חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

איך מחזירים את השמאל להגמוניה

נושאים דעות, פוליטי ב 1.08.16 0:43

הדרך להתחדשות השמאל היא בגיבוש זהות-על יהודיתישראלית שתהיה מבוססת על ציונות מזה והצגת הכיבוש והמגמות האנטי דמוקרטיות כמסכנות את עתידה של ישראל, מזה. הציונות פירושה ראיית ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי המקיימת שוויון זכויות וחובות לכל אזרחיה, גם אלה מביניהם שאינם יהודים

מאת: אורי יזהר

אז איך עושים את זה?

בתוך כל הברברת על מצב החברה והמדינה הנשפכת עלינו מכל אמצעי התקשורת ושוטפת את אזנינו ותודעתנו עד שאיננו יכולים להבחין בין עיקר וטפל, מופיעים מדי פעם מאמרים או דברים שנישאו בעל פה, שהם בעלי משקל סגולי גבוה, אבל לרוב הם הולכים לאיבוד ברעש הכללי ולא מעוררים דיון רציני בבעיות שהעלו. שני טקסטים רציניים כאלה הם מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל "המהפכה התרבותית היא רק ההתחלה" (הארץ 8.7.2016) והראיון שערך עזרא דלומי עם פרופ' דני גוטוויין על כישלון המחאה החברתית במלאת לה חמש שנים (הזמן הירוק 14.7.2016). הניתוחים שנעשו על ידם הם רציניים והמסקנות לגבי השמאל נכונות. אבל על שאלה אחת אין להם תשובה רלוונטית: איך עושים את זה, כלומר איך מחזירים את השמאל לעמדת ההגמוניה שהייתה לו ואבדה כבר לפני שנים רבות.

הימין טוען שהזעקות "פשיזם עליך ישראל" הבאות מצד שמאל הן תעמולה שקרית. לדעתם אין כאן פשיזם. להיפך, הדמוקרטיה חוגגת. פרופ' שטרנהל, מהבולטים בחוקרי הפשיזם האירופי כותב כי להופעת הפשיזם קדמה תקופה ממושכת, במחצית השנייה של המאה ה-19, שבה התנהלה בצרפת, גרמניה ואיטליה  מתקפה רבת עצמה בשם הלאומיות הרדיקלית על הערכים האוניברסליים של הדמוקרטיה הליברלית – זכויות אדם ואזרח – שהעלתה הנאורות של סוף המאה ה-18 על סדר היום של אירופה וארה"ב. הלאום, לפי הגישה האנטי ליברלית, הוא גוף אורגני שטובתו והאינטרסים שלו עליונים עקרונית על זכויות היחיד. לאומיות כזו זקוקה לאויב מתמיד כדי לשמר את זהותה. לעיתים האויב הוא חיצוני ולעיתים פנימי, כמו היהודים בצרפת בתקופת משפט דרייפוס. האינטלקטואלים הקוסמופוליטיים הם אויבי הלאומיות. האיכר הפשוט העמל בשדה ובעל המלאכה בסדנתו הם המגלמים את רוח האומה. מכיוון שפשוטי העם הם הרוב, ניתן לקיים זכות בחירה כללית ולהשליט על המיעוט הליברלי את עריצות הרוב. המהפכה התרבותית הזאת הכשירה את הקרקע לעלייתו של הפשיזם הפוליטי בשנות העשרים והשלושים. באיטליה וגרמניה הפאשיזם ניצח. בצרפת הוא נכשל בשנות השלושים אבל עלה לשלטון בראשות המרשל פטן אחרי מפלת צרפת ב-1940. גם בישראל אנו עדים כיום להתחוללותה של מהפכה אנטי ליברלית המובלת על ידי דמויות כמירי רגב, נפתלי בנט וחבריהם ומצטרף אליהם בנימין נתניהו בניסיונותיו להשתלט כליל על מרחב התקשורת הישראלי. ושטרנהל מסיים בשאלה: “האם ההמשך הידוע משנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד לעמוד מול כוחות ההרס". שואל ואינו משיב.

את המחאה החברתית של קיץ 2011 רואה פרופ' גוטוויין, דמות בולטת בסוציאל דמוקרטיה הישראלית, ככישלון. הקריאות לצדק חברתי והפסקת ההפרטות התפוגגו והמשטר הכלכלי הניאו ליברלי בהנהגת נתניהו עומד על מכונו איתן מתמיד. ההישגים של המחאה מועטים ושינוי השיח לא הוביל לשינוי המדיניות והסדר החברתי. התיקונים הם נקודתיים ולא מערכתיים. “אצל מרבית המוחים, אומר גוטוויין, "התביעה הייתה למקצה שיפורים במצבם, לא לשינוי כלכלי-חברתי יסודי". וזאת למרות הצבע "האדום" שניתן למחאה על ידי חלק ממוביליה. נתניהו זיהה את הסתירה הזאת ומינף מתוכה את ההונאה המתקראת וועדת טרכטנברג. השמאל הישראלי, העבודה ומרצ, לא ניצלו את המחאה לתוספת כוח פוליטי כי הן עצמן מייצגות את המעמדות המבוססים שתמכו במשטר ההפרטות ואין להן עניין בשינוי הסדר הקיים. השמאל התעלם מהמעמדות הנמוכים שהם הבסיס לכל שינוי של הסדר החברתי. “מה שצריך לעשות, אומר גוטוויין, “הוא לכונן שמאל ישראלי שהאוריינטציה שלו הם המעמדות הבינוני נמוך והנמוך המצביעים לימין". הימין מנצח במעמדות אלה כי הוא מציע להם פיצוי בדמות העדפה מגזרית, תחליף מדינת רווחה בהתנחלויות וכריכת העדפות ותגמולים בהצבעה לימין ומפלגותיו. התשובה של השמאל הייתה צריכה להיות הצגת תכנית של מדינת רווחה עדכנית ורחבה. אבל השמאל אינו עושה זאת כי זה מנוגד לאינטרס של המעמדות המבוססים. (מאמר דומה פרסם גוטוויין באתר "המקום הכי חם בגהינום").

לדעת גוטוויין יש לכונן בישראל שמאל סוציאל דמוקרטי שיסביר למעמדות הביניים כי הניסיון ללקט פירורים במסגרת הסדר הקיים הוא חסר תוחלת. השמאל הזה צריך לכרות ברית עם המעמדות הנמוכים על בסיס התכנית למדינת רווחה נרחבת ולהגדלת השוויון, גם במחיר וויתור על תמיכת המבוססים. רק ברית כזאת תביא גם לסיום הכיבוש. המחאה כמעט שלא צמצמה את הפער בישראל. תבוסות השמאל הביאו לכניסת יסודות של שיח ימני לתוכו, כמו האמירה שאין עם מי לדבר ושפתרון שתי המדינות אינו אפשרי. אבל כישלון המחאה לא צריך להוביל לייאוש. המחאה תהיה לזיכרון היסטורי תוך זמן לא ארוך והולך וצומח דור חדש. עד כאן גוטוויין.

אני מסכים עם הניתוח של דני גוטוויין את כישלון המחאה, אבל הוא לא שלם. לא רק האינטרס המעמדי מנע התחברות המחאה עם אנשי המעמדות הנמוכים, אלא גם העדר ההכרה בצורך לכלול במחאה את  ה"אחרים" – אנשי המעמדות הנמוכים, המזרחים, המסורתיים, ה"דרומים"למיניהם. כאן בא לידי ביטוי הנרקיסיזם של בני המעמד הבינוני הישראלי, ההתמקדות הבלעדית בעצמם ובבעיותיהם. עוד בזמן התרחשותה ראיתי במחאה לא הרבה יותר מהפנינג של ילדי הזעיר בורגנות הישראלית, כאלה שחוששים מפוליטיזציה שלה ומשמיעים סיסמאות שאינן מובנות להם עצמם ואינם מחיבים אותם לשום דבר קונקרטי.

הבעיה עם מאמרו של פרופ' שטרנהל היא פשוטה. הוא מנתח את המצב ולא מציע שום דבר חוץ מאשר תקווה סתמית. מי יעמוד נגד הפשיזם? מי יישא את דגל הנאורות בישראל? האליטות האינטלקטואליות הנחלשות? סתם ולא פירש. פרופ' גוטווין לעומתו מציע דרך לשינוי המצב. הבעיה היא שהצעתו אינה כוללת את כל מה שנחוץ להביא לשינוי המיוחל ולכן היא לא תביא אותו.

גילוי נאות: דני גוטוויין ועמדותיו בנושאי חברה ומדיניות מוכרים לי כבר כעשור. שיתפנו פעולה בנושא מסוים וניהלנו שיחות רבות על המצב והדרכים לשינויו. יש לי אתו וויכוח רציני על הגורמים להזדהות ופעילות פוליטית, בעיקר בנושא ההצבעה בבחירות של המעמדות הנמוכים. גוטוויין רואה במצב המעמדי ובאינטרסים המעמדיים את הגורמים העיקריים בקביעת ההתנהגות הפוליטית, תמיכה והשתתפות. אינני שולל את הקביעה שלמצב המעמדי יש השפעה ניכרת על ההתנהגות הפוליטית, אבל, לדעתי, ולדעת רבים אחרים, התרבות, או הזהות המגזרית הספציפית קובעת לא פחות ולעיתים אף יותר את ההתנהגות הפוליטית. לעיתים יש חפיפה ניכרת בין מצב מעמדי לתרבות ולעתים לא. אצל החרדים האשכנזים אין חפיפה בין מצב מעמדי לתרבות. התרבות החרדית מאחדת עניים, מבוססים ועשירים בשני קולקטיבים חרדיים – ליטאים וחסידים. היחסים בין עניים ועשירים במגזרים אלה הם יחסי פטרון קליינט באמצעותן של קופות גמילות החסדים (גמ"חים) המנוהלות על ידי עסקנים פוליטיים.

המאבק המעמדי בישראל מתנהל כסדרת מאבקים ספציפיים של מקומות עבודה ו/או ענפי משק במטרה להשיג הטבות או למנוע הרעת תנאים של הנאבקים. צורה שניה של המאבק המעמדי מתנהלת במונחים שיוכיים של עדה (מזרחים מול אשכנזים) ומקום מגורים (פריפריה מול מרכז). סולידריות מעמדית כללית היא תופעה נדירה בישראל. הצבעת המעמדות הנמוכים שרובם ממוצא מזרחי לליכוד נבעה בעבר מרגשי קיפוח על רקע עדתי-תרבותי ומעמדי. כיום היא ניזונה בעיקר מהמסורתיות והלאומנות שמזוהות עם הליכוד. להביא לפניהם תכנית למדינת רווחה רחבה, לא זה מה שייצור את הברית בינם לבין השמאל הסוציאל דמוקרטי שגם נאבק על שמירת הדמוקרטיה וגם חותר לחיסול הכיבוש. התקפות על הזהות והתרבות המזרחיים, בנוסח יאיר גרבוז, גידי אורשר ואחרים, לא תגרום לתזוזה של מזרחים לעבר השמאל. להיפך, הם יתבצרו עוד יותר בזהותם המגזרית ובביטוייה הפוליטיים. מצד שני, התחנפות אליהם וניסיון להצטייר כמרכז ולא כשמאל בנוסח יאיר לפיד ויצחק הרצוג, לא יספקו גם הם את הסחורה. תומכי הימין למיניהם יעדיפו תמיד את המקור הימני על החיקוי המרכזי או השמאלני המתחפש.

המלכוד של השמאל הישראלי הוא הפיצול הקיים בין שמאל מדיני לשמאל חברתי, בין תמיכה בהסדר שתי המדינות לבין פעולה לצמצום הפערים והעוני. גם כאשר מפלגת העבודה ומרצ פועלות בשדה החברתי באמצעות חוקים שהן מעבירות בכנסת ופעולות אחרות הן קודם כל מזוהות כשמאל מדיני ולא זוכות לתגבורת אלקטוראלית, כפי שידעו מניסיונם מחוקקים חברתיים חשובים כמו תמר גוז'נסקי מחד”ש ויאיר צבן ממרצ. פעילים חברתיים רבים, כמו אנשי המחאה של 2011, אינם מזהים עצמם כמתנגדי הכיבוש ותומכים בהסדר מדיני. הן השמאל החברתי והן השמאל המדיני אינם יודעים כיצד לחבר בין שתי המגמות הללו ולהראות שהאחת תלויה בשנייה, שבלי סיום הכיבוש לא יהיה כאן צדק חברתי אמיתי ובלי מדיניות רווחה ותגמול הוגן לעבודה לא יהיה סיום הכיבוש. כל עוד יימשך המצב הזה, אין תקומה לשמאל.

המגזור מסייע לימין הניאו ליברלי להמשיך במשטר ההפרטה אומר גוטוויין והוא צודק. פיצול החברה מקשה על יצירת סולידריות מקיפה בין מעמדות ושכבות הדרושה על מנת לכונן כאן מדינת רווחה אוניברסאלית. במאמר מוסגר ניתן לומר כי בקביעה זו יש משום הודאה עקיפה ואולי בלתי מודעת של גוטוויין בחלקה של התרבות בהתנהגות הפוליטית, שכן המגזרים הם יצירי תרבות לפחות כמו יצירי מעמד חברתי-כלכלי. גישת נתניהו אומרת פיצול בפנים ואחדות לאומנית כלפי חוץ. מבחינה זו, הקשת הדמוקרטית המזרחית, שהיא יותר מזרחית מדמוקרטית, מסייעת לנתניהו לקיים ולהמשיך את הפיצול, הכיבוש ומשטר ההפרטה.

כיצד יוצאים מהמלכוד הזה?

הדרך להתחדשות השמאל ולרכישת אמונם של המעמדות הנמוכים היא בגיבוש זהות-על יהודית-ישראלית שתהיה מבוססת על ציונות מזה והצגת הכיבוש והמגמות האנטי דמוקרטיות כמסכנות את עתידה של ישראל, מזה. הציונות פירושה ראיית ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי המקיימת שוויון זכויות וחובות לכל אזרחיה, גם אלה מביניהם שאינם יהודים. זהות כזו אינה מתגבשת באמצעות ניסוחים מלומדים אלא באמצעות פעילות מתמשכת להשגת אותן מטרות והגשמת אותם אידיאלים. היא תתגבש אם קיום ופיתוח המדינה ייתפס כפרויקט משותף של רוב אזרחיה, יהודים כערבים. כולם שותפים, בעבר, בהווה ובעתיד, כל מגזר בדרכו. הגישה המכילה, המשתפת, צריכה להיות השלטת, לא הגישה המדירה או הגישה הפטרונית. המטרה של מדינת רווחה רחבה היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק לאותה ברית בין השמאל למעמדות הנמוכים ההכרחית להתחדשות השמאל. יש להציג בפני הציבור במלוא חומרתם את הנזקים שגורם הכיבוש ובראשם את הסטת המשאבים של החומר, הרוח והנפש מתיקון החברה אל דרישות העימות המתמשך עם הפלסטינים. ראיה לכך היא ההימנעות של המחאה של קיץ 2011 מהגדרה עצמית פוליטית, הפחד פן יוגדרו כשמאל, כ"אוהבי ערבים" מנע את הפוליטיזציה של המחאה והוביל אותה לעקרות.

הדרך הזאת נראית קצת מופשטת, אין בה נוסחאות ל"מה עושים עכשיו" בנוסח המקובל. הנוסחאות המקובלות של שינויים פרסונאליים בנוסח "נביא עוד גנרל" או שינוי ארגוני כלשהו לא יעבדו כל עוד התשתית התודעתית אינה קיימת. בעיית היסוד היא ליצור קודם כל תשתית תודעתית ורעיונית. במילים אחרות, החזרת ההגמוניה האידיאולוגית היא תנאי הכרחי ומקדים לכל התחזקות פוליטית בת קיימא. לשם כך נחוצה מנהיגות בעלת שיעור קומה ואמינה, שאיננה קיימת היום בשמאל. מפלגת העבודה משדרת בינוניות. היא מלאה פוליטיקאים מסוג ג' ו-ד' (מקסימום ליגה ב'). אין לה חזון ואין לה אסטרטגיה של בניית כוח פוליטי. אין בה אף בכיר בעל שיעור קומה רוחני המסוגל להתוות את משימות הדור ולהוביל אליהן. במקום זה היא גדושה בקבוצות ויחידים המתגודדים ומתקוטטים סביב נתחים של הנחלה הנתונה בסכנת התכווצות. למרצ יש חברי כנסת מצוינים, אבל היא מקרינה אליטיזם וגם בה לא חסרות התגודדויות.

מנין, אם כן, תבוא ההתחדשות? מי ירים את הדגל וידליק את הלפיד?

יש לא מעט קבוצות של צעירים שפועלים במסגרות שונות בתחום החברתי ומבקשים שינוי. הבעיה היא שהם פועלים בעיקר בקנה מידה מצומצם בקהילותיהם הקרובות ובמערכות חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. אם וכאשר הם יכניסו את ממד המאקרו הפוליטי לפעולתם, הם יוכלו להיות ראש הגשר להתחדשות השמאל.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , , , , , ,

10 תגובות

  1. פוקסי :

    תודה על הפוסט , אמנם מענין כשלעצמו , אבל , מלא בפירכות לחלוטין חסרות אחיזה במציאות , תקצר כאן היריעה , לא נגמור , לא נישאר צעירים , אבל בכל זאת :

    אין שום פיצול ושום נעליים , בין שמאל מדיני לשמאל חברתי כלכלי . אלו אבחנות שטוחות , אבחנות שטח ולא עומק .

    בעוד השמאל ( האולטרא מודרני ) רואה באדם תכלית , או התכלית גופא , הרי הימין , רואה באדם ( או נוטה לראות ) אמצעי , הכל לתכליות גדולות ממנו ( קדושה , מדינה , לאום , אדמה , אלוהים וכדומה …) .

    אותה אבחנה , נכונה גם לגבי האספקט הכלכלי :

    מי ששם האדם כתכלית , על חשבון תכליות גדולות ממנו , לא מוכן לקורבנות אנושיים , כל הדרך לצמיחה ועשיית עושר , ואילו הימין ,שרואה או נוטה לראות באדם אמצעי לתכליות גדולות ממנו :

    גורס , שהקורבנות הינם כורח , מגונה , אבל כורח ! ואין מבלעדי קורבנות , כל הדרך לעושר וצמיחה כלכלית , או כדברי נתניהו , בלי זגזוג למרבית הפלא , בלי כחל ושרק :

    אין רווחה , בלי רווחים !!

    ואכן , כחלון פרש מן הליכוד הגיאו פוליטי , לא בגלל הגיאו פוליטיקה , אלא , על מנת להקים מפלגה חברתית , בליכוד הוא לא מצא זאת ממש . זה פיצול !!

    לא אוכל להיכנס לסיבוכים , אבל הבעיה בכלל , ושל השמאל בפרט , הינה זו בדיוק :

    חוסר היכולת לעכל , להבין , שראיית האדם כאמצעי , ולא כתכלית , הינה ראיית האדם את עצמו גם . כלומר , האדם עצמו, כיצור חברתי , מטבע בריאתו , רואה עצמו גם תמיד , כחלק ממשהו גדול ממנו , וזה טבעו הטבוע . גם נתניהו הוא אליטיסט , מה ההבדל , מבחינת סטטוס פורמלי / סוציואקונומי , בין זהבה גלאון לנתניהו ? אבל , המיכנזים המנטלי שונה .

    זוהי סתירה טבועה בנפש האדם , לאור כך , לאור התיאור המכנזימי העמוק הזה , יש להבין הדיכוטומיה או ההתפלגות .

    באמת תקצר היריעה מסיבוכי אימים ….. תודה

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    איפה נכנסים הקיבוצים בהתהוותם ובהמשך הדרך?
    זה היה שמאל? ימין?
    האדם כתכלית, כאמצעי?

  3. פוקסי :

    משתמש אנונימי :

    כתבתי מפורשות , השמאל המודרני ( או האולטרא מודרני ) ולא המסורתי משטרי . זוהי גם הגדרה עיונית , כללית , ברור שבפועל , ישנה תפוצה מעורבת , או מקרי כלאיים , זה לא ווקטור אחד לכאן או לשם , וייחרב העולם . תקרא שוב , תקרא בזהירות , יש שם אפילו המחשה עם כחלון . תודה

  4. נגה תדמר :

    פוקסי,

    אדם, אדם, אדם, אדם,אדם – ואיפה החברה בכל זה?דנת בשמאל בלי אף מילה על חברה?! מה, אתה חבר נסתר של תאצ'ר?

  5. פוקסי :

    נגה תדמור :

    לא דנתי בשמאל ולא בטיח !! דנתי בהבדל העיוני וגם האפקטיבי , בין שמאל לימין . וחברה ואדם , לצורך ההגדרה , זה אותו הענין !! זה לא משנה אם זה קולקטיב או אדם יחיד . בכל מקרה , הקולקטיב , או האדם היחיד , משמשים כאמצעי , או כתכלית .

    אם אדם , הוא אתיאיסט , ולא יכול ליסוע בשבת בתחבורה ציבורית , בגלל מעין כפיה דתית , או מימסד דתי , אזי :

    הוא כאדם , ורבים כמותו ( משמע הקולקטיב ) מהווים אמצעי לתכליות גדולות מהם , ולא קשורות אליהם . ולזה השמאל מתנגד !!

    אם יוצאים למלחמה יזומה , ולא מלחמת מגן מובהקת , מחמת פגיעה של מדינה אחרת , או קבוצה אחרת , בכבוד הלאומי של המדינה היוצאת למלחמה , אזי :

    אדם בודד , וגם קולקטיב , מושמים כבשר תותחים , על מזבח , תכליות גדולות מהם לגבי דידו של השמאל .

    את קוראת ? את מבינה הכתוב ? את מרוכזת ? צריכה ריטלין ? את יכולה להשיג בדבר ?

    לא מבין ….. אין לי זמן ונרבים לטיעוני סרק פה . תקראי שוב , ובזהירות ….

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    פוקסי

    אתה מניח כל מיני הנחות מגדריות בפזיזות.
    נגה תדמור הוא איש שמאל ותיק, חבר קיבוץ שנים רבות.
    ומותר, איך אומרים – "בפני שיבה תקום".

    "משתמש אנונימי לא מזוהה" זו הגדרת המחשב. אי אפשר לדעת אם מדובר במגיב או מגיבה.

  7. פוקסי :

    משתמש אנונימי ( 6 ) :

    אותו נוגה תדמור , יכול להיות מצידי גם , לא פחות ולא יותר , מאבו בכר אל בגדדי , הכליף של כל הכליפות . הוא צריך לכתוב :

    נכון , לענין , לקרוא בזהירות , לא להיות דעתן בגרוש , לתת כבוד , להיות מנומס , לא להשליך עלי , שום מרגרט תאצ'ר ושום אללה וסיפורי אלף לילה ולילה .

    מי שנכנס להגיב ,או מעלה פוסט , לא כל שכן לעומתי , צריך לקחת בחשבון שדבריו או כתיבתו , יעברו בשבט ביקורת של ממש , כפי שאני נוהג כלפי עצמי , ולא משיכות מכחול , בהבל פה .

    לך אישית :

    במקום לכתוב " הנחות מגדריות פזיזיות " משמע : להיכנס לדוג'ו , לזרוק כפפה ולצאת , אולי , תפרט , תנמק , בוא , אני אמתין בסבלנות , להוכחה מינימלית , שמשהו מינימלי פזיז בכתיבה שלי .

    קח בחשבון , אתן לך צ'אנס הוגן , ואם לא תעמוד בזה , אתה תאכל פה פדיחות , של פעם בחיים , תמאס בחיים ממש .

    אחכה בסבלנות …..

  8. אורי יזהר :

    כך אמר קאנט

    האמירה שהאדם הוא תכלית לעצמו ולא אמצעי היא אחד הניסוחים של הציווי המוחלט שניסח הפילוסוף קאנט.
    ראיית האדם כאמצעי גרידא היא ראייה פשיסטית.
    ולהשומע ינעם.

  9. פוקסי :

    אורי יזהר ,

    רק צריך לשים לב , כפי שכתבתי לעי"ל :

    ראיית האדם עצמו , כאמצעי , הינה חלק ממהותו או מהיותו תכלית . זהו טבע טבוע בנפש האדם . האדם הוא יצור חברתי , חי גם לתכליות רחבות וגדולות ממנו . זהו טבעו הטבוע .

    הנושא מורכב , אין מה למהר עם פשיזם והתנאות פאבלובניות , זה הרבה יותר מורכב מקאנט או איזה קביעה כללית וכוללנית .

    תודה

  10. מיכאל לינדנבאום :

    לאורי-השידוך בין מדינת הרווחה לנושא הכיבוש אינו בהכרח נכון

    לאורי-השידוך בין מדינת הרווחה לנושא הכיבוש אינו בהכרח נכון.

    עובדה-הריאקצייה הניאו-ליבראלית בעולם מתרחשת בלי שום קשר לכיבוש או למצב בטחוני.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.