הוצאת ילדים מהבית: טובת הילד או ההיפך? חלק ד'

למערכת המשפט תפקיד מרכזי בכל הקשור להוצאת הילד מהבית. איך היא מתנהלת ביחס להוצאת ילדים מהבית

מאת: אשר רוכברגר

[בוקסה=57834]למערכת המשפט ישנו תפקיד מרכזי בכל הקשור להוצאת הילד מהבית. כאשר אנשי הרווחה טוענים שהם רק מבצעים את ההחלטות של בית המשפט, הם לא משקרים. יחד עם זאת ההתנהלות של בתי המשפט בסוגיה זו הרבה פעמים בעייתית ולא מקצועית. שוב אני מדגיש שאני מתנגד להכפשות ושיימינג גם כאשר מדובר בשופטים, יחד עם זאת, ללא ביקורת בונה והפקת לקחים, כל מערכת או מתאבנת או נרקבת ובכל מקרה לא מסוגלת למלא את תפקידה כראוי. אני מציע גם לראות בשופטים אנשים ולא איזה מלאכים עלי אדמות ובסך הכול יש לזכור שהם פקידים האמונים על שלטון החוק ותו לא. הם לא נביאים , הם לא מחנכים, אין להם מצפון יותר מפותח או תכונות על כאלה או אחרות.

הבעיה המרכזית (שבעצם משותפת לכל מערכת המשפט), היא העומס שמוטל על כל שופט. הציבור יותר ויותר נחשף לכך ויש לזה השלכות שבאות לידי ביטוי ברצון לסגור את התיק במינימום של זמן, פעמים רבות על חשבון האיכות ורצון להגיע לחקר האמת. בתחומי משפט אחרים זה בא לידי ביטוי ברוב המקרים בעסקאות טיעון, הידועות לשמצה.

הבעיה הנוספת היא הכשרת השופטים. היום, כאשר עורך דין מתמנה לשופט בבית משפט לענייני משפחה או נוער, הוא לאו דווקא מומחה לדיני משפחה ואישות. החוק לא מחייב את זה, הוא גם לא מחייב שלשופט יהיה ידע בפסיכולוגיה, מדעי התנהגות, זוגיות ומשפחה וכדומה. במילים אחרות, השופט שיושב על כס השיפוט מבין בכל הקשור לתפקוד המשפחה, מה זה משפחה נורמטיבית ומה זה טובת הילד, במקרים רבים בדיוק כמו שמבינה קלדנית לצידו או מאבטח בשער, או כל אחד מכם, הקוראים את השורות הללו.

אביא דוגמא שאני מכיר באופן אישי והיא ממש לא יוצאת דופן. השופטת אורלי שמאי כתב התמנתה לשופטת משפחה לפני ×›3.5 שנים. לפני ×–×” היא הייתה עורכת דין בשוק הפרטי קרוב ל – 20 שנה ותחום המשפט שבו היא עסקה, ×”×™×” ליקויי תכנון ובנייה והיא ממש לא חריגה. לעניות דעתי אין הרבה ממשקים בין ×–×” לנושאים שהיא אמורה לטפל בהם כשופטת משפחה.

אני מכיר את הטענות ששופטים עוברים השתלמויות ויש מכון להשתלמויות השופטים. האם מישהו באמת מאמין שהשתלמות קצרה, איכותית ומקצועית ככל שתהיה, יכולה לתת לשופט שלא התמחה קודם בתחום המשפחה, את הידע ואת הכלים הדרושים למלאכת השיפוט. הרי לשופט אין לא 100 ואפילו לא 10 ימי חסד ומיומו הראשון, הוא חייב לקבל החלטות, כאשר במערכת המשפט הישראלית משקל לשיקול דעת של השופט יצא מכל הפרופורציות ובשנים אחרונות אנו עדים לכך שבמקרים דומים שופטי משפחה שונים נותנים החלטות קוטביות.

צר לי, אבל מדובר פה בניהליזם שיפוטי ובכך שהמערכת לא פועלת. אי אפשר לסמוך לא על החוק שהוא מיושן ולא עונה על דרישות של היום ואי-אפשר לדעת מה יצוץ במוחו הקודח של השופט מסוים. זה לא האשמות שווא וכל מי שקצת מכיר את הנושא של משמורת משותפת, קביעת גובה מזונות, ביטול מזונות לילדים מרדנים וכו', יאמת את דברי

דרך אגב, היו המלצות לשינוי המצב, אך כמובן הם נותרו בגדר המלצות. מה יכול לקרות כאשר השופט מבין בסכסוך בין ההורים ובבעיות של הילד כמו כל אזרח אחר ניתן ללמוד מדוגמאות שמביא פה פרופ' גילת (מדקה 03:30 והלאה).

עוד דוגמא עד כמה שיקול הדעת ונטיות הלב של השופט משפיעים על החלטתו מביאה השופטת בדימוס גב' חנה בן עמי שהקימה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים והייתה נשיאתו. הסיפור המצמרר שלה לא דורש פרשנויות.

ומה היה קורה במקרה המתואר אילו השופטת הייתה מסתמכת אך ורק על דברי פקידת הסעד או על התסקירים שהוגשו לה? לגבי התסקירים – אני מציע לשמוע את דעתו של הפסיכולוג טובי פלד

יש לזכור שלעומת ניהול התיק הרגיל בבית משפט, בבתי משפט למשפחה ונוער במקרים רבים קיימת סטייה מסדרי הדין הרגילים ומקובלים. לכאורה הדבר נעשה כדי להקל על הצדדים אך במקרים רבים הדבר הזה הופך לרועץ לצד החלש, דהיינו למשפחה, כאשר בית משפט מנצל לרעה את האפשרות לא לקיים הליך משפטי הוגן ועדות לכך ניתן לשמוע מפי עו"ד יוסי נקר שמתמחה (ובהצלחה לא מבוטלת) בתחום הוצאת ילדים מהבית.

יש לזכור שנוכחות עו"ד בין בוועדות החלטה ובין בדיונים משפטיים בבית המשפט, כאשר מחליטים האם להוציא את הילד או להשאירו במשפחה, זה לא דבר מובן מעליו ולא מובטח לכל המתדיינים. במקרים רבים להורים אין ייצוג משפטי. גם במקרים שבהם הם זכאים לקבל סיוע מאגף לסיוע משפטי, הם מקבלים עו"ד שלא מתמחה בעניינים אלה.

הבעיה הנוספת שכיוון שסוג התיקים שאני מדבר עליהם מוגדר כתיקים המתנהלים בדלתיים סגורות ותיקים חסויים, קשה מאוד לעקוב אחרי קו המחשבה של השופטים ולבדוק, עד כמה הם באמת התעמקו והתאמצו כדי לפעול לטובת הילד. גם כאשר מתקבלת ההחלטה שלא מוצאת חן בעיני המשפחה, לא כל אחד יכול לערער. הערעור עולה כסף, הרבה כסף ולא רק הערעור . עצם הגשת התיק דורשת תשלום אגרה והפקדת עירבון (דבר שגם הוא מנוגד לאמנות בינלאומיות ולא נהוג במדינות אחרות). אביא עוד דוגמא אישית על אטימות השופטים. בסתיו 2014 הגשתי ערעור על החלטה של השופטת שמאי כתב המוזכרת לעיל לבית המשפט המחוזי בירושלים. בגלל המצב הכלכלי והרפואי ביקשתי פטור מאגרה והפקדת עירבון. הרשמת הבכירה וכיום שופטת עירית כהן כתבה בהחלטה שבהתחשב במצבי היא מוכנה ללכת לקראתי ולהשית עלי הפקדת ערבות בסכום מופחת- 7500 ₪ (סכום של 3 קצבאות נכות). אני כל כך התרשמתי מרוחב ליבה שנאלצתי להגיש ערעור נוסף על החלטה זו. אומנם בסופו של דבר לא שילמתי אפילו שקל, אבל אני מודע לכך שלא כל אחד יכול להיאבק כך. יש המון אנשים שירימו ידיים ויוותרו. לכל מי שיתעניין אני מוכן להציג את ההחלטה השערורייתית של אותה שופטת ולכל המתחסדים- לשאול, האם היא ברת דעת כדי שיהיה לה שיקול דעת?

במקרים רבים שופטינו הנכבדים מצפצפים על האמנות הבינלאומיות הרלוונטיות שחתומות ומאושררות ע"י מדינת ישראל. אביא רק 2 דוגמאות מני רבות שממחישות את זה. אחת מהיכרות אישית והשנייה הופיעה לפני מס' שנים בתקשורת.

אני מכיר אישה נפלאה עם לב טוב ורגיש שבשלב מסוים של החיים היא ובעלה החליטו לאמץ ילד ולא כאן המקום לפרט את הסיבות לכך. הם עברו הרבה תלאות, מבחנים, שיחות והצליחו להתקבל לרשימת המשפחות, נקרא לזה "הראויות" להיות משפחה מאמצת. בפעם הראשונה הוצע להם ילד אתיופי ומסיבות כלשהם, לא קשורות באותה אישה (שהיא ובעלה שייכים לעדות המזרח). בפעם אחרת הם קיבלו ילד רוסי או אוקראיני (ממש ולא כשם הכללי של המוצא), שבמקרה שלו הוצאתו מהבית הייתה הכרחית ומוצדקת ללא עוררין. הם לקחו את הילד ומגדלים אותו באהבה ודואגים שיהיה לו טוב, ואני מקווה שבאמת טוב לו במשפחה הזו. אתם תשאלו מה הבעיה? הבעיה היא מאוד פשוטה: הילד אינו יהודי ומטבע הדברים כשהוא אומץ ע"י המשפחה בגיל די רך אין סיכוי שהוא ידע את שפת אמו. הוא ישכח אותה די מהר ולמעשה הזהות הלאומית שלו נמחקה. אני לא רוצה להרחיב כאן איזה משבר זהות יהיה לו כאשר בשלב מסוים יתברר לו שהוא לא יהודי, אבל זה גולש כבר לנושא אחר. קשה להאמין שארץ כאשר קרוב ל20% מאוכלוסיה הם יוצאי ברית המועצות ודוברי רוסית, אי-אפשר היה למצוא משפחה רוסית עם או בלי מירכאות שבא יגדל הילד. שוב אני חוזר, אין לי שום טענות כלפי המשפחה המאמצת, הם לא אשמים, הם תורמים מעצמם ופועלים במסירות נפש. מי שאשם זה גורמי הרווחה שמלכתחילה לא התייחסו לפרט "קטן" שכזה ובית המשפט שאפשר את זה.

הדוגמא הנוספת קשורה לפרשה שבזמנו קיבלה שם "תינוק המריבה" והגיעה עד לבית משפט העליון. מדובר בתינוק ממוצא אתיופי שנלקח לאומנה ע"י משפחה לא אתיופית וכאשר דודתו, שהיא קצינה בקבע, בעלת השכלה גבוהה, מסודרת כלכלית ניסתה להוציאו ולגדלו לבד, היא לא הצליחה לשבור את אטימות המערכות.

לשני המקרים האלה ועוד לרבים נוספים שבהם ילדים ממשפחות חילוניות\לא יהודיות נמסרות למשפחות דתיות ולהיפך ואף שמעתי על לפחות מקרה אחד של ילד יהודי נמסר למשפחה בדואית יש מכנה משותף והוא שבכל המקרים האלה המדינה באמצעות מערכת הרווחה ומערכת המשפט רמסה ברגל גסה וציפצפה על אותה האמנה הבינלאומית לזכויות הילד שהזכרתי מספר פעמים. והמקרים האלה מוכיחים את מה שהבאת י בפרק הקודם שהמדינה עצמה מעידה באמצעות מרכז המחקר של הכנסת שיישום האמנה הוא חלקי בלבד וליתר דיוק במקרים של בחירת המסגרת לילד במקרים רבים המערכת פועלת בניגוד מוחלט ללשון האמנה. הכול בחסות וסיוע השופטים

אני לא רוצה לעשות הכללות וכמובן יש שופטים הגונים ומסורים, אבל המחדלים המבניים של המערכת מאפשרים קיום דוגמאות שהובאו כאן, ללא הבנה ציבורית שלפחות בכל הקשור לנושא זה קיימים מחדלים שדורשים תיקון חקיקתי דחוף, להרבה הורים אין סיכוי לזכות לדין הוגן וזכויות האדם הבסיסיות שלהם תרמסנה ברגל גסה דווקא ע"י מי שנבחר לשמור על החוק ומי שמקבל על כך משכורתו מהקופה הציבורית.

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Leave a Reply