מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
תשלומי הורים בחינוך – האם להעביר את הנטל לכלל הציבור
הנטל הכספי על הורי תלמידים בתשלומים למערכת החינוך מעורר את מחאתם ומוביל לרעיון הטלתו על כלל הציבור. האם ראוי שהציבור יממן את התשלומים הללו?
מאת: דליה בלומנפלד
הורים לילדים בבתי-ספר סובלים מנטל כלכלי של תשלומים שנתיים גבוהים עבור לימוד ילדיהם. אמנם קיים חוק חינוך חובה חינם, אך בישראל החינוך אינו חינם. ההורים ונציגיהם מתלוננים על כך משך שנים, אך ממשיכים לשלם לבתי-הספר מדי שנה בשנה.
לפתרון בעיית תשלומי הורים בחינוך הועלו במשך השנים הצעות שונות המטילות על כלל האזרחים את התשלום במקום ההורים. הצעה אחת היא לחייב את כלל הציבור במימונם על ידי העלאת הביטוח הלאומי לכלל הציבור. הצעה אחרת היא להעלות את הארנונה ברשויות המקומית לצורך מימון החינוך במקום ההורים. הצעה נוספת היא להטיל מס חינוך מיוחד על כלל הציבור. הצעות אלה הועלו בדו"ח ועדת לנגרמן שמינה בשנות ה-90 שר החינוך דאז זבולון המר.
לאחרונה פורסם (דה מרקר) כי משרד החינוך יבחן אפשרות לביטול גביית תשלומי הורים על ידי הטלת הגבייה על כלל הציבור באמצעות ועדה שישותפו בה, נוסף לנוגעים בדבר, גם נציגי משרד האוצר והביטוח הלאומי. זאת לאחר שפורום ועדי ההורים היישוביים איים לא לאשר את תשלומי ההורים לשנה הקרובה. הכיוון הוא להעביר את נטל התשלומים מההורים לכלל הציבור.
השאלה העולה היא האם הציבור הוא זה שצריך לממן את נטל התשלומים ההולך וגדל? תקציב החינוך לשנים 2017-2018 מגיע לכדי 57 מיליארד ₪. (ראו פה) זהו סכום המשתווה כמעט בגודלו לתקציב ביטחון המדינה. ישראל נחשבת מעצמה ביטחונית. האם בהשקעה יעילה של תקציב זה היא אינה יכולה להיות מעצמה חינוכית?
התקציב העצום של החינוך מאפשר לישראל להיות מעצמה בחינוך ולממן את בתי-הספר מתקציב החינוך בלבד ללא תשלומי הורים. השאלה היא איך מבוצעת הקצאת הכספים בתוך התקציב עצמו. מי שמתווה את מדיניות הקצאת התקציב הוא שר החינוך, והוא מקצה את התקציב על פי מטרות שגיבש.
אחת המטרות שהציב שר החינוך הנוכחי היא חינוך לערכים (הערכים שהוא ומפלגתו מאמינים בהם) באמצעות החינוך הבלתי פורמאלי כדבריו: "עדיף להשקיע בחינוך הלא פורמלי מאשר בפורמלי". לדבריו היעדים הם הערכים, התפיסה היא עסקית. אלא שהשקעה תקציבית גדולה יותר בחינוך הלא פורמאלי לא תשפר את החינוך הפורמאלי. החינוך הפורמאלי הוא ליבת מערכת החינוך ואת איכותו מודדים.
גם השקעת כספים בתכנית להעצמת הזהות היהודית במערכת החינוך הפורמאלית, במקום בחיזוק מקצועות הלימוד אינה מבטיחה את איכות החינוך. הממשלה מחלקת תקציבים למשרדים השונים, אך אינה מקפידה שהכספים ינותבו לתחומי התוכן של אותם משרדים, ובמקרה זה לשיפור מקצועות הלימוד במערכת החינוך הפורמאלית. ניתן לצפות מהממשלה שתתייעל ולא תדרוש מההורים או מהציבור תוספות תשלומים.
תקציב משרד החינוך יכול לממן את החינוך בלי תשלומי הורים. זה לא קורה. משרד החינוך מתיר לבתי-ספר לגבות תשלומי-הורים. ועדת החינוך, שלה סמכות בעניין, פועלת כחותמת גומי ומאשרת את התשלומים.
משרד החינוך מפרסם את תקנות התשלום בחוזרי מנכ"ל (ראה פה למשל). הנוהל הוא שמשרד החינוך קובע את תשלומי ההורים וועדת החינוך צריכה לאשר אותו. ועדת החינוך היא הריבון האחראי על פעילות משרד החינוך. במקום לנהל ישיבות משמעותיות על תשלומי-ההורים, מנהלת ועדת החינוך ישיבות טכניות ומאשרת באופן אוטומטי את תשלומי החובה שקבע משרד החינוך ומתעלמת מתשלומי הרשות ומתשלומים מרצון שמוטלים על הורים בבתי-ספר. ועדת החינוך אינה מפקחת באמת על משרד החינוך. היא מאשרת את החלטותיו ובכך מועלת בתפקידה. דיון משמעותי בתשלומים עם הנחיות מגבילות למשרד החינוך יכול היה להיות מועיל יותר לאינטרס הציבורי ולהגבלת תשלומי הורים, אם לא לביטולם.
העברת מוסדות חינוך לבעלות פרטית והצעת חוק הניהול העצמי של בתי-ספר הן יוזמות משרד החינוך המובילות להגדלת תשלומי-הורים. אין מקום להשית את התשלומים ההולכים ועולים על כלל הציבור.
הצעת חוק הניהול העצמי החדשה מחילה את הניהול העצמי על כל בתי-הספר הרשמיים ברשויות המקומיות. לא רק בתי-ספר יסודיים, אלא גם חטיבות ביניים. הניהול העצמי של המנהלים יעביר לידיהם גם את הניהול הכלכלי, כולל רכישת שירותים בחינוך בעבור פרויקטים לימודיים, יוזמות חינוכיות, (ראו בעמ' 1509 פה). המשמעות היא שיוכלו להעסיק עובדי-קבלן שימומנו מכספי הורים. מנהלים מקבלים היתר להתנהל כעסק כלכלי וסביר להניח שידרשו מהורים תשלומי רשות נוספים. העברת נטל התשלומים על כלל האזרחים לא תמנע גם תשלומי הורים, שיהיו מוכנים לשלם הכל עבור חינוך ילדיהם.
התהליך של העברת מוסדות חינוך מבעלויות של המדינה והרשויות המקומיות לחברות פרטיות ולרשתות חינוך מוביל להעברת תקציב מדינה אל החברות והרשתות. אמנם משרד החינוך קובע את סך התקורה שמותר לחברות ולרשתות לגבות עבורן ומחייב אותן לממן תקציבים מוגדרים כגון, לשיעורים ולשכר מורים, אך מאחר שאינו מפקח עליהן באופן הדוק, נגרעים תקציבים משכר מורים ומשיעורים לטובת מנגנון החברות והרשתות ולטובת רווחיהן. (ראו פה. דוגמא ממחישה ניתן לראות ברשומה זו המתייחסת לקרן קרב) כך יש סיכוי שתלמידים יקבלו פחות לימוד תמורת אותו תקציב או יותר תקציב.
אחת הסיבות להתנגדות לתשלומי הורים, נוסף לסכומים ההולכים ועולים, היא חוסר הפיקוח של משרד החינוך על הגבייה בבתי-הספר. בתי-ספר גובים תשלומים, ויש בהם הגובים סכומים גבוהים מעל ההיתר שקובעת ועדת החינוך מדי שנה בשנה. הורים, שמנסים לקבל בחזרה את ההפרש, פונים למשרד החינוך, אך לא מקבלים עזרה. ידוע על הורים שביקשו עזרה בהחזרת כספים, אך לא נמצאה כתובת שתטפל בהחזר להורה המסוים. הורים אינם מקבלים מענה להחזר ספציפי של תשלום גבוה מדי. גם על הורים המסרבים לשלם אין משרד החינוך מפקח ומפנה את בתי-הספר להליכי גבייה אזרחיים. הגישה היא דה-רגולציה. האחריות מוטלת על בתי-הספר בלי שיהיה פיקוח או אכיפה בעניין זה. באופן כזה לרוב נאלצים הורים לשלם יותר. העברת נטל התשלומים על כלל הציבור במקום ההורים אולי תפתור את בעיית ההורים. אך השאלה היא האם ההורים באמת יפסיקו לשלם לבתי-ספר, או שיצוצו בקשות חדשות לתשלום.
ההורים צודקים כשהם מתקוממים נגד תשלומים למערכת החינוך. אבל הפתרון המוצע להעביר את הנטל על כלל הציבור הוא פתרון לא ראוי. אם מערכת החינוך הייתה ממלכתית ומוחזקת בידי המדינה בלבד, מוצדק היה להטיל מס על כלל הציבור. בהקשר זה המלצת דו"ח ועדת לנגרמן הייתה מוצדקת בשעתה. אז עדיין הייתה מערכת החינוך ממלכתית. אך במערכת חינוך מופרטת, מבוזרת ולא יעילה, שבה זולגים כספי תקציב החינוך לידי חברות ורשתות, לא מוצדק להפיל נטל מס על כלל הציבור .
תגיות: ביזור בחינוך, הפרטת-החינוך, ועדת החינוך והתרבות, ועדת החינוך של הכנסת, חינוך-בלתי-פורמאלי, מערכת החינוך, משרד-החינוך, ניהול עצמי, ניהול עצמי בבתי ספר, ניהול עצמי של בתי-ספר, תקציב-החינוך, תשלומי הורים בחינוך
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
26 באוגוסט, 2016 בשעה 1:36
מהו החלק בתקציב החינוך שעובר דרך הצנרת של גופים חיצוניים וכמה ממנו חוזר למערכת?
יש מידע על הדבר הזה?
מהו המתאם בין שיטת האינסטלציה הזאת לבין מצב מערכת החינוך?
האם המתאם חיובי או שלילי?
האם השיטה הזו מוכיחה את עצמה או להיפך?
יש מידע על כך?
26 באוגוסט, 2016 בשעה 15:55
לתגובה 1
הכתבה הזאת בדה-מרקר חושפת מידע על העברות כספיות של משרד החינוך לחברות חיצוניות:
משרד החינוך בע"מ: כך מקבלים מאות גופים פרטיים כ-11 מיליארד שקל
משרד החינוך כבר לא אחראי על חינוך ילדיכם – הוא העביר את הטיפול ברוב התחומים שעליהם הוא מופקד לידי מאות גופים, עמותות וחברות ■ מפת ההפרטה של מערכת החינוך נחשפת
http://www.themarker.com/news/education/1.2450395
מה זאת אומרת: "כמה מהכסף חוזר למערכת"?
המחקר האחרון של מרכז אדוה מתייחס, בהקשר לבעיות פערים בחינוך, לבעלויות ורשתות בבתי-הספר העל יסודיים http://www.blacklabor.org/wp-content/uploads/2016/08/%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%941.pdf
משרד החינוך אינו מנגיש מידע בנושא זה לציבור, לפי מיטב ידיעתי.
26 באוגוסט, 2016 בשעה 17:54
היחידה הממשלתית לחופש המידע פרסמה את ההתקשרויות של משרד החינוך עם ספקים חיצוניים. הבעיה היא שאין סיווג לתחומים. תחום החינוך נכלל בתחום אספקת שירותים וספקים בתחומים שונים. הצגת נתונים כזאת אינה מאפשרת לגורמים לא מקצועיים לפלח את הגופים המעורבים ממש בתחום החינוך במערכת החינוך. גם גורמים מקצועיים מתקשים להתמודד עם סיווג הנתונים המוצגים בדו"ח. למשל, דו"ח רבעון שני על מינהל החינוך ההתישבותי. https://foi.gov.il/he/node/2861
27 באוגוסט, 2016 בשעה 14:14
כמה כסף חוזר.
אם משרד החינוך מעביר סכום X לעמותה מסוימת עבור פעילות שלה בתוך המערכת – כמה מהכסף הזה מושקע במטרה המוצהרת?
כמה כסף נשאר באותם גופים חיצוניים (משכורות, משרדים, פרסום וכיו"ב)?