידיה, תפיסת המדינה האחת מבטאת התקוממות מוסרית וייאוש פוליטי ואיננה תוכנית אופרטיבית מנומקת.
הטיעונים בזכות המדינה האחת נחלקים לשני סוגים: טיעונים נגד חלוקת הארץ וטיעונים בעד מדינה אחת. לפני שנפנה להערכת טיעונים אלה, חשוב לחדד את נושא הדיון. רבים סבורים כי בנקודת זמן כלשהי בעתיד – אחרי שהאבק ישקע ואזרחי ישראל ופלסטין יהיו טרודים במימוש הזדמנויות כלכליות במקום בשאיפות לאומיות ובנקמה – יתפתח בין שתי המדינות הסדר קונפדרטיבי כלשהו. תחזיות ארוכות־טווח מסוג זה נפוצות בקרב רבים מתומכי פתרון שתי המדינות, והן לא עומדות בלב הוויכוח. תחת זאת, הוויכוח בין הצדדים נסוב על השאלה הפוליטית היסודית: לאיזה פתרון יש לחתור כעת? האם להחליף את רעיון שתי המדינות בתפיסת המדינה האחת כאסטרטגיה פוליטית?
בהקשר זה, הטיעונים הביקורתיים נגד חלוקת הארץ מתבררים כקלושים במקרה הטוב, בעוד שההצדקות הפוזיטיביות לרעיון המדינה האחת – בעיקר כאשר מנסים לרדת לפרטיו – נותרות מעורפלות למדי. כתוכנית פעולה פוליטית פוליטית רעיון המדינה האחת אינו אלא אשליה מסוכנת.
להורדת המאמר המלא לחצו כאן
תגיות: מדינה דו לאומית, מולד המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, שתי מדינות לשני עמים
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
19 בפברואר, 2017 בשעה 13:24
ההיסטוריה מלאה במה קורה כשלאנשים יש אשליות, האשליה המסוכנת הזו שנבנת בפועל בידי ממשלות ישראל כבר כמה עשורים תסתיים ככל הנראה או בהפרדה בכוח עם עקירות אוכלוסיה או במדינה דו לאומית, הגיון אינו בסיס למדיניות של ממשלות מחורבנות.
19 בפברואר, 2017 בשעה 21:46
האשליה היא שאנו עומדים לפני פתרון
כל הפתרונות הנידונים ביננו לבין עצמנו כבר למעלה מ- 20 שנה, אינם ישימים בעיני הערבים, והפתרונות הערבים אינם ישימים בעיני היהודים. זו חייבת להיות הנחת המוצא לכל דיון על מהלכים ישראלים המשנים, או מכוונים לשנות את המציאות בארץ-ישראל המערבית; ודרושים מהלכים כאלה.
מדינה אחת היא המושג המעורפל ביותר בכל הדיון על הסדר סביר של הסכסוך בארץ-ישראל. ללא הגדרת מהותה של "המדינה האחת" או של הפתרון האלטרנטיבי כביכול של "שתי מדינות" או "שתי מדינות לשני עמים", הדיון חסר ערך וחסר משמעות.
בניגוד לכותב המאמר, אין בכלל פתרון של מדינה אחת משום שרק מטורפים בין היהודים יסכימו לפרוש הערבי – מערבי של פתרון כזה. לעומת זאת, יש גם יש מגוון רחב למדי של חלופות להסדרים שבהם מתקיים שטח ריבוני ישראלי שבו שלטת מדינה יהודית, לצד שטח אחר שבו קיים שלטון עצמי פלשתינאי, בשילוב עם הסדרים נרחבים בתחומי הביטחון, הכלכלה, המים, משאבי הטבע, הסדרי סחר ועוד. הסדרים כאלה יהיו חיוניים בכל הסכם, יהיה שמו אשר יהיה. מדינה פלשתינאית קיימת כיום בירדן – שרוב אזרחיה פלשתינאים ובעזה; אין שום צורך או הצדקה לעוד מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית. הפלשתינאים במדינות הקיימות מחזיקים ממילא ב- 80% בקרוב משטח ארץ ישראל המנדטורית, ודי בכך.
פתרון "שתי מדינות" איננו בהכרח זה שהתוואי הגיאוגרפי שלו הוא קווי 67', מן הטעם המוזכר לעיל. קוים אלה היו והינם קוים מקריים ושרירותיים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק של 1949, כהסדרים זמניים. העובדה שהערבים מנסים להפוך אותם לנקודת מוצא לדיון על ההסדרים העתידיים אינה צריכה לחייב את ישראל משום בחינה.
מן התגובות הערביות לרעיונות שונים שנזרקו לחלל האוויר ב- 20 השנים שמאז הסכמי אוסלו, ברור שכל מה שישראל יכולה לקבל הערבים לא יסכימו לו, ולכן אין התכנות לפתרון סופי, ופתרון זמני יכול להיות כל פתרון שיענה לצרכי הביטחון של ישראל. ישראל אינה יכולה להסכים לריבונות "נורמלית" פלשתינאית בשטחי הממשל העצמי שלהם, משום שדרישות הביטחון יחייבו נוכחות ישראלית בשטח ולאורך הגבולות. ישראל לא תקבל הסדרים שבהם יהיה הביטחון שלה מושתת על הרצון הטוב של כוחות זרים. עניין זה חייב להיות ברור לכל.
כל הסדר באיו"ש יהיה חייב להיות קשור לירדן, בגלל הרוב הפלשתינאי שבה, שקריה עם המקומות הקדושים בירושלים ובאזורים נוספים, והצורך לאפשר לערביי איו"ש קשר סביר עם קרוביהם בירדן.
לפיכך, מבלי להיכנס לפרטים נוספים, לפחות ברמה העקרונית אין משמעות לשיח על "פתרון שתי מדינות לשני עמים", אם הכוונה היא למימוש טוטלי שלו בארץ ישראל המערבית. חייבים להפסיק דיון עקר ומזיק זה, ולחזור לנרטיב הציוני ולקונספט ראלי של חלוקת הארץ עפ"י קווית המתאר הרעיוניים הנ"ל. ישראל הזניחה יותר מדי זמן את הנרטיב הציוני ואת יסודותיו האמיתיים של הסכסוך – האסימטריה היהודית-ערבית הכוללת, ואי-הכרה ערבית בעם יהודי ובמדינת לאום יהודית בארץ-ישראל.
קשה כיום לדעת אם פתרון ברוח זו יושג במו"מ או במהלכים כוחניים נוספים. ככל שהערבים יחושו חזקים יותר בגלל חולשה ישראלית ותמיכה בינלאומית, הסיכוי לעימות אלים גבוה יותר. ככל שירגישו חלשים יותר ויראו לפניהם מציאות של חוסר-שליטה באירועים ובהתפתחויות, גדול יותר הסיכוי להסדר ברוח האמור לעיל.