הדרך לצאת מהמלכודת הפוליטית העולמית בה קרסה פוליטיקת המרכז וחל תהליך של הקצנה, היא הדרך של אינטרנציונליזם פרוגרסיבי, המבוסס על סולידריות בין קבוצות הרוב הגדולות ברחבי העולם, שמוכנות להדליק מחדש את הלפיד של פוליטיקה דמוקרטית בקנה מידה עולמי
מאת: יאניס וארופאקיס. תרגם: דני זמיר
לבנות אינטרנציונל פרוגרסיבי
האם האנושות יכולה לעצב וליישם כללי ברטון וודס חדשים, בלא המלחמה הנוראה שקדמה להם?
הפוליטיקה במדינות המפותחות של המערב נמצאת בעיצומה של טלטלה שלא נראתה כמוה מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. הדפלציה הגדולה השלטת כעת משני עברי האוקיינוס האטלנטי, מקימה לתחייה כוחות פוליטיים שרבצו רדומים מאז סוף מלחמת העולם השנייה. ההתלהבות חוזרת לפוליטיקה, אבל לא באופן שרבים מאתנו קיוו.
הימין מונע עכשיו על ידי להט אנטי ממסדי, שהיה עד כה נחלתו הבלעדית של השמאל. בארצות הברית, דונלד טראמפ, מתאר בצורה די אמינה את הילרי קלינטון, כמקושרת היטב לוול-סטריט, להוטה לפלוש לארצות ניכר, ומוכנה לאמץ הסכמי סחר חופשי, שחותרים תחת רמת החיים של מיליוני עובדים. בבריטניה, הברקסיט (החלטת הפרישה מהאיחוד האירופי) הטיל על שמרנים-תאצ'ריסטים, את תפקיד המגנים הנלהבים של שירות הבריאות הלאומי.
לשינוי הזה יש תקדים בעתות דפלציה, שבהן הימין הפופוליסטי אימץ באופן מסורתי רטוריקה שמאלנית לכאורה. כל מי שמסוגל לעכל בחינה מחודשת של נאומי פשיסטים מובילים ונאצים של שנות ה-20 וה-30, יוכל למצוא את מוסוליני תובע ביטחון סוציאלי ושר לו שירי תהילה, או את הביקורת הנוקבת של יוזף גבלס על המגזר הפיננסי. במבט ראשון, קשה היה להבחין בין העמדות של מוסוליני וגבלס לבין מטרות פרוגרסיביות.
מה שאנחנו חווים כיום, הוא התוצאה הטבעית של קריסת הפוליטיקה של המרכז. וזאת בגלל משבר הקפיטליזם הגלובלי שבו המפולת הפיננסית הובילה למיתון גדול ולאחר מכן לדפלציה הגדולה השוררת כיום.
הימין פשוט חוזר על הטריק הישן שלו, של הישענות על הכעס המוצדק והשאיפות המתוסכלות של הקורבנות, כדי לקדם את האג'נדה הימנית הדוחה שלו.
ההלם של ניקסון
הכל התחיל עם קיצה של המערכת המוניטרית הבינלאומית, שהוקמה בברטון וודס בשנת 1944. המערכת הזו עיצבה את הקונצנזוס הפוליטי שלאחר המלחמה, שהתבסס על "כלכלה מעורבת", מגבלות על אי-שוויון, ורגולציה פיננסית חזקה. "תור הזהב" הזה הסתיים עם מה שנקרא "ההלם של ניקסון" ב -1971, כאשר אמריקה איבדה את העודפים, ששמרו על קפיטליזם עולמי יציב.
למרבה הפלא, ההגמוניה של אמריקה עוד גדלה בתקופה שאחרי ה"הלם של ניקסון". הדבר קרה במקביל עם גירעונות מסחריים ותקציביים של אמריקה. אבל כדי להבטיח את מימון הגירעונות האלה, על הבנקאים היה להשתחרר מן המגבלות של הניו דיל וברטון וודס שהיו עדיין מוטלים עליהם. רק כך הם יכלו לעודד ולנהל את תנועות ההון פנימה, שהיו דרושות כדי לממן את הגירעונות הפיסקליים ובחשבון השוטף של אמריקה.
– הפיננסיאליזציה של הכלכלה היתה המטרה,
– הניאו ליברליזם היה הגלימה האידיאולוגית שלה,
– תקופת פול וולקר והעלאות הריבית של הפדרל ריזרב, היו הטריגר שלה,
– והנשיא קלינטון היה מי שסגר סופית את העסקה השטנית.
והעיתוי לא היה יכול להיות יותר מתאים: קריסת האימפריה הסובייטית והפתיחה של סין, שיצרו גל של היצע-עבודה עבור קפיטליזם הגלובלי – מיליארד עובדים נוספים – שהקפיצו את הרווחים וגם דיכאו את עליית השכר ברחבי המערב.
הפיננסיאליזציה הקיצונית הביאה לאי שוויון עצום ולפגיעות עמוקה. אבל למעמד הפועלים של המערב, היתה לפחות גישה להלוואות זולות והיו מחירי בתים מנופחים, שאיזנו את ההשפעות של שכר העבודה הקפוא והעברות המסים שהיו בירידה.
דעיכת המפלגות המסורתיות
ואז באה המפולת של 2008, שיצרה באמריקה ובאירופה עודף עצום בהיצע של כסף וגם של עובדים. בזמן שרבים איבדו את מקומות עבודתם, בתיהם, ותקוותיהם, טריליונים של דולרי חיסכון כבר שטפו את המרכזים הפיננסיים בעולם, וטריליונים נוספים נשאבו החוצה על ידי בנקים מרכזיים נואשים, שהיו להוטים להחליף את הכסף הרעיל של בעלי ההון.
התמונה היא:
– החברות והשחקנים המוסדיים מפוחדים, מכדי להשקיע בכלכלה הריאלית,
– מחירי המניות רעים,
– הפרומיל העליון לא מאמין למה שקורה,
והשאר מסתכלים חסרי אונים, בעוד ענבי זעם "… מתמלאים והולכים, הולכים וכבדים לקראת הבציר."
וכך קרה שחלקים גדולים של האנושות באמריקה ובאירופה, שקעו בחובות והתפתו בנקל
– בידי מחרחרי הפחדים של טראמפ,
– ע"י שנאת הזרים של לה פן, מנהיגת החזית הלאומית הצרפתית,
– או ע"י האנגלים תומכי עזיבת האיחוד, שנהו אחרי האשליה המזהירה של בריטניה השלטת מחדש בימים.
כאשר גדל מספרם של הנוהים אחרי הפחדים, השנאה והאשליות, המפלגות המסורתיות דועכות וחדלות להיות רלוונטיות, ובמקומן מופיעים שני גושים פוליטיים חדשים:
א. גוש אחד מייצג את הטרויקה הישנה של ליברליזציה, גלובליזציה ופיננסיאליזציה. הגוש הזה עדיין יכול להיות בשלטון, אבל המניה שלו צונחת מהר, כמו דיוויד קמרון באנגליה, הסוציאל-דמוקרטים האירופיים, הילרי קלינטון, הנציבות האירופית. על כך יכולה להעיד אפילו ממשלת "סיריזה", של אחרי כניעתה של יוון לדרישות האיחוד האירופי.
ב. הגוש השני נוצר ע"י טראמפ, לה פן, הימין הבריטי שפרש, הממשלות האי-ליברליות של פולין והונגריה, ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.
סיפורם הוא הסיפור של אינטרנציונל לאומני – היצור הקלסי של עידן הדפלציה – המאחד בוז לדמוקרטיה ליברלית יחד עם היכולת לגייס את ההמונים שימחצו את הדמוקרטיה הזאת.
ההתנגשות בין שני הגושים האלה היא גם אמיתית וגם מטעה. קלינטון לעומת טראמפ זהו קרב אמיתי, כפי שגם הקרב של האיחוד האירופי מול הפורשים בבריטניה הוא קרב אמיתי.
אבל שני הצדדים הלוחמים הם שותפים לדבר עבירה ולא אויבים, כיוון שהם מנציחים לולאה אינסופית של חיזוק הדדי, כשכל צד מגדיר את עצמו ומגייס את תומכיו על הבסיס של – "למה אני מתנגד ליריב".
מבשרי התנועה הפרוגרסיבית
הדרך היחידה לצאת מהמלכודת הפוליטית הזאת, היא הדרך של אינטרנציונליזם פרוגרסיבי, המבוסס על סולידריות בין קבוצות הרוב הגדולות ברחבי העולם, שמוכנות להדליק מחדש את הלפיד של פוליטיקה דמוקרטית בקנה מידה עולמי. אם זה נשמע אוטופי, מן הראוי להדגיש כי חומרי הגלם לכך, הם כבר זמינים.
"המהפכה הפוליטית" של ברני סנדרס בארה"ב, המנהיגות של ג'רמי קורבין בלייבור הבריטי, תנועת הדמוקרטיה של אירופה ("DiEM25"), כל אלה הם מבשרי תנועה פרוגרסיבית בינלאומית, שיכולה להגדיר את הטריטוריה הרוחנית שעליה חייבים לבנות פוליטיקה דמוקרטית.
אבל אנחנו נמצאים בשלב מוקדם ונתקלים בתגובה קשה של הטרויקה העולמית: הטיפול של הוועדה הלאומית הדמוקרטית בסנדרס, המערכה נגד קורבין בלייבור והניסיון להאשים אותי על כך שהעזתי להתנגד לתכנית הצנע של האיחוד האירופי עבור יוון.
הדפלציה הגדולה מציבה שאלה גדולה: האם האנושות יכולה לעצב וליישם כללי ברטון וודס חדשים, מתקדמים מבחינה טכנולוגית, "ירוקים" –מערכת שתעשה את כוכב הלכת שלנו בר קיימא מבחינה אקולוגית וכלכלית –ללא הסבל הנורא וההרס העולמי [של מלחמת העולם השנייה], שקדמו לברטון וודס המקורית?
אם אנחנו – האינטרנציונליסטים הפרוגרסיביים – לא נענה על השאלה הזאת, מי יעשה זאת? אף אחד משני הגושים הפוליטיים המתחרים כיום על הכוח במערב, אפילו איננו רוצה להציג את השאלה הזאת.
יאניס וארופאקיס הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה. כיהן כשר האוצר של יוון
מתוך "project-syndicate"תרגום: דני זמיר, משמר העמק
המאמר פורסם לראשונה באתר "שווים" בעריכת עזרא דלומי בתאריך 10.8.2016
Tags: אינטרנציונליזם פרוגרסיבי, ברקזיט, גלובליזציה, הסכמי ברטון וודס, יאניס וארופאקיס, ימין, שמאל, תעסוקה
יש מניפולציה בתרגום שלכם, שמתאימה את הניסוחים לקריאה להקים עוד מפלגה. כאילו חסר פיצול בתוך האמבה המתקראת "הסוציאל דמוקרטיה הישראלית". כאילו יש בכלל תנועה סוציאל דמוקרטית בישראל, הבה נפצלנה פן תשפיע על הפוליטיקה