נטישתה של אנגליה את האיחוד היא עוד צעד לקראת חלוקה פוליטית עולמית חדשה: גלובליסטים מצד אחד ומתבדלים מצד שני. האם אין אלטרנטיבה נוספת? מה שבטוח הוא שהסדר הניאו-ליברלי העולמי מאחורינו, ועדיין לא ניתן לקבוע מה יגיע במקומו. ניתוח עומק
מאת: אריה קרמפף
יו״ר הבנק הפדרלי של ארה״ב לשעבר, בן ברננקי, כינה את התקופה הזאת עידן המתינות הגדולה (The Great Moderation). המתינות הגדולה היא תקופה בת כשני עשורים, מאמצע שנות ה-80 של המאה שעברה ועד המשבר הפיננסי העולמי של 2008, שאופיינה בתנאים של צמיחה כלכלית גלובלית, יציבות מחירים והתכנסות המדיניות הכלכלית של המדינות המתועשות אל עבר מודל משותף. רבים האמינו כי המודל, אשר הכלכלנים הפוליטיים הביקורתיים כינו אותו "ניאו-ליברליזם", חסין מפגמים ויציב, וכי יוכל לספק צמיחה ויציבות – גם אם לא בהכרח שוויון. המודל התבסס על ארבעה מרכיבים: ליברליזציה של שווקי ההון והסחורות, מדיניות פיסקלית ומוניטרית "אחראית" מצד הממשלות, פיקוח פיננסי ברמת המוסד ורפורמות בשווקי העבודה המקומיים שהגבירו את גמישותם. ההנחה התיאורטית שעמדה ביסוד המודל הייתה כי בתנאי תנועה חופשית של הון וסחורות, אם כל ממשלה תדאג "לסדר" את הכלכלה שלה (״Put its house in order”), כוחות השוק יעשו את היתר ויביאו לצמיחה ויציבות מקומית וגלובלית.
כיום, ניתן כבר לקבוע: הסדר העולמי שהיה אחראי למתינות הגדולה וכונה ניאו-ליברלי, מאחורינו. עדיין לא ניתן לקבוע מה יהיה אופיו של הסדר העולמי שיתגבש בעתיד, אך ניתן להבחין כמה שונה העולם הנוכחי מזה של שנות ה-90. ההיסטוריה של תהליך האינטגרציה האירופית תמיד היתה ארוגה בתוך ההיסטוריה של ההסדרים הבינלאומיים, ולאירועים שהתרחשו בזירה האירופית בסוף שנות ה-80 הייתה השפעה מכרעת על כינונו של הסדר העולמי: הפלת חומת ברלין וקריסת ברית המועצות, איחוד הגרמניות, החתימה על הסכם מאסטריכט ותהליכי הליברליזציה של המדינות הסובייטיות לשעבר – כל אלו חיזקו את קואליציית המדינות המפותחות (G7) ואת קרן המטבע, ואפשרו להם ליצור ולהפיץ את התפיסה הכלכלית הניאו-ליברלית.
כעת הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, חברה מרכזית בקבוצת ה-G7 ומרכז פיננסי גלובלי נוטשת לא רק את האיחוד, אלא יותר מזה: את החזון הגלובלי של שיתוף פעולה בינלאומי. הברקזיט של בריטניה יכול להצית אפקט דומינו באירופה ולעודד מפלגות ימין נוספות לנצל את המומנטום ולדרוש משאלי עם. מעבר לזה, הוא יכול להוות טריגר למגמה עולמית שתחרוג מגבולות היבשת. בשלב זה, איש אינו יכול לצפות כיצד תהליך זה יסתיים, ולו משום שהתוצאה עדיין תלויה בהכרעות של מנהיגים וראשי מוסדות.
הפערים האידיאולוגיים בין בריטניה והאיחוד האירופי
ההחלטה של בריטניה לעזוב את האיחוד אינה בגדר הפתעה גמורה. היסטוריית היחסים ביניהם רצופה עליות ומורדות, אך בעיקר מורדות. היא הצטרפה מאוחר – לאחר קריסת הסכמי ברטון וודס, אירוע שהיווה זרז לתהליכי האינטגרציה האירופית. לאורך שנות חברותה בריטניה גררה רגליה, תקעה מקלות בגלגלי האיחוד ודרשה וקיבלה "פטורים" (opt outs) מהסכמים ששאר המדינות נדרשו לקבל. מנהיגיה של בריטניה היו מוכנים לעשות את המינימום הנדרש כדי להיכנס לאיחוד, אך בעת ובעונה אחת עשו הכל כדי להאט את תהליך האינטגרציה, שבריטניה למעשה לא חפצה בו.
מדוע, בעצם? בין בריטניה ומדינות האיחוד (ובראשן גרמניה וצרפת) קיימים פערים אידיאולוגיים מהותיים לגבי האופן בו רצוי לנהל את הכלכלות המקומיות והכלכלה הגלובלית. פערים אלו מתמצים בוויכוח על רגולציה. בריטניה היא מדינה אנגלוסקסית בעלת מסורת ארוכה ועמוקה של חירות הפרט, וכמו רבים בארה"ב, כך גם רבים מתושביה רואים ברגולציה ובמוסדות המוציאים אותה לפועל אויבים של כלכלת השוק. יתר על כן, בריטניה – בניגוד לשאר רוב חברות מועדון המדינות המתועשות – מעולם לא הפנימה את החשיבות של הסדרים בינלאומים ושיתוף פעולה בינלאומי בתחומיים המוניטרי והפיננסי. מודל הגלובליזציה הבריטי מתבסס, עדיין, על עידן בסיס הזהב (Gold Standard): ליברליזציה של תנועות הון בזירה הבינלאומית ואימוץ של משמעת פיסקלית ומוניטרית בזירות המקומיות. על פי תפיסה זו, כל עוד נשמרים שני תנאים אלו, מנגנוני הייצוב העצמי של השווקים הגלובלים יעשו את השאר ויביאו ליציבות.¹
האיחוד האירופי, לעומת זאת, עוצב על פי המודל הגרמני של כלכלת השוק החברתית (Social Market Economy) ושל המודל האורדו-ליברלי (Ordoliberalism). לפי תפיסה זו, רגולציה אינה מנוגדת לכלכלת השוק אלא הינה תנאי לקיומה. תפיסה זו מהווה יסוד מהותי לתפיסת השוק המאוחד (Single Market) שהוא אולי המרכיב המהותי ביותר של האיחוד הכלכלי. פער אידיאולוגי זה בין האיחוד ובריטניה ליווה את היחסים בין שתי הישויות הכלכליות-פוליטיות הללו לאורך כל תהליך האינטרגרציה האירופית, והוא הוביל לקונפליקטים רבים בין בריטניה – ובפרט המגזר העסקי שלה – והאיחוד.
להמשך קריאה ב"העוקץ"
Tags: בריטניה, ברקזיט, גלובליזציה, גרמניה, האיחוג האירופאי, ניאו ליברליזם
אין שום שום סיבה למסיבה בחזון הגלובלי הניאו-ליבראלי.זה חזון שיהפוך את כולנו לעובדי קבלן עניים וללא מחר.
גירסה חדשה של העבדים בעולם העתיק.
אז זה טוב שבריטניה עוזבת את האיחוד האירופאי. היא לא מצטרפת לחזון הגלובלי הניאו ליברלי. לא כן?
יש אוכלוסיה בריטית עצומה שרק אוכלת מירורים מהחזון הגלובלי הניאו-ליבראלי.אני מאד מבין את סלידתם מ"גן-העדן" של עובדי הקבלן.
ומה איתך מגיב אנונימי? אתה אוהב להיות עובד קבלן ללא עתיד תעסוקתי?