מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
החלטת מועצת הביטחון 2334 – אנטי – ישראלית?
החלטה 2334 איננה בדיוק החלטה פרו- ישראלית. היא מהווה בהחלט הישג לפלסטינים, אבל – האם היא במהותה אנטי – ישראלית? ימים יגידו. נכון לעכשיו השליטה על המצב יצאה מידי ישראל, לא בגלל תוכן ההחלטה אלא בגלל האופן ה"אצילי" שבו בוחרת הממשלה להתמודד איתה
מאת: נטע חוצן
א. מהחלטת מועצת הביטחון 242 והלאה, כולל ההחלטה האחרונה של מועצת הביטחון 2334 – השטחים בתוך הקו הירוק, שהופקדו לשלטון ישראלי זמני לפי הסכמי שביתת הנשק 1949 , מוכרים כשטחים ריבוניים של ישראל שאין עליהם מו"מ. ההישג המדיני הזה "לא זוהה ע"י ישראל".
החלטת מועצת הביטחון 242 מ-22 בנובמבר 1967
"1. – קובעת שקיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון, שיושתת על הגשמת שני העקרונות הבאים:
(א) פינוי כוחות מזוינים ישראליים מטריטוריות שנכבשו במסגרת הסכסוך האחרון; (הדגשה שלי).
(ב) ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות , השלמות
הטריטוריאלית (הדגשה שלי) והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות."
על פי החלטה 242 – במסגרת הסדרי שלום כמתוארים בסעיף 1 (ב), תידרש ישראל לסגת לתחומי הקו הירוק, ותוכר דה-יורה ריבונותה על שטחים שניתנו לחזקתה הזמנית בהסכמי שביתת הנשק 1949 (18% משטח המדינה הפלסטינית, אותם סיפחה ישראל שלא כדין). בהיותם חלק מהשטח הריבוני המיועד של מדינת ישראל (סה"כ 78% מהשטח), כל תביעה לגביהם מסולקת מהשולחן, עוד לפני שנחתמו הסכמי השלום. (הווה אומר – גם 22%, חלקם בצד הירדני אינם יותר בחזקת כבושים. כך הכיבוש הישראלי בגדה וגם בעזה דינו – כיבוש).
מדובר פה בהישג מדיני חשוב של מלחמת ששת הימים. ל- 60% של שטח המדינה היהודית לפי החלטת החלוקה, נוספו עכשיו 18% , שלפי הסכמי שביתת הנשק היו מיועדים למו"מ, וממלחמת ששת הימים – לא עוד! אבל איכשהו – מדינת ישראל "לא הצליחה לזהות" את ההישג, ואולי רק עשתה עצמה….., כשהתעלמה ממנו גם כשהעקרונות שבבסיסו אומצו ע"י המערכת הבינלאומית באופן עקבי לאורך השנים. ר' למשל המלצת בית הדין הבינלאומי לצדק בבואו לדון בעניין הגדר שבנתה ישראל בגדה. למעשה, מאז 1988 גם אש"פ מקבל אותם באופן רשמי. החלטה 242 היא ללא ספק החלטה פרו- ישראלית מובהקת. והישג חשוב לישראל.
איך קרה שהנהגות ישראל מאז ועד היום, בעיקר מהימין, היו כה עיוורות עד כדי חוסר יכולת להבחין בחשיבות ההישג הזה? קשה להאמין. אולי משהו אחר קרה פה, לא עיוורון אלא כשל אחר לגמרי מתחום הרפואה. החלטה 242 לא מכירה בישות פלסטינית, וחוץ מהפלסטינים עצמם אף אחד לא דיבר אז על מדינה פלסטינית. במסגרת הסדרי שלום ישראל הייתה אמורה להחזיר את לירדן ולמצרים את השטחים שנכבשו ב- 67, (למרות שהאחרונה לא סיפחה את עזה כפי שעשו ירדן בגדה וישראל בשטח שהוחזק על ידה). קשה להבין אחרת את נוסח 242, גם במאמץ גדול מאוד. אם הפרשנות לעיל אינה נכונה, משמעות הדבר – חזרה למצב של שביתת נשק, פירוש שלא עולה בקנה אחד עם נוסח ההחלטה ועם הפרשנות כפי שהתקבעה לאורך השנים כמתואר למעלה.
העולם הערבי שדווקא זיהה את ההישג הישראלי, התנגד להחלטה הפרו-ישראלית מבחינתו ולא מיהר לחתום עליה, בלשון המעטה. ישראל ניצלה את המצב כדי ל"הרוויח" עוד משהו, ועוד משהו, ועוד משהו, עד שאיבדה לגמרי את הברקסים (גם אחרי הסכמי השלום בינה לבין מצרים, שלא כלל את עזה, מה שנחשב הישג בעיני בגין….). אדרבא, תחת המשטר החדש בישראל מ- 1977, תאוות ההתפשטות רק התעצמה, ואת הביצוע לקחו על עצמם בשמחה קבלני משנה משיחיים עם סדר יום משלהם, מנותק ממערכת החוקים של מדינת ישראל, ומהצרכים הכוללים של אזרחיה.
כן – קצת קשה להסביר היום את התהליכים, כי קבלני ההתפשטות חיים לפי משפט אלוהי א-הסטורי ועשו הכל כדי לטשטש את ההישג המדיני הבולט של מלחמת ששת הימים. כשם שצפצפו על החוק הישראלי שלא הוחל בשטחים, כך צפצפו ביהירות על 242 שתקפה עדיין, גם אחרי שינויים בסדר העולמי עם נפילת ברה"מ. במקומה הם מעלים מאוב החלטת חבר הלאומים שעליה הם מתמקחים עם עצמם, כאילו ניתן להחזיר את מחוגי השעון לאחור ולהתעלם לא רק מהחוק הבינלאומי אלא גם מחוקי הפיסיקה. על פי אותו הגיון, כאשר העולם יתייאש מהחלטה 242 , והוא עלול להתייאש, או אז הם יקומו להתעקש עליה.
ההתחכמויות האלה נוצלו היטב ע"י הפלסטינים – ב- 1988. טרפוד המגעים פרס-חוסיין (ר' להלן), גרם לירדן להסתלק מתביעתה על השטח ואש"פ תפס את מקומה כתובע הלגיטימי לבעלות, כשהוא מקבל על עצמו כאמור את 242.
ב. במקום להתפלפל על החלטות סן-רמו, היינו מצפים שישראל תנסה בכל זאת למצוא דרך להגן על ההישג שנעלם מעיניה ב –1967 (אם עוד נשאר ממנו משהו). החלטות האו"ם מושפעות מתהליכים היסטוריים. אירוע היסטורי אחד "שולי וזניח", מלחמת העולם ה-2, הוביל להחלטת החלוקה באו"ם, שהובילה לסיום המנדט הבריטי ולמלחמה שפרצה ב- 1948 , שהסתיימה בהסכמי שביתת הנשק 1949 (תוספת 18% מהשטח להחזקה ישראלית עד הסכם שלום, סה"כ 78% מהשטח בידי ישראל), שהופרו במלחמת ששת הימים, שמחקה את סטאטוס הכיבוש של18% מהשטח שסיפחה ישראל שלא כדין לפני 1967, והשאירה ככבושים רק את השטחים שנכבשו ב- 1967.
מסובך? רק למי ששכתב את ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. כי האמת היא ששיחק לה הקלף, לישראל, עד שהתמכרה להגדיל את ההימור ובו בזמן קיטרה שכל העולם נגדה!
ההתעקשות של ישראל שלא להבין את הנוסח הכללי של 242 (ראו חוק הגולן, או התבטאויות של ברק (!) שהעלה ספק לגבי חלותה של 242 על הגדה ועל עזה) – הובילה בסופו של דבר להחלטה 2334 , שבניסוח מפורט ובאותיות קידוש הלבנה – מסלקת את ה"ספקות". הסתלקותן של מצרים ושל ירדן מהשטח, אינה מסירה את חלותה של 242 על הגדה ועל עזה, נקודה.
האו"ם לא ממהר להוציא משורותיו מדינות חברות, אבל כל זמן שהוא קיים, הוא יכול לשנות החלטות. הוא יכול גם להטיל סנקציות, יכול ולא הטיל. 2334 רק מבהירה את מהות המצב. נראה כאילו אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת שיווי משקל. אש"פ זיהה את היתרון שבקבלת החלטה לא מושלמת, וזנח את התמקחות על רעיונות ישנים שירדו מבמת המערכת הבינלאומית (למדו מבן-גוריון?) ישראל מצידה קיבלה קריאת השכמה שאולי תעיר אותה אל המציאות. כך נוצר אולי מעין תיקו שמספק לשני הצדדים הזדמנות נוספת למו"מ.
ג. מבחינת ישראל ברור שעדיף יתרון על תיקו – אבל רגע, מה עשתה ישראל עם סל מלא יתרונות אחרי ששת הימים? בואו נבדוק: החזירה במלואו את הקלף של סיני, רק אחרי מלחמת יום כיפור, שהחלישה מאוד את כוח ההרתעה הישראלי (שלא לדבר על המובן מאליו – מחיר הדמים). לא עברה כמעט דקה מאז השלמת הפינוי בסיני, וישראל השליכה עצמה לבוץ הלבנוני, במה שראש הממשלה אז, מנחם בגין, הגדיר כמלחמת ברירה.
ב- 1986 ניסה פרס להגיע להסדר עם המלך חוסיין ושמיר טרפד את הניסיון, שנגמר בכך שירדן פרשה מתביעתה על הגדה. במקביל, קבלני המשנה מעבר לקו הירוק מצפצפים לא רק על העולם (שיקפוץ להם, כי אלוהים אתם), גם במערכת החוק הישראלית הם משטים כאילו מדובר במדינה זרה. הבוס ששלח אותם לבצע בשבילו את העבודה המלוכלכת, אם "צריך", הם יורידו אותו על הברכיים.
אז מה קיבלנו מכל חבילת הקלפים שהתגלגלה לידינו ומה נשאר לנו ממנה?
– שתי מדינות: מדינת יהודה שכבר מזמן מתנהלת לפי סדר יום משלה, על חשבון צרכים של כלל האוכלוסייה במדינת האם, הלא היא מדינת ישראל.
– עולם שמתחיל לאבד סבלנות.
– קריאה אולי אחרונה לסדר בהחלטת מועצת הביטחון 2334.
מי יודע, אולי ישראל שלא יודעת להשתמש ביתרונות, תתגלה דווקא כמי שיודעת לגלגל תיקו לטובתה, בלי להזדקק למלחמה נגד כל העולם ואשתו? כרגע, אם לשפוט לפי תגובת נתניהו, זה ממש לא מה שקורה. החלטה 2334 העמידה את נתניהו במיטב הפוזיציה שלו – הנה הגיע הרגע שלו להיכנס למגרש ולתת את הקטע שלו, כמו שהוא אוהב. הוא תופס את הכדור ומגלגל אותו לאורך המגרש בעזרת הידיים ובעזרת הרגליים, כשהוא דוחף הצידה את כל מי שמפריע לו. נראה שלא ממש חשוב לו לכיוונו של איזה שער הוא שועט באקסטאזה. העיקר ללהטט ולהבקיע . לא איש כמוהו יחמיץ הזדמנות למחוות תיאטרליות כלפי פנים וכלפי חוץ. הבן של ההיסטוריון, פועל מחוץ להיסטוריה, עמוק בתוך ההיסטריה.
אם הוא סומך על טראמפ, עלולות להעיר אותו כמה הפתעות. טראמפ לא עובד אצל אף אחד, בטח לא אצל נתניהו (וגם לא אצל הבוס שלו איידלסון). הוא מסתכל על התמונה הגדולה ולא בטוח כלל איך הוא רואה בה את ישראל. הוא בעצמו עוד לא יודע איך הוא מתרגם את הכוח שנפל לו לידיים. אם פוטין הוא המודל שלו, ישראל צריכה להתפלל שהחלטה 242 ונגזרותיה לא יעופו לפח ההיסטוריה. מי שמצפה לכך, בהנחה שיקבל אור ירוק לסיפוח הגדה יגלה שלעולם אין חשק לטלטל עוד סירה במזרח התיכון.
תגיות: או"מ, הסכם-שלום, מועצת הביטחון, מחנה הימין
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
26 בינואר, 2017 בשעה 20:30
אשר יגורנו?
ריאד אל מלכי מדבר על חזרה להחלטת החלוקה של האו"ם, בתגובה לדברי נתניהו על שליטה ישראלית מלאה על כל השטחים שבין הים לירדן.
"המזנון" רשת ב' 26.1.17 (מהדורת החדשות של 11.00). יורד ב- 27.3.17.