רדיפת השמאל ותבוסת השמאל-מרכז

נושאים דעות, פוליטי ב 22.01.17 1:25

במשך שנים דוכא השמאל הקומוניסטי בארץ, כמו במדינות השכנות. הדיכוי המתמשך שלו, הוא שהביא לבסוף גם לפגיעה בלגיטימיות של השמאל הציוני ולעליית הימין

מאת ק. טוכולסקי

הרבה פעמים, כשאנשים אומרים לי שטבעם של הערבים להיות מוסלמים פנאטים, אני מנסה לדבר אתם על ההיסטוריה של מדינות ערב. על הדיכוי הקולוניאלי של כל ניסיון לאומי ומעמדי והעידוד שהשלטונות הקולוניאליים באזור מבריטניה וצרפת בסוריה עיראק ופלסטינה-א"י ועד ישראל בגדה וברצועת עזה, עשו המון כדי לסייע לממסד הדתי ולקיצוניות הדתית לעלות, כי הם חשבו שאנשי הדת הם משקל נגד טוב לתנועות מהפכניות בעלות סדר יום חילוני ואפילו (שומו שמיים) סוציאליסטי. תמונת העולם הערבי של היום המחולק בין מדינות מצולקות ממלחמת אזרחים כסוריה ולוב לבין משטרים אוטוריטריים מודרניים כמצריים ואלג'יריה הוא תוצאה ישירה של הקולוניאליזם ומה שמעצמות קולוניאליות עודדו. רק לאחרונה חשבתי שתמונת המצב הזו של העולם הערבי, שבו השמאל החילוני מודרני דמוקרטי וסוציאליסטי הוא מיעוט נידח שסובל מרדיפה ומדיכוי כתוצאה משנים של דיכוי, קיימת גם אצלנו. ישראל היא עודנה דמוקרטיה, גם אם הולכת ונשחקת, והרדיפה של השמאל כאן לא ניתנת להשוואה עם הרדיפה של השמאל בתקופה הקולוניאלית תחת הבריטים או עם הרדיפה של השמאל במדינות שכנות, אבל גם בישראל במשך שנים, מתקופת המנדט ועד ימינו השמאל סובל מחוסר לגיטימציה, מחוץ למחנה ומה שגורע מכך, שבנרטיב השולט בתרבות הישראלית, אין לעובדה הזו שום משקל.

מי שלומד קצת את ההיסטוריה הלא נרטיביסטית של תקופת המנדט יגלה שה"סזון" שבו הסגירו טרוריסטים לבריטים היה דבר קצר טראומתי ומנוצל היטב עד היום לבכיינות מצד ימין, אולם במשך למעלה מעשרים שנה הסגירו אנשי מפלגות הפועלים הציוניות, פעילים של הפק"פ (המפלגה הקומוניסטית בפלסטינה) לבריטים, לא במשך כמה חודשים אלא במשך שנים, ולא כמה עשרות טרוריסטים אלא מאות פעילי איגוד מקצועי. הפעילים הקומוניסטים שהוסגרו, הוסגרו משום שעשו פעילות קומוניסטית באיגודים המקצועיים, לא משום שהם ביצעו פעולות טרור כנגד בריטניה. בגלל שהם קראו לסיום השלטון הקולוניאלי ולא בגלל שהם פוצצו פצצות בריכוזי אוכלוסייה אזרחית. השלטון הקולוניאלי גירש מאות פעילים קומוניסטיים מהארץ, כמה מתו בנסיבות מפוקפקות בבתי הכלא, רבים נעצרו לתקופות ארוכות ועונו. את זה לא ילמדו בבתי הספר, שם מלמדים על הסזון, כי בנרטיב הישראלי יש לנו שמאל מרכז וימין, אבל אין מקום לשמאל הקומוניסטי ולתרומתו לבניין הארץ. גם תור הזהב של הקומוניסטים בארץ בשנים 1943-1948 בהם בלחץ הברית בין בריטניה וברית המועצות נפסקה רדיפתם, גם תרומת המפלגה הקומוניסטית בישראל לתקומת ישראל שבניגוד לזו של הימין שהסתכמה בניסיונות להברחת נשק למיליציות שלה, הייתה כרוכה בגיוס ברית המועצות למען ישראל ובהסדרת עסקת הנשק הצ'כית, לא הביאה את הלגיטימציה המקווה. המפלגה הקומוניסטית נדחקה לשוליים ובן גוריון אמנם הכריז בלי חרות ובלי מק"י אבל חרות נשארה במשפחה וב-1967 אף הצטרפה לקואליציה, מק"י נשארה מחוץ לגדר, גם כאשר התפלגה ופלג אחד שלה היה יותר ציוני במובהק. גם בימי שלוט השמאל מרכז, תנועת העבודה, לא היה מקום ללגיטימציה של השמאל, לא הקומוניסטי ולא אחר. השמאל תמיד נרדף, הוקע, שימש מושא להתקפות וללעג, גם כאשר ראשיו ידעו להצביע במדויק על תהליכים שונים בחברה הישראלית מהן התעלמו הממשלות השונות.

היום כאשר מפלגת העבודה ממשיכה בקו של התבדלות מהמשותפת ומנהיגיה, ברובם, נוהים אחר המרכז, הם רק מוכיחים את העיוורון ההיסטורי של תנועת העבודה. אנחנו יכולים רק לדמיין איזו מדינה הייתה לנו היום אם ב-1949 בן גוריון היה מקים ממשלת מפלגות פועלים ולא חותר למרכז, אם ב-1974 רבין היה ממשיך להישען על השמאל בממשלה צרה ולא מחזר אחרי המפד"ל, אם פעם אחר פעם כשלשמאל מרכז היה כוח הוא לא היה מנצל אותו כדי לשבור את מרד הימאים, כדי להתעקש על הממשל הצבאי, כדי לכרות בריתות עם מפלגות ריאקציונריות אלא חובר אל השמאל. אבל השמאל מרכז במשך שנים שלל את הלגיטימציה של השמאל, והיום כאשר הימין מהשלטון עושה אותו דבר לשמאל מרכז, די ברור מאיפה הם למדו את השטיק הזה. דין ישראל כדין איראן ומצרים, רדיפת השמאל אולי הפכה אותו זניח, אבל פגעה בלגיטימיות של השמאל מרכז והמרכז והביאה לעליית הימין לאומני או דתי ובדרך כלל שילוב די נורא של שניהם.