מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אהוד ברק – התכנית להפלת שלטון נתניהו
אהוד ברק משתוקק לחזור לשלטון וינסה לממש חזרתו אם תהיה לה היתכנות משמעותית. עתותיו בידו להכין תכנית מלחמה שיטתית להפלת שלטון נתניהו
מאת: רון שביט
תכנית המלחמה של אהוד ברק
אהוד ברק אינו רוצה לחזור אל הגה השלטון. הוא משתוקק לחזור. האיש שנדמה כי נמוג ונעלם מנסה לעלות מתהום הנשייה. הסיבה: קיים אצלו צורך חזק לתיקון היסטורי של שנותיו הפוליטיות הנפתלות, שהותירו אותו עם קרדיט ציבורי חבול.
ההתייחסות המזלזלת אליו אינה במקומה, שכן לברק נתונים "על הנייר" שלא ניתן להתכחש להם. אך בעייתו המרכזית אינה נתוניו האישיים, כי אם היכולת לחיבורים בינאישיים שהיא חשובה לא פחות ממיומנות אנליטית. לזכותו ייאמר כי רמת המודעות העצמית שלו גבוהה יחסית ועל כן הוא ינסה לממש את חזרתו רק אם יחשוב כי קיימת לה היתכנות משמעותית.
בינתיים יש לברק שני משאבים חשובים. האחד הוא זמן רב: עתותיו בידו להכין תכנית מלחמה שיטתית ומקפת שמטרתה הפלת שלטון נתניהו. השני הוא מיצובו הפסיכולוגי: אין לו מה להפסיד (כמאמר אלון גל: "מקסימום תצליח") וזאת בניגוד לפוליטיקאים אחרים בזירה שמשאביהם הקיימים מדריכים אותם למשנה זהירות וללשון מנומסת יותר.
ככל לוחם הוא נדרש למודיעין שדה ולניצול פרצות אצל היריב. ניסיונו העשיר והיכרותו הקרובה עם נתניהו לאורך שנים משמשים אותו יחדיו. כאשר הוא מדבר על שיקול דעת מוטעה בסוגיה ביטחונית (עליה לדבריו הוא אינו יכול להרחיב) הוא הולם בראש הממשלה במה שהוא מזהה כבטן הרכה שלו – הטיקט המרכזי – הביטחון. כיוון שאין למעשה אופוזיציה שתוקפת את ראש הממשלה בצורה בוטה, כל שחקן מסיבותיו שלו, נכנס ברק לשטח פתוח ויכול לשעוט בו קדימה. ההסתערות שלו מבוססת על שיטת הבליץ, שבה מופעלים הכלים הכבדים ביותר תוך ארטילריה מסיבית והפצצות אוויריות.
בתכנית המלחמה של ברק אין הופעות חלביות או פרווה, אלא או הכול או לא כלום. הוא מחסל בכל קרב את כל התחמושת שברשותו, חוזר ל"אזרחות" ומתחמש עד למופע הבליץ הבא. כל עוד הדבר תלוי ברמטכ"ל לשעבר, שטח האש לא יהיה עוד מופקר. הוא ימשיך להופיע כדי ליצור נוכחות משמעותית בשיח הציבורי. גיחותיו מקבלות חיפוי בדמותם של שלטי חוצות הקוראים לו לרוץ שוב אל הגה השלטון ומעניקים לדבריו תוקף של שמץ קרדיט שכביכול חוזר להתבסס.
בנוסף, כל לוחם טוב נדרש לצבעי הסוואה. כך גם ראש ממשלתנו בדימוס. הוא מבין שברק הישן אינו אהוד, אך מקווה שברק החדש יהיה גם יהיה. תהליך המיתוג מחדש כולל הפעם את הרעיון המבריק של גידול הזקן העבות, אשר מנתק אותו מהמצוחצחות של ברק סטייל מגדלי אקירוב אל עבר "האזרח המודאג" שמחובר יותר להוויה הישראלית האפנתית.
מופעי הברק אינם צריכים לעורר בינתיים מתח רב בקרב יריביו, אך גם לא זלזול. אמנם השפל התדמיתי שבצקלונו מזמן לו מסע ארוך ומתיש, אך נתוניו האישיים, כמו גם הנוירוטיות של המערכת הציבורית שלנו, מעלים את ההסתברות לקמבק אל הבמה הציבורית.
ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית
תגיות: אהוד-ברק, ביטחון, בנימין-נתניהו, פוליטיקה
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
20 באוקטובר, 2016 בשעה 3:25
תודה על הפוסט , טוב תקצר היריעה מהסיבוך שבהערכת הסיכויים הלא גבוהים ממש של ברק , זה נגזרת או פונקציה של דעת קהל , הלכי רוח ציבוריים , מאשר הוא עצמו לעת הזו .
אלא , שנתוניו האישיים , או היכולות הבינאישיות , היוו למעשה קרדום / גרדום , והכל תלוי בנקודת ההתבוננות.
מרבית המבקרים , רואים בכך בעיה , אבל , זה צריך היה להיות מינוף מכריע בהצלחה שלו . הייחודיות , הכישרון , היכולת להנהיג , ההתבלטות האנליטית , הטבע האינטלקטואלי . בודד בצמרת !! משכמו ומעלה . לא סופר האנשים סביבו . חפשי"ם לשירותו . אבל :
במקום כך לבנות עצמו ,כמנהיג בעל כישוריים יחודיים ובולטים ומזקרים לעין כל , הוא הרבה להתנצל , ולהכות על חטא על כישוריו הלקויים בתקשורת בינאישית ועבודת צוות וכדומה … פטפוטי סרק , הונאות עצמיות .
וכך , הוא במו ידיו , אישש וטיפח מעגל מרושע , שאצל ברק , כמו ברק , תמיד ברק , ולא למד הלקח , איך להתנהל עם אנשים .
אז מרוב פטפוטי ביצים דנן , לא יקום מנהיג בעל שיעור קומה , שיאחד ויתווה נחרצות אסטרטגיה בתוך הבוקה והמבולקה . העם משווע למנהיג דנן . זה יכול היה להיות ברק . אבל :
במקום להתייחד כ… במקום להיות סיזיפי ונחרץ , הוא רק התנצל על חולשות בינאישיות מגוחכות , פרי מניפולציות תקשורתיות או הבלות רוח דנן .
והתוצאה , הנה היא …. גידל זקן , כל הכבוד ….
תודה
22 באוקטובר, 2016 בשעה 9:16
אשליית ברק
אינני יודע לאיזו מטרה נכתב מאמרו של הד"ר שביט – תרגיל אינטלקטואלי או "כיסופים מדומיינים" (wishful thinking). מכל מקום, הדברים ראויים לכמה הערות והשגות:
יש בוודאי במקומותינו חסידים שוטים שרוצים בחזרתו של ברק לפוליטיקה, מטעמים אישיים או אלטרואיסטיים. אני מעריך שרוב הציבור אינו משתוקק לכך מסיבות לא מעטות ומגוונות.
ברק אינו מוכר כאדם רגיש לתחושות הציבור וסביר להניח שאחרי מסעות העבר שלו בשדות הפוליטיקה הישראלית והבינלאומית, מעדיף הציבור שברק ימשיך לעשות לביתו ולא יחזור לנסות למכור בפומבי את משנותיו הישנות, שכשלו רובן ככולן לא אחת. אם יגיע העניין לקלפי, אני "מהמר" שלברק תחכה שם עמדה נחרצת מצד הציבור – "נגד".
גם כיום, בהתבטאויותיו האחרונות של ברק אין "מסר" חדש עבור הציבור. התקפותיו הפרועות על ראש הממשלה מכילות במקרה הטוב רמזים מעורפלים לדבר מה שידוע ליחידי-סגולה כמוהו; ובמקרה הרע, הן רוויות סיסמאות ללא נימוק או ביסוס. בלא סחורה למכור, גם לא יהיו לברק קונים. למכירת המנטרות הישנות, יש בשמאל אנשי מכירות אחרים, טובים לא פחות ממנו. העובדה שאינם יכולים להוכיח ביצועים היא גם יתרונם הגדול – מפני שלא רשומים על שמם כישלונות גדולים – וגם חסרונם הגדול – "הכול דיבורים" איננו מליץ יושר פוליטי אפקטיבי במיוחד.
התייצבות ברק בעמדת המתנה, תוך שהוא מזכיר מפעם לפעם לציבור במי ובמה מדובר, גם היא מעוררת שאלה – עד מתי? אמנם יש לנו במחנה השמאל את הדוגמא של פרס ז"ל, ולפיה יכול ברק להמתין אפילו 15 שנים ליומו הגדול. פרס שקל, כזכור, לרוץ לראשות הממשלה לאחר שסיים את תפקידו כנשיא, אבל מי שמנהל את העולם התזזי שלנו, חשב אחרת. המתנה של ברק לשעת כושר בגילו, תוך שריפת המון דלק פוליטי ואישי פוטנציאלי בתהליך של מהלכי סרק, היא שחיקה וודאית של האיש דימויו ומעמדו הציבורי. המתנה "בפול גז בניוטרל" תזהה אותו עם מדיניות "המחנה הציוני", אבל ספק אם תאחה את הקרעים ביניהם. האם הוא עושה את כל הרעש הציבורי רק בכדי למנוע מגבי אשכנזי לחזור לפוליטיקה ולדחוק אותו סופית לתהום הנשייה?!
שביט משתמש במונחים מהתחום הצבאי לתאור מהלכיו של ברק, אלא שהם אינם תואמי-הזירה שבה אולי מבקש ברק לשחק. ברק היה ונותר מהמר חובבן. כך פעל בהסכם שארם-אל-שייך, 1999 (הסכם וואי המתוקן) ובוועידת בקמפ-דויד השנייה (יולי 2000) מול ערפאת. כך פעל ביציאה-בריחה מלבנון (מאי 2000) תוך הפקרת צד"ל, וכך גם בטיפול באינתיפאדה ה- 2 (פרצה בספטמבר 2000) בשלביה המוקדמים. נדרש מצביא אמיתי כאריאל שרון, בכדי לקבל את ההכרעות הנכונות באיו"ש. אולם עד להגעתו של זה, ספגה כבר אוכלוסיית ישראל מאות רבות של נפגעים – הרוגים ופצועים ונזק כלכלי אדיר.
גם הפעם ברק מהמר; דומני שהפעם הוא מהמר שוב על הקלינטונים. אם תהיה הילרי לנשיאה, הוא מצפה לרוח גבית בזכות קרבתו ההיסטורית לרבין ז"ל, מדייריו החדשים-ישנים של הבית הלבן. אפשר ששוב יצליח לבלבל אותם ולהזיק לנו בכך שיעמיד את הנושא הישראלי-פלשתינאי במוקד הסכסוכים החדשים בין ישראל לממשל האמריקני, כפי שעשו קודמיו מול הגאון המדיני אובמה. בכך יכביד מאוד על הימין, אבל גם לא ישיג שום דבר מדיני חדש, מלבד הרבה רוח וצלצולים שהוא במרכזם – "המדינאי שחזר מן הכפור בכדי להציל את מדינת-ישראל מעצמה…" ומשמש להם סוס-טרויאני; סליחה, מוותר על הטובות. מדינה ריבונית אינה זקוקה לזרים שינהלוה מבחוץ, ולמקומיים "חוצנים" שינהלוה בתמיכתם של הזרים.
ברק איננו רץ למרחקים ארוכים; מעשיו הם מעשי-שפן – "מהר וקצר"… ויציאה למנוחה ממושכת.
הזקן העבות שגידל ברק אינו מבלבל איש, לא במחנה אוהדי ברק שאינו זקוק לו ולא במחנה מתנגדיו שדרכיו של ברק מסגירות אותו הרבה יותר ממראה פניו האקטואלי. ככל שיתנהל "כפיל בחנות חרסינה" ביחסו לממשלה ולנתניהו, ילך הזקן ויאבד מיכולתו להסוות את המהמר שמאחוריו. ברק אמנם נושא תואר רמטכ"ל בדימוס, אבל אף פעם לא התרגשתי מביצועיו כרמטכ"ל או כאלוף. אשר לפוליטיקה: נתניהו יכול בנקל לעשות לו בי"ס או אפילו אוניברסיטה, בהתחשב בשרידות הפוליטית של שניהם ובקשיים האמתיים שמולם מתמודד כל אחד מהם כראש-ממשלה. כראש ממשלה, ברק איננו תחליף לנתניהו.
צודק שביט שאין שום סיבה לעצור את הנשימה לנוכח גיחותיו האחרונות של ברק לתקשורת. לפי שעה, לפחות, הוא איננו מהווה איום עבור נתניהו, ונתניהו איננו הולך בינתיים הביתה. המציאות האזורית והמציאות מול ארה"ב כל-כך נזילה, שיתכן שעד אשר ברק ירוקן את מחסניותיו הרדודות ויטען אותן מחדש פעם או פעמיים בתחמיש משופר, תעלם כליל המטרה שאליה הוא חותר.
לא אתפלא אם האימפולסיביות וקוצר הרוח של ברק יחוללו משבר במחנה המרכז-שמאל, שלא רק לא יחליש את נתניהו, אלא דווקא יגרום לו להתחזק פוליטית; ימים יגידו.
לסכום:-
נראה לי שבינתיים שהאופציה הכי טובה עבור השמאל, היא ממשלת שיתוף עם נתניהו, במטרה לנסות להגיע להסכם אזורי עם העולם הערבי הסוני "המתון" יחסית. להערכתי אין חלופה מדינית ראלית אחרת, ומה שיקרה אם אפשרות זו לא תעלה יפה, הוא סיפוח גושי ההתיישבות ובקעת הירדן באיו"ש והקמתה של אוטונומיה פלשתינאית בנוסח בגין או בנוסח דומה לכך בחלקים מאיו"ש.