אנשי עסקים קונים חברות, מרוששים אותן מנכסיהן ומושכים לעצמם סכומי עתק. העובדים הופכים לכלי משחק ומגלים לבסוף שאפילו הפנסיה שלהם נגזלה מהם. בחלק השני – כך עובדת השיטה
מאת אמנון פורטוגלי
בוזזי החברות ושוד הפנסיה - חלק א'
אנשי עסקים קונים חברות, מרוששים אותן מנכסיהן ומושכים לעצמם סכומי עתק. העובדים הופכים לכלי משחק ומגלים לבסוף שאפילו הפנסיה שלהם נגזלה מהם. בחלק הראשון - הסיפור של רשת הענק האנגלית BHS מאת אמנון פורטוגלי
ריקליס פיתח את הטכניקה, ואלו הנוקטים בה נקראים 'פושטי החברות' Company Raider, לרכישת חברות עתירות נכסים או מזומנים, ולהעבירן בתוך כמה שנים לפשיטות רגל עם חובות עצומים, כאשר נושיהן נשארו לרוב בידיים כמעט ריקות.
לדוגמה באוגוסט 2001 פנה לבית משפט לפשיטות רגל תאגיד הקמעונאית הקנדי דיילקס (DYLEX) שאותה רכש ריקליס עם מזומנים בשווי 8 מיליון דולר. החברה הגיעה לבית משפט עם חובות של 50 מיליון דולר. נושיה קיבלו החזר של 18 סנט לדולר.
חברת E-II הולדינגס נרכשה על ידי ריקליס כשהיו בידה נכסים בשווי 500 מיליון דולר. הנכסים, לטענת נושי החברה, הועברו לחברות שבשליטת ריקליס וכשהיא פנתה לבית המשפט בבקשה להגנה מפני נושים, עמדו חובותיה לבעלי האג"ח על 1.5 מיליארד דולר. לאחר ארגון מחדש קיבלו בעלי האג"ח 46 סנט לדולר ובעלות על החברה.
'פושטי החברות' (Company Raider) בארה"ב ובארץ נהגו ונוהגים בשיטה זו:
- רכישת מניות בתאגיד והשתלטות עליו באמצעות הלוואות אישיות (כפי שדנקנר השלט על אי.די.בי. וכפי קרנות הפנסיה והגמל, וחלוקת דיבידנדים, כולל בגין רווחים עתידיים, כדי להחזיר לבנקים את ההלוואות.
- בזיזת התאגיד בעיסקאות בעלי עניין בהם הרווח שלהם וההפסד של התאגיד ושל בעלי האג"ח שהלוו את הכסף.
- העברת נכסי התאגיד אליהם או למקורבים במחירי מינימום,
- רכישת נכסים פרטיים של בעלי העניין ע"י התאגיד במחירי מכסימום,
- לעיתים, הבאת התאגיד לפשיטת רגל כאשר הם, או מקורבים להם, או אנשי קש רוכשים את פעילותו מכונס הנכסים במחירי סוף העונה.
תהליכים דומים מתרחשים בישראל. לפני למעלה מעשר שנים הביאה קבוצת פלד-גבעוני בהנהגת טל יגרמן את מפעל פויכטוונגר לפשיטת רגל לאחר שרוקנו את קופת החברה.
לפני מספר שנים הביא צביקה בירנבאום את חברת פולגת לפירוק וזרק את 300 עובדיה לחסדי הביטוח הלאומי. זאת לאחר שהוציא מהחברה, באישור בתי המשפט, דיבידנד עצום של כ-34 מיליון דולר, מלוא השקעתו הראשונית, תוך שהוא מרוקן כמעט לחלוטין את קופתה ומותיר אותה עם הון עצמי מינימלי. במעריב, כאשר העיתון הגיע למעשה לפשיטת רגל, התברר שיש חובות עצומים לעובדים בגין שכר, פיצויים, ופנסיה. שהעובדים הם בעל החוב הגדול מבין הנושים שאינם בעלי עניין, עם חוב המערך בכ-95 מיליון שקל, כשליש מהחוב לנושים שאינם בעלי עניין.
מעריב היה בשנות ה-50 וה-60 העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן ירד מגדולתו. עד סוף שנות ה-80 מעריב נשלט בידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של מספר בעלי הון, שרכשו את העיתון מכספי הציבור ולא מכספם הפרטי. בעלי ההון האלו מכרו את הבעלות אחד לשני והעיתונאים והעובדים נהפכו לכלי משחק במערכת שבה צבירת כוח והשפעה פוליטיים ועסקיים היו הרווח העיקרי לבעלים, ואיכותו המקצועית של העיתון נהפכה למרכיב משני.
בסיבוב הראשון היה זה רוברט מקסוול, הטייקון היהודי מאנגליה שהתגלה זמן לא רב אחרי רכישת "מעריב" כנוכל שבזז סכומי עתק מקרנות הפנסיה של עובדיו באנגליה. בשלב הבא, בשנת 1992 קנתה משפחת נמרודי, באמצעות הכשרת היישוב שבשליטתה, את השליטה בעיתון. ביוני 2011 נמכרה השליטה לקבוצת אי.די.בי בשליטת נוחי דנקנר. בסוף 2012 נמכרה השליטה בעיתון לשלמה בן-צבי ובאפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור. העיתון אוחד במאי 2014 עם השבועון סוף השבוע, ומופיע תחת השם "מעריב סופהשבוע".
כל בעלי ההון הפרטיים ששלטו בעבר במעריב לא הצליחו לנווט אותו מהבחינה העסקית ולהביא אותו לרווחיות. להיפך, העיתון שקע בהפסדים נוספים והגיע למצב של חדלות פירעון (פשיטת רגל). ב-20 לספטמבר מעריב הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו להקפאת הליכים למשך 60 ימים, שמשמעותו היא הקפאת חובותיה של החברה. מהבקשה עלה כי חובותיה של קבוצת מעריב מסתכמים בכ-408 מיליון שקל בעוד שנכסיה מוערכים בכ-122 מיליון שקל. בהקשר זה כדאי להזכיר כי תאגיד 'הכשרת-היישוב' שבשליטתו של נמרודי רכשה את הבית מחברת מעריב לפני שנמרודי מכר את השליטה בעיתון. לפי בקשה שהגיש עו"ד אלעד מן, בעל מניות מיעוט בחברת מעריב, עסקת הנדל"ן "חרגה משורת הדין" ובוצעה מאחורי גבם של הגורמים המקצועיים בעיתון ובמחיר שהיה מתחת לשוויו האמיתי של הנכס. מפירוט החובות עולה כי העובדים הם בעל החוב הגדול מבין הנושים שאינם בעלי עניין, עם חוב המערך בכ-95 מיליון שקל, כשליש מהחוב לנושים שאינם בעלי עניין.
זה אינו מקרי, זו אחת הבעיות הבסיסיות בשוק החופשי, כפי שכותב יובל נח הררי:
"אין בשוק החופשי ממעורבות ממשלתית כל מנגנון שמבטיח כי הרווחים של בעלי התאגידים והנכסים לא יושגו תוך פשעים וניצול החלשים והציבור הרחב. הסחר בעבדים במאות ה-16 עד ה-18 היה כולו שוק חופשי. המסחר בנגזרות פיננסיות שהיה אחד הגורמים למשבר של 2007/8 היה כולו שוק חופשי מרגולציה ממשלתית. גם אין בו שום מנגנון המבטיח שהרווחים האלו יחולקו בצורה צודקת. להפך, התאווה להגדיל את הרווחים מעוורת אנשים לכל דבר העומד בדרכם והדרישה למיקסום הרווח הוכנסה לחוק החברות, בהגדרת תכלית החברה – להשיא את רווחיה".
נדרשת רפורמה חקיקתית דחופה. עד אז יש לממש ולאכוף את החוקים הקיימים, וחייבים להכניס נורמות התנהגות חדשות.
בכל מקרה של חובות לעובדים בגין שכר, פיצויים, ופנסיה, אין להרשות שכספים אלו, שעל המעסיק להפרישם לפי חוק, ישמשו בסיס למשא-ומתן.
מי שמנפיק תלוש משכורת, המעיד על ניכוי כספים משכר העובד לקרן פנסיה, ואינו מעבירם ליעדם, מבצע במכוון עבירה פלילי. יתרה מזאת, כפי שטלי חרותי-סובר מראה, יש אפשרות להסכם בין התאגיד ובין קרן הפנסיה שאותה הוא בחר, על פיו התאגיד רשאי להעביר את כספי הפנסיה, שכבר נוכו משכר העובדים, אחת לכמה חודשים.
אפשר לקרוא לכך בשמות השונים מהלנת שכר או חוב לעובדים . מכל מקום העובדים בתאגיד בו כספי הפנסיה שלהם נעלמו יכולים וצריכים לפעול כדי להעמיד את האחראים לכך לדין, ולקבל את מלוא כספם.
- יש לשנות את חוקי העבודה כך שאי תשלום לפנסיה ולפיצויים לעובדים, ו/או ניכוי משכר העובדים עבור פנסיה ופיצויים ואי העברתם מיידית לקרנות המתאימות, יהיו עבירות פליליות.
- יש לחוקק חוק שיחייב העברת כספי הפנסיה לקרנות הפנסיה מדי חודש, ויאסור כל הסדרים אחרים בין התאגיד וקרן הפנסיה, עם אחריות אישית למנכ"ל החברה ולמנהל הכספים.
- יש להגביר את האכיפה של חוקים אלו ע"י משרד הכלכלה
לקריאה נוספת
בגיל 78, משולם ריקליס לא איבד מיכולתו להתחמק מנושים
מחשבות על דיני התאגידים והעובדים בעקבות מעריב
מקסום רווחי החברה: התנהגות פסיכופתית
ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק – גמלה הנקנית בייסורים
Tags: אכיפה, אמנון-פורטוגלי, חוקי עבודה, טייקונים, משרד הכלכלה, פנסיה
מאמר חשוב. אבל הממשלה מדברת על דה רגולציה שמשמעותה לא לאכוף חוקים ולא לחוקק ולאפשר לשוק לפעול. הממשלה לא רק מדברת על כך אלא גם עושה. אינה מפקחת. מזווית ראיה של תחום החינוך, זה מה שקורה, אין פיקוח.