הדור שההורים מורידים אל הקבר?

אנחנו עצמנו מסתובבים כבר ליד ×” – 60 , 70, ההורים מזדקנים מולנו, הילדים המתלבטים בפרנסה ובדיור – משתרכים מאחורינו. ואנחנו – לאן מועדות פנינו? מערכות הבריאות והרווחה קורסות. האם נצליח לעמוד במשימה בלי שנתפגר קודם בעצמנו?

מאת: נטע חוצן

ההורים עברו כבר את ×”-90 ואנחנו נחשפים למחלות ולבעיות שלא הכרנו. הזדקנות היא תהליך שמזמן מגוון רחב של תופעות. למשל, הורינו הופכים ילדותיים לנגד עינינו, ומלבד כאב הלב מעצם הדבר עצמו – אנחנו עומדים חסרי אונים בלי שמץ מושג – ×–×” אמיתי? איך מתמודדים? מה עושים? מה לא עושים?

יש ש"מאפסנים" את ההורים במוסדות שונים ומשונים והולכים לעניינם. אין להם המשאבים הנפשיים והכלכליים להתמודד באופן שוטף עם הבלתי נודע. רבים מהקשישים בגיל מתקדם נמצאים על רצף ארוך של מחלות פיזיות ודמנציה מתקדמת -  רגע הם נורמטיביים ועצמאיים לגמרי בתפקוד, ורגע הם עוברים לשייט בעולם ילדותי חסר פשר ושוכחים איך לגרוב גרביים. לעולם אינך יכול לדעת מה צופן הרגע הבא.

ההורים המזדקנים זקוקים לתמיכה פיזית, גם אם לא אבדו לגמרי העצמאות התפקודית. הם זקוקים לתמיכה נפשית רבה,  כי איבוד העצמאות ההדרגתי והבלתי הפיך יוצר עולם שלם של חרדות מפני התלות ההולכת וגוברת באחרים.  הם זקוקים למתווכים אמינים בינם לבין הגורמים הרבים שמטפלים בהם.

אם חסכו לעת צרה – כספם הולך ואוזל לנגד עיניהם. כל המערכת התומכת עולה כסף וכרוכה באין ספור ניירת ומגע עם גורמים רבים שמחוייבים רק למטופל כמיטב יכולתם ורצונם הטוב – לפעמים יותר ולפעמים פחות: דיור מוגן, מחלקות סיעודיות, מטפלים ישראלים ו/או זרים, חברות כוח אדם, ביטוח לאומי, מס הכנסה, קופת חולים ו/או בית חולים, ועוד ועוד..

כל הנ"ל מצפים כמובן מאליו לעבוד מול בן משפחה מתווך.  כך הופכים בני המשפחה אוטומאטית למעסיקים לכל דבר ועניין, בלי כל רקע קודם, ולמנצחים על כל התזמורת הזאת בניסיון למנוע זיופים. אבל לך תעשה את זה כמו שצריך כשהנגנים מתנהגים כאילו אתה עובד אצלם ולא להיפך.

אין פלא שהמועמדים הראשונים להתפרקות הם דווקא בני המשפחה שאכפת להם. גם אם יניחו את כל שאר עיסוקיהם ויקחו על עצמם את כל הטיפול הפיזי, הנפשי והבירוקראטי, סביר שיכשלו כבר בשלב המשוכה הפיזית בגלל העדר ידע וניסיון שנחוצים לטיפול מורכב כזה.

למשל – מה עושים כשקשיש נופל? האם מותר מיד להרים אותו? האינסטינקט אומר כן. אבל התשובה היא – לא ולא (גם כשמותר להרים – צריך לדעת איך) . מה עושים? האם בכל מקרה נחוצה התערבות מקצועית? התשובה מורכבת. קשישים אמנם הופכים ילדותיים, אבל הטיפול שונה לחלוטין. אז מה עושים? עם מי מתייעצים ברגע של אמת?

בפועל רוב האנשים נאלצים להיעזר במערכת התומכת – בחרתי לקרוא לה כך ×›×™ ברובה היא איננה מערכת מקצועית, אלא רק המעגל הראשוני השוטף והמיידי. המעגל ×”×–×” לא יכול לפעול בלי המעגל המקצועי – שהוא כמובן זמין פחות.  והנה – האם מטפלים  סיעודיים ביתיים כן יודעים מה צריך לעשות במקרה של נפילה? התשובה היא ברוב המקרים – לא!  למרות זאת מעדיפים רבים את הסידור הביתי, אם מסיבות כלכליות ואם, במחילה, בגלל הצורה שיש למחלקות הסיעודיות.

אפשר לתמצת את המצב כבחירה בלתי פוסקת בין אפשרויות גרועות.

העומס הרגשי, הפיזי, הכלכלי, והביורוקראטי שנופל על כתפי בני המשפחה – שמלווה בסימני שאלה רבים מול טריטוריה בלתי מוכרת – גם נפשית ומנטאלית – פשוט מפרק אנשים, וקודם כל, כאמור – את אלה שמתגייסים באהבה ובאכפתיות. לעיתים די קרובות בני משפחה אחרים ממהרים לתפוס מחסה ולהיעלם. יש להם מספיק דאגות משלהם. מי שנותר לבד, צריך לשאת גם את החרפה הזאת על כתפיו. מילא שהוא נשאר לשאת בכל הקושי – אבל המטופל – מה, הוא לא רואה איך כולם נעלמים פתאום? הוא לא חושש שגם מי שעדיין בסביבה יעלם יום אחד? ×–×” לא מדרדר את מצבו?

מישהו יודע כמה קשישים כאלה, אפילו עצמאים פיזית יחסית – מטופלים נגד דיכאון, ומה אחוז ניסיונות ההתאבדות בקרבם?

לא פלא, לפיכך, שמסתובב בינינו דור שלם – ×¢×™×™×£, מתוסכל, חרד, כועס, נעלב, מבולבל – ושקוף, שמזדקן בעצמו בטרם עת.

קבוצות בפייסבוק הן לא התשובה בכל הכבוד. גם ארגונים שיודעים לעזור בניווט – של טפסים, מספרי טלפון, כתובות וכד', לא מדגדגים את קצה הקושי.  חסר הדרג שיודע מה עושים עם המונולוג הארוך ששמעתי לאחרונה מפיו של בן שעובר את המתואר למעלה, ואף יותר.

×–×” התחיל בשיחה תמימה על כוס קפה בבית הקפה השכונתי והפך למונולוג ארוך מאוד שחשף  את הקשיים התפקודיים של הבן שעושה כמיטב יכולתו, ויותר מכך, את הקושי הנפשי – שאין לו מושג עד מתי יוכל לשאתו. זהו רק מקרה אחד מני רבים רבים. בת אחת התוודתה לפני פעם שהיא חוששת שתלך לעולמה לפני אמה ואז מי יטפל בה?

המאמר ×”×–×” נוגע בדברים על קצה קצהו של המזלג. קשה לתאר במפורט את היום-יום הקשה והמתיש. את הקפיצות למשמע כל צלצול טלפון.  "אוי – מה עכשיו?".

בטרם "יבשה הדיו", קיבלתי טלפון עם עוד סיפור מחריד שכבר לא יסופר פה. בינתיים אנסה לסיים בנימה קצת חיובית בכל זאת – אולי עצה אחת קטנה  – צלמו כל רגע של חסד. חיוך שעולה על הפנים. הבעה של הכרת תודה. יש תמיד רגעים כאלה. אל תישארו רק עם הזיכרונות הקשים.

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

6 Responses to “הדור שההורים מורידים אל הקבר?”

  1. נטע הגיב:

    ים של חומרים מתפרסם בנושא ומתרחב לכדי אוקינוס שאין לו סוף.

    אין ספור אתרים עם עצות שכל בר דעת יכול להבין בעצמו, חלקן מהסוג של "קל להגיד קשה לבצע".

    ישנם אתרים שניתן לפנות בשאלות ו"נציג מטעם יחזור אליכם בהקדם".

    ברוב המקרים העצות הן בעיקר בתחום הבירוקרטי שאין לזלזל בו, אבל לעיתים קרובות, כפי שכתבתי למעלה – מקבלים עוד מספר טלפון וכך הלאה.

    מבלי לזלזל בהצעות חשובות כמו הריפורמה שמציעה האגודה לזכויות האזרח – חסרים דחוף שלושה דברים עיקריים:
    1. קבוצות תמיכה קהילתיות (כולל פנים אל פנים). השיחות האישיות שמנהל עם עצמו מטפל בקשיש – קשות לפעמים יותר מכל מה שתואר כאן למעלה. והפלא ופלא – הן חוזרות ועולות בכל שיחה. אין אפס.
    2. מוקדים 24/7 ליעוץ ולתמיכה מידית.
    3. התייחסות הממסד לקהילת המטפלים בבני משפחה – למשל בקופות החולים.
    במקרים רבים יש להתיחס למבוגר שמטפל בקשיש מתקדם – כאל חולה בעצמו.

    מתי קרה למישהו שהגיע לטיפול רפואי כלשהו ונשאל אם יש לו הורה קשיש ואיך הוא מתמודד עם זה?
    מישהו נתקל פעם בשאלה כזו כשמילא שאלון רפואי כלשהו?
    קדחת.

    וגם ההערה הזאת על קצה המזלג.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הנה שכרת מטפלת פיליפינית נחמדה. ומתברר שהיא צריכה לעבור פרוצדורה רפואית.

    שעות של התעסקות עם קופת חולים (שם מצאנו צדקת שעזרה מאוד), עם הביטוח של המטפלת (שאנחנו משלמים כמובן), עם בית החולים.

    ואז סוף סוף נכנסה המטפלת לניתוח.
    מי יחליף אותה? לכמה זמן?

    במקרה שלנו יש עוד מטפלת במקביל לפיליפינית ואחת שמחליפה אותן. שתיהן מתגייסות למשמרות ארוכות ומעיפות, בהנחה שמדובר בשבוע.

    אבל לא. ביום שישי בצהריים שוחררה המטפלת הביתה בלי התרופות להמשך הטיפול.

    אותן הוצאנו מקופת חולים רק ביום ראשון.
    האם בשל כך התארך תהליך ההחלמה?

    ובכן עכשיו רוצה המטפלת עשרה ימי מחלה.

    מי יממן את המחליפים? האם הביטוח שלה? הצחקתנו.

    מנין הכסף?

    המחליפות כבר נופלות מהרגליים. המשפחה המסייעת להן ולמטפלת החולה – ×›× "ל.

    איפה אפשר למצוא להן מחליפה, כאשר מדובר באשה קשישה שמתקשה להתקשר לאנשים זרים. ביתה, אחרי הכל, איננו תחנת רכבת.

    ויכולתי עוד להוסיף אבל אעצור כאן.
    מישהו יודע להשיב?

  3. נטע הגיב:

    הממצאים גם מלמדים על הקושי הרב של בני המשפחה אשר נושאים בנטל הכבד הכרוך בטיפול בקשישים הסיעודיים. אולם, רשויות המדינה לא נתנו את דעתן כנדרש על הצורך לתמוך בבני המשפחה המטפלים בקשישים סיעודיים ולמעשה, זנחו והותירו אותם להתמודד עם הנטל הכבד הכרוך בטיפול בקשישים הסיעודיים.

    http://www.mevaker.gov.il/he/publication/Articles/Pages/KshishimSiudiyim.aspx

    מי יודע, אולי גם המאמר הזה הגיע אליהם?
    מסקנה לגבי העתיד.

  4. נטע הגיב:

    יש לי תחושה שהציבור נחלק בערך כך:
    1. אלה שנמצאים בפוזיציה ואין להם זמן או כוח לשתף את המאמר הזה ואת דו"ח המבקר.
    2. אלה שיצאו מהפוזיציה ואין להם זמן כוח וחשק ל"חזור אליה".
    3. אלה שעדיין לא "זכו" להגיע לפוזיציה הזאת וטרודים ממילא בפוזיציה אחרת.
    4. והמיעוט שהפוזיציה שלו טובה לו ומה לו כי ילין.

  5. […] 6.2.2017  התפרסם כאן מאמרי – הדור שההורים מורידים אל הקבר . באוקטובר 2017 התפרסם דו"×— מבקר המדינה –  דוח […]

  6. אבל לך תעשה את ×–×” כמו שצריך כשהנגנים מתנהגים כאילו אתה עובד אצלם ולא להיפך. הגיב:

    משפט מדויק.
    לפעמים מגיע המצב לכדי כך שבא לך להתחנן – אנא שימו את המגפים שלכם על צוארי אחד אחד. למה כולם ביחד?

    במצב ×›×–×” – כשאתה לא יודע מה לעשות קודם, ואנשים דוחים טיפולים רפואיים של עצמם – וכשמגיעים למערכת הבריאות מגלים ש גם שם אתה צריך לעבוד בשבילם – ועוד ועוד ועוד ועוד

    מי שם לב על מה מצביעים ולמה?
    כל אחד תקוע עם הכלב שאת הטריקים שלו הוא כבר מכיר.
    בהצלחה לכם בבחירות

Leave a Reply