עמוס גבירץ פעיל חברתי, מעלה את שאלת הזכות לקורת גג לאור מדיניות התכנון הישראלית המגובה בחוקים הכופים על אזרחים במיוחד במגזר הערבי להפר אותם. הריסת בתים, פינוי ישובים וגירוש תושבים הם פשעים שנעשים בחסות החוק
מתי אכיפת חוק היא פשע
זאת לא פרובוקציה, אף שהקביעה שיש מקרים שבהם אכיפת חוק היא פשע עלולה להביאני למקומות מסוכנים, חשוב לי לדון בעניין.
נתחיל במקרים מפורסמים בהיסטוריה של חוקים נפשעים, שאכיפתם הייתה נפשעת: חוקי נירנברג נגד יהודי גרמניה, חוקי האפרטהייד של דרום-אפריקה וחוקי הגזע של מדינות דרום ארה"ב. בכל המקרים האלה היו חוקים שפגעו בבני אדם בגלל שייכותם ולא בגלל מעשיהם. הנפגעים לא יכלו למנוע את רוע הגזרה בהתנהגותם.
אצלנו זה יותר מורכב. לאורך שנות פעילותי בנושא של זכויות אדם, ובמיוחד בנושא של הזכות לקורת גג – בישראל ובשטחים הכבושים – אני נתקל בטענת החוקיות של הריסת הבתים. אכן, מדינה מודרנית איננה יכולה להתקיים ללא חוקי תכנון ובניה. בהבדל מהחוקים הפליליים – שנותנים תוקף חוקי לערכים מוסריים (לא תגנוב, לא תרצח וכולי) – אלה הם חוקים שבעזרתם מעצבת המדינה את המרחב הגיאוגרפי והדמוגרפי כרצונה. אלו הם חוקים שכשלעצמם אין להם משמעות מוסרית, אלא תכנונית.
אחד מהמאפיינים החשובים של חוקים אלה הוא שהם מאפשרים לפוליטיקאים ולפקידים להחליט מה חוקי ומה לא.
ממשלת ישראל החליטה לא להכיר בכפרי הבדואים הישראלים שהיו באזור הסייג (דרומית לגדה המערבית) עוד לפני קום המדינה. ממשלת ישראל, שהעבירה שבטים בדואים מאדמתם לאזור הסייג, נמנעה מלתת בסיס חוקי והכרה לכפרים שיצרה. ממשלת ישראל החליטה להכריז על רוב אדמות איזור הסייג כאדמות חקלאיות. כך נוצר מצב שכל בדואי המממש את זכות האדם לקורת גג בכפרו, מפר את החוק!
מאחורי הדברים האלה מסתתרת מדיניות. יש לדעת שממשלות ישראל המשיכו לגרש בדואים מהמדינה עד 1959. לצד הגירושים ריכזו את שאר הבדואים באזור הסייג, תוך שגזלו מהם את אדמותיהם המקוריות. משנות השישים החלו במדיניות של ריכוז הבדואים לעיירות. במילים אחרות – מדובר באזרחים שממשלות ישראל אינן רוצות בהם.
מכיוון שאי-אפשר לגרשם, מנסים לצמצם עד כמה שניתן את אזור מחייתם, תוך גזילת כמעט כל אדמותיהם. מדובר במדיניות לאומנית-גזענית, הפוגעת בבני-אדם אזרחי ישראל רק מכיוון שנולדו ערבים-פלסטינים במדינת היהודים. כמובן, אסור להגיד את הדברים האלה במפורש, אז יוצרים שיח שיקרי של אכיפת חוק. הרי אי-אפשר לגרש אנשים מבתיהם וכפריהם סתם כך. אז נוטעים יערות, ולשם כך אוכפים את החוק על כפרים שאותם רוצים לפנות. כך היה בטואייל אבו-ג'רוואל (שפונה ללקיה הסמוכה), והיום נטוע יער קק"ל על חורבותיו. כך הרסו כבר יותר מ-1000 פעמים את אל-עראקיב, כי צריך להשלים את נטיעת "יער השגרירים" על חורבותיו. כך החליטו להקים את חירן היהודית דווקא על אום אל-חיראן הבדואית.
כך גם בשטחים הכבושים: הורסים בתים כדי לגרום לפלסטינים לעזוב את מקום מושבם, או כדי להגביל את התפשטות יישוביהם. מספרים לשוטרים בישראל ולחיילים בשטחים הכבושים שתפקידם הוא לאכוף חוק. לא מספרים להם שאכיפת החוק נעשית בשם מדיניות שאסור לדבר עליה בגלוי.
את מפלגת "כך" של הרב כהנא הוציאו אל מחוץ לחוק, מכיוון שהכריזה בקולי קולות על מה שעושים ועל מה שרוצים לעשות, אבל אסור לומר. את מפלגת "מולדת" גינו מאותן סיבות, אלא שבראשה עמד גנרל בדימוס, שקשה היה להוציא אל מחוץ לחוק.
אם באיזו שהיא מדינה בעולם היו מעזים לעשות ליהודים את מה שישראל עושה לאזרחיה הבדואים, או לפלסטינים שתחת כיבושה, היינו מכנים את אכיפת החוקים שלה "פשעים אנטישמיים".
כאשר יוצרים מצב חוקי, שבו אזרחים ישראלים אינם יכולים לממש את זכויות האדם לקורת גג, בגלל שנולדו ערבים פלסטינים תחת השלטון הישראלי – אכיפת חוקי התכנון והבנייה נפשעת!
Tags: הזכות לקורת גג, המגזר הערבי, הריסת בתים, תכנון ובניה